״סלומה״ מפעימה באופרה הישראלית

האופרה הישראלית חוגגת 40 שנים להיווסדה, והיא עושה זאת בגדול גם על הבמה, כשהיא מעלה בחודש מאי, בגירסה עכשווית, את האופרה ״סלומה״, מאת אוסקר וויילד ומוזיקה עוצמתית של ריכרד שטראוס. השילוב של הנגינה המרשימה של התזמורת הסימפונית של ראשון-לציון, של קולות הזמרות והזמרים המחוננים, של הריקוד המורכב עם התלבושות המהממות, של התפאורה המרשימה ושל התאורה הצבעונית והרבגונית הופכים את האופרה ״סלומה״ לבלתי-נשכחת.

מאת: ד״ר דליה הקר-אוריון (כתיבה וצילומים)

תאריך: 10/05/2026

בברית החדשה, בבשורות מתי ומרקוס, מתוארות נסיבות מותו של יוחנן המטביל. שם מוזכרת לראשונה בתו החורגת של הורדוס אנטיפס, שהובאה אליו אחרי שאמהּ, הרודיאס, התגרשה מפיליפוס, אחיו של הורדוס, ונישאה להורדוס עצמו.

שלומית – סלומה – שנולדה במאה ה-14 לספירה הנוצרית, אינה מוזכרת שם בשמה, אלא מכונה ״הבת של הרודיאס״. סלומה, שהייתה נערה צעירה ומפתה, ביקשה מהורדוס אנטיפס לערוף את ראשו של יוחנן המטביל, כנקמה על שראה בנישואיה (על-פי המשפט היהודי) גילוי-עריות.

ריקוד מושחת המסמל את השחיתות ואת הצביעות
החברתית בבריטניה של אותם הימים
בשנות ה-90 של המאה ה-19 כתב אוסקר וויילד את המחזה ״סלומה״. הסיפור בברית החדשה שימש לו בסיס לכתיבת המחזה, שעוסק בביקורת על השחיתות ועל הצביעות, שאפיינו, לדעתו, את החיים החברתיים
בבריטניה.

אליבא דה וויילד, סלומה פוגשת לראשונה ביוחנן המטביל במשתה, שערך הורדוס לכבוד הקיסר הרומאי, נמשכת אליו, ורוצה שינשק אותה. יוחנן המרשים, בעל השיער הארוך והעיניים הרושפות, מסרב לנשקה; הוא מטיף נגדה ונגד נשים נואפות בכלל. היא נעלבת, ונשבעת שתישק לו בכל-מקרה.

במשתה שערך הורדוס בהשפעת אשתו, שזממה גם היא להרוג את יוחנן, רקדה סלומה ריקוד מפתה. הידוע בשם ״ריקוד שבעת הצעיפים״, שנהפך למושג, שבו רואים עד היום ריקוד מפתה במיוחד.

הורדוס הנפעם מבטיח לסלומה כל מה שתבחר. היא מבקשת את ראשו של יוחנן על טס של כסף. כאשר ניתן מבוקשה, היא מבינה את גודל הזוועה, אך אין זה מונע ממנה לנשק את הראש הכרות.

המחזה של אוסקר וויילד הוצג כאופרה, שהמוזיקה שלה נכתבה בידי ריכרד שטראוס. זוֹ מוסיקה עוצמתית במיוחד, המתאימה למהלך-הדברים הדרמטי, הלא-שגרתי, המלא תשוקה, יצרים ושיגעון.
הנושא גם צויר בידי ציירים מפורסמים, ביניהם: טיציאן, קראוג׳יו ובירדסלי.

הגירסה הנוכחית, הצנועה יותר, מדגישה את היופי המהפנט של הריקוד באמצעות צבעוניות משתנה וכוריאוגרפיה מורכבת.

גירסה עכשווית של האופרה ״סלומה״ מוּעלית בחודש מאי 2026, בבימויו של איתי טיראן, בהופעות של האופרה הישראלית, במסגרת חגיגות 40 שנים להיווסדה.

השילוב של הנגינה המרשימה של התזמורת הסימפונית של ראשון-לציון, בניצוחו של דן אטינגר, (ב-17 במאי ינצח על האופרה ניר רֹתם), של קולות הזמרים, שחלקם הגיעו מחו״ל, [הסולנים: סלומה– שבלייה ניקול (סופרן)/ווב מארי (סופרן), הורדוס– וורקמן צ׳רלס (טנור)/שויינינגר וולפגנג (טנור), הרודיאס– פטרינסקי נטשה (מצו-סופרן)/פרוחניק עדנה (מצו-סופרן), יוחנן– פאסקו יונוץ) ואחרים], של התפאורה המרשימה,
בעיצובו של עצמון ערן, של עיצוב התלבושות בידי סמורגונסקי אורנה, של עיצוב התאורה הצבעונית והרבגונית בידי בואנו אבי יונה (במבי) ושל עיצוב הווידאו בידי כהן יואב, הופכים את הגירסה הישראלית של האופרה ״סלומה״ לבלתי-נשכחת.

אחת מנקודות-השיא של האופרה היא ההופעה של סלומה, שמבצעת, בסיוען של עוזרותיה, ריקוד מורכב במיוחד. בגירסאות אחרות, שהועלו בעבר, היא ממש התערטלה.

הגירסה הנוכחית, הצנועה יותר, מדגישה את היופי המהפנט של הריקוד באמצעות צבעוניות משתנה וכוריאוגרפיה מורכבת. במהלכו מתנופפים חלקי-בד מוארכים, היוצרים בחלל תצורות שונות, הכוללות: ערבסקות, קווים גליים, קווים ישרים ועוד.
התאורה הצבעונית המשתנה והצלילים הנשמעים ברקע מעצימים את החוויה.

גורמים נזספים, הראויים לציון, הם הבגדים המיוחדים, שחלקם מגזימים בכוונה מִתארים מסוימים. כמו, לדוגמא, בבגד הנפוח והמותפח של הורדוס. זה מדגיש את דמותו כאיש חלש, תאוותן, גרגרן, שתיין ואחוז דמיונות ושגיונות.

אשתו, אמּה של שלומית, לבושה במחלצות ובכיסוי-ראש, שמתאים אולי לסוף המאה ה-19, ולא לתקופה שבה התרחשה כריתת הראש. על בגדי החיילים יש אזורים, המוארים במקבּצים ובתצורות שונות, כמו: צורת צלב, לדוגמא. לעיתים נראים רק החלקים המוארים על רקע הבגד השחור, הצמוד, שלגופם.

כדור ענקי במרכז הבמה משנה את תִפקודו, את צבעו ואת תצורותיו בהתאם לרוח-הדברים, ואפילו שותת דם…
אלמנט מרכזי על הבמה הוא הכדור גדול-הממדים, הנמצא במרכזה. הוא משנה את תפקידו ואת מקומו במהלך האופרה. בתחילה הוא מתפקד כמכסה לבור, שמתחתיו נמצא בית-הסוהר, שאליו הושלך יוחנן המטביל לפני כריתת ראשו. מאוחר-יותר הוא נראה כמרחף באוויר, ולאורך כל החלק הבא הוא מדמה ירח ענקי, המשנה את צבעו ואת התצורות המוארות הרוחשות עליו, בהתאם לרוח-הדברים. הוא אפילו שותת דם בחלק של כריתת הראש.

כאן המקום להזכיר, שהאירועים נצפים כשההתרחשות מתקיימת בחלק התחתון של הבמה, אך יש גם חלק עליון, הנראה כחלון גדול, שדרכו נשקפים השמיים עם הכוכבים, ומאוחר-יותר גם עם הירח המלא– סמל ליצרים ולתשוקה.

התקרה דמויית הראי מעשירה את הקליטה החזותית, בכך שהיא משקפת את האירועים ואת האורות, המופיעים בחלק התחתון.
חוויה לאוזן, לעין ולנפש באופרה הישראלית בתל-אביב.