הפסלת פלצר: "החיים שלי ללא אמנות אינם חיים!"

“החיים שלי ללא אמנות אינם חיים״, מצהירה האמנית-הפסלת חנה פלצר (ילידת מזרח-אירופה, 1933), המזכירה את האמנית הצרפתית-אמריקנית לואיז בורז׳ואה (ילידת צרפת, 1911). שתיהן עברו בחייהן‎ סבל רב, שתיהן זכו להכרה באמנותן בגיל מבוגר. אמירתה המפורסמת והידועה של בורז׳ואה, ״הרעיון הוא לתקן את הנזקים, הנגרמים בחיים״, מתייחסת לעבודתה כאמנית, אך כאן מסתיים הדמיון בין השתיים, חוץ מן העובדה שחנה, הסובלת מדיסגרפיה, לא יכלה לפנות לציור, ובחרה גם היא בפיסול. היום, כשהיא כבר בת 89, נפתחת תערוכה נוספת שלה.

מאת: טובה אוסמן

צילומים: רן ארדה

9.06.2022

חייה של חנה פלצר כרוכים באמנות מילדותה. "מאז שאני זוכרת את עצמי חשתי את הצורך באמנות", היא מספרת, ומוסיפה: "יופיין של יצירות-אמנות (ארטיפקטס) בבית-סבתי עוררו אצלי את האהבה ואת המשיכה לאמנות.” היא נמשכה כבר בנערותה גם לציור, אך דיסגרפיה מנעה ממנה את האפשרות לקרוא, לכתוב וגם לצייר.

“עד גיל מבוגר מאוד לא ידעו על כך…", היא מודה בחיוך. "הסתרתי והתביישתי- לא היה לזה שם בימים ההם… אובחנתי, יחד עם נכדי, בגיל 50! רק אז הוסר סוף-סוף הנטל העצום, שסחבתי על כתפיי; סוד שהסתרתי מבעלי ומבנותיי- איני יכולה לכתוב ולקרוא." כשהבחינה בפליאתי, הבהירה: "אני 'מצלמת' עם עיניי את הכתוב, ולומדת אותו בעל-פה…"

כשהייתה בת 65, כשסכנת-מוות מרחפת על חייה, בערה בה התשוקה ליצור. היא החלה ללמוד פיסול, תחילה במכון “אבני” ואחר-כך אצל הפסל יורי מצקין. פסליה הרבים, העשויים אבן ויציקות ברונזה ואלומיניום, מביעים עוצמה ונוכחות. "הפסלים נבראו מעומקי-נשמתי!", היא מכריזה. אין השואה, ייסוריה וסבלה נוכחים בהם, כפי שנוכחים גאודי וג’קומטי. “אני לא רוצה להיות מתויגת- אני פסלת!”, היא מצהירה.

האם היצירה מרפאה? לדברי עמוס עוז: ״אין יצירה ללא פצע.״ ואכן, לרגע ארוך ומצמרר היא מליטה את פניה בידיה, ואומרת בכאב: "הם לא מבינים כמה חשוב ונהדר, שיש לנו מדינה. אני כל-כך אוהבת את המדינה שלנו!״

תערוכתה הנפתחת הערב (ר' למטה קישור להזמנה), היא תמצית הווייתה כאמנית. יש בה הסתרה, סבל, משפחה, צמיחה וזכרונות רבים. אחדים מהם מעוררים אסוציאציה של תווים מוזיקליים. הרגישות הרבה, שבה ניחנה, הופכים את חנה פלצר לאמנית ממדרגה ראשונה.

להזמנה לתערוכה לחצו כאן
.