כותרת
> C;
1/1

בצער רב מודיעים על פטירתו של חבר הנהלת האיגוד ויו״ר ועדת רווחה, חברנו היקר יורם בר יוסף

קרא/י עוד

סיור עיתונאים במוזיאון "אנו", אוניברסיטת תל אביב

קרא/י עוד

חברי האיגוד הישראלי לעיתונות תקופתית המומים וכואבים ממותו הפתאומי של מוטי רוזנבלום

קרא/י עוד

האיגוד הישראלי לעיתונות תקופתית רואה בדאגה רבה פגיעה בעיתונאים

קרא/י עוד

אורי אבנרי- איש ללא מורא

לא בכל יום נקרית הזדמנות לשמוע הגיגים של האיש מה"שבועון המסוים", כפי שכינה ראש-הממשלה דוד בן-גוריון את שבועון "העולם הזה". במפגש עם עיתונאי "האיגוד הישראלי לעיתונות תקופתית", שהתקיים בחודש יולי 2018, פרשׂ אורי אבנרי, הבעלים והעורך המיתולוגי לשעבר של העיתון, את האני-מאמין שלו על מצבה של התקשורת ועל עתידה של המדינה. ריאיון אחרון עם איש מרתק, שהלך לעולמו (20 באוגוסט 2018) כחודש לאחר המפגש עמו.

מאת: מאיר חוטקובסקי


אבדון ואופטימיות

אם תחזיתו של אורי אבנרי (94) תתממש, אז ימיה של מדינת ישראל קצרים. אך, מאידך-גיסא, הוא גם מלא תקווה, שהמצב הפיך. "ההיגיון אומר לי, כי המדינה הזאת אבודה. היא הולכת לקראת אבדון עם מלחמת-נצח. יום אחד הצד השני- כוחו יגבּר, והכול ישתנה. הניסיון אומר לי: הכול שטויות! בשום-פנים אין לדעת מה יהיה בעוד 50 שנה. יכול לקום איש חדש, שייקח את ההגה של ה'טיטניק', ויסובב אותה על-מנת למנוע התנגשות. אני מאמין בזה, אני אופטימי".

דרכו של אבנרי, יליד גרמניה, כעיתונאי החלה עוד בצעירותו. בשנת 1933, בהיותו בן עשר, עלתה משפחתו הציונית לארץ, והתיישבה בתל-אביב. בגיל 14, בהיותו בכיתה ז', נאלץ אבנרי להפסיק את לימודיו, על-מנת לסייע בפרנסת משפחתו, שנקלעה לקשיים כלכלים. הוא עבד במשרד עורכי-דין, במשרד חקירות, במערכת עיתון רוויזיוניסטי ובעוד עבודות מזדמנות. כנער התנדב אבנרי לאצ"ל, ופרש ממנה כשדרכה של המחתרת לא נשאה חן בעיניו. הוא החל לכתוב מאמרי-דעה, שבהם תקף את ההתנהלות הטירוריסטית של הארגון. אין לאבנרי השכלה רשמית. הוא אוטודידאקט, שלמד מקריאת ספרים. במלחמת-השחרור התנדב ל"שועלי שמשון"- יחידת הקומנדו של ה״הגנה״. הוא נפצע קשה בבטנו, ואושפז למשך תקופה ארוכה.


פוליטיקה או עיתונאות

בשנת 1950 רכש אבנרי את השבועון "העולם הזה", שהיה עד אז בבעלותו של אורי קיסרי, אחד מאושיות העיתונות באותה עת. "היו שני מועמדים 'ענקיים', שחפצו לרכּוש את השבועון: גרשון שוקן ועזריאל קרליבך. ״אני, הילד בן ה-27, קפצתי באמצע ו'חטפתי' להם את העיתון- דבר שלא שכחו לי כל ימי-חייהם." אבנרי התלבט רבות בסיום המלחמה אם להיכנס לפוליטיקה, או לעולם העיתונות. "בעת המלחמה אנוכי, כמו רבים מחבריי, התחלתי להתנגד לשלטון החדש, ובמיוחד לדוד בן גוריון. חשבתי כי אנו, החיילים הקרביים, הקמנו את המדינה, ולא הפוליטיקאים שישבו בת-ל-אביב, ונהפכו לשרים. הם לא היו מדינאים; הם היו עסקנים. ההתנהלות שלהם, ובמיוחד של בן גוריון, לא מצאה חן בעיניי, והחלטתי שחייבים להילחם על דמותה של המדינה שהקמנו." לדברי אבנרי, החיים שקיבל במתנה בזכותם של ארבעה חיילים, עולים חדשים ממרוקו, לאחר פציעתו הקשה, שכמעט גרמה להגעתו לעולם-הבא, הביאה אותו לתובנה, שהוא חייב להקדיש את עצמו לעתידה של המדינה. "החלטתי כי הסיכוי בעבור חייל קטן ופשוט כמוני לעשות מהפיכה בארץ בפוליטיקה הוא קלוש. אז גמרתי אומר ללכת לעיתונאות, כי בזה הבנתי." שנים לאחר-מכן הקים אבנרי מפלגה, התמודד על מקום בכנסת, וכיהן בה שלוש קדנציות.


אויב המשטר


בתקופה שבה רכש אבנרי את השבועון, הייתה העיתונות בארץ 'מטעם'. לכל מפלגה היה ביטאון, ששיקף את עמדות ראשיה. "רציתי להילחם על שינוי העיתונות הישראלית. מאוד לא מצא חן בעיניי כיצד נראתה העיתונות אז. רציתי לעשות עיתונאות חדשה מסוג חדש." אבנרי אימץ את הדגם של השבועון האמריקני "טיים מגזין"- מאמרים קצרים ללא שמות כותבים ועם סגנון של שפה ייחודית. "בשביל לחקות את הסגנון של ׳טיים מגזין׳ נאלצנו להמציא מילים לא מוכּרות. ׳העולם הזה׳ נודע ברבות-הימים כמי שיצר מילים עבריות חדשות, שאומצו בִּידי האקדמיה." עם הזמן החליט אבנרי על תוספות ייחודיות לעיתון, שהיו קשורות להווייתה של המדינה. "התחלנו לחשוף פרשיות שחיתות. השחיתות עדיין לא פשׂתה אז בממדים של-היום. אז היה יותר קשה להגיע למקורות. היה מוסר פוליטי גבוה, ודברים לא יצאו החוצה. המקורות שלנו היו עיתונאים ממערכות אחרות, שהיה להם מידע ולא יכלו לפרסם אותו בעיתונם. מעולם לא שילמנו שקל בעבור מידע. באופן הזה דרכנו על בהונות הרגליים של הרבה אנשים חזקים וחשובים. לא נרתענו להילחם שבוע אחר שבוע בבן-גוריון, שהדביק לנו את הכינוי 'השבועון המסוים'. ראש שירות הביטחון הכללי (שב"כ) דאז, איסר הראל, הצהיר בפומבי, כי ׳׳העולם הזה׳ ואורי אבנרי הם האויב מספר אחת של המשטר.' הדבר החמיא לי מאוד, אך היה לזה מחיר, כי התחילו להתפוצץ פצצות במערכת."


געגועים לרחל

אבנרי, האיש והאגדה, אייקון תקשורתי אמיץ, שרבים בתעשיית התקשורת מנסים לחקותו, אך לא-תמיד בהצלחה יתרה, נראֶה כמי שהזמן לא נותן בו את אותותיו. הוא רהוט בדיבורו; המבטא היקי שלו עם העברית התקנית טבועים בו היטב, ומשמשים כסמלו המסחרי זה שנים. הוא נעזר בפתקים שהכין מראש, על-מנת שלא ייגרעו מדבריו נושאים שבהם בחר להתמקד. שמיעתו לקויה, והוא נעזר במכשיר-שמיעה. למרות השיח הרציני במפגש עם אנשי התקשורת, השותים בשקיקה את האני-מאמין שלו, הוא מצליח לסחוט פרצי-צחוק מקהל-השומעים, ונראה כי גם אבנרי נהנה מהמפגש עם עמיתים למקצוע. הוא מתאר בערגה רבה את תחילת יחסיו עם רחל, שתהיה לאחר זמן לרעייתו למשך קרוב ל-60 שנה (עד יום-פטירתה בשנת 2011) ושותפתו לרעיונות השלום והצדק, שבהם הוא דוגל. אבנרי מהתוודה, כי מעולם לא הצהיר בפניה כי הוא אוהב אותה. "בעיניי שלוש המילים 'אני אוהב אותך' הן חסרות-תוכן. הקשר בינינו היה מאד עמוק, ללא צורך בהצהרות." יחסי-הקִרבה ביניהם החלו בשנת 1953 לאחר אירוע-שנאה, שחווה אבנרי על בשרו בעקבות עמדותיו הפוליטיות. לימים יחשוף אבנרי, כי משה דיין היה יוזם התקיפה, בעקבות מאמרים ביקורתיים של השבועון נגדו. "הכרתי את רחל באופן שטחי, והחלטנו שניפגש באחד הלילות קרוב לחצות, בעת שאני מסיים את עבודתי במערכת. באותו הלילה, בעת שרחל חיכתה לבואי בבית-קפה סמוך, התנפלו עליי ארבעה אנשים עם ידיות טורייה, ושברו את שתי ידיי. הועברתי מיד לבית-החולים. רחל ראתה שאיני מגיע לפגישה, ובאה לחפש אותי במערכת. אנשים שהיו בקרבת מקום סיפרו לה על התקרית, והיא הגיעה מיד לבית-החולים, ולאחר-מכן הסכימה לסעוד אותי במשך מספר ימים, שבהם לא יכולתי לעשות שימוש בידיי השבורות. הימים נהפכו ל-50 שנה פלוס, שמבחינתי היו שנים של אושר גדול עם אשה מאוד-מאוד מיוחדת, שהייתה מורה לכיתות א' ו-ב' בלבד, ונהפכה לאגדה בקרב הורי הזאטוטים שהיו תלמידיה."


חשיפת שחיתויות


״העולם הזה" הצטיין במהלך שנות קיומו בחשיפת שחיתויות, שהעיתונות המסורתית/ממסדית לא העזה לגעת בהן. אבנרי 'נכנס' במי שרק היה יכול מנציגי הממסד ובסמלי שלטון שסרחו. זה החל נגד עיריית חיפה, שהתגלו בה שחיתויות. לימים נודעה החשיפה בשם פרשת חושיסטאן. העיתון יצא גם נגד עמוס בן-גוריון, אז סגן מפכ"ל המשטרה, שניהל עסקים פרטיים בתוך עבודתו הרשמית. אשר ידלין, מבכירי תנועת-העבודה- גם הוא לא נמלט מידו הארוכה של השבועון וגם אחרים כמותו.


״הפרשה הכי קשה שלנו הייתה עם איש-הכלכלה יעקב לוינסון, שהיה איש מרכזי מאוד בנושא כספים. למעשה, הוא היה דיקטטור כלכלי במדינה, יותר חשוב משר-האוצר. באחד הימים, כשאני יושב בכסית, ניגש אליי אדם שלא הכרתי, וסיפר לי, כי יש לו חומר שאף עיתונאי בארץ אינו מעז לגעת בו, וגם אני בוודאי אמנע מכך. אמרתי לו: 'נסה אותי!'. ואכן, לאחר שבדקנו את החומרים מצאנו, שהם אמיתיים ונכונים. החלטנו לצאת בסדרת מאמרים על אי-סדרים בכספים הציבוריים, שעליהם הוא היה אמון. לאחר הפרסום הראשון חנה זמר, עורכת ׳דבר׳, ביקשה ממני לפגוש את לוינסון בביתה, ושוחחנו על הגילויים שהביאו אותנו לכתיבת המאמרים. מאחר שלא השתכנעתי מדבריו, המשכנו, לצערי, את הפרסומים בשבועון. אני אומר ׳לצערי׳, כי בעקבות הפרסומים שלח האיש יד בנפשו. בדיעבד, אני מתחרט על הפרסום. אילו הייתי יודע, שזו תהיה התוצאה לא הייתי מפרסם."


אתיקה עיתונאית


״העולם הזה״ היה ממודר מוועדת העורכים של העיתונים הממסדיים. אבנרי מעולם לא הוזמן בִּידי גורמים ממשלתיים לשיחות-רקע שלא-לפרסום. "העיקרון שלי היה לפרסם הכול, אך היו גם מקרים שבהם נעניתי לא לפרסם סקופים, כי השתכנעתי שהדבר עלול להזיק יותר מאשר להועיל. באחת הפעמים קיבלתי בחצות טלפון מעורך-דין מאוד חשוב, שביקש להגיע אליי מיד. תיארתי לי שהדבר דחוף. האיש הגיע מלווה באדם שלא הכרתי, והציג אותו כפסיכיאטר המטפל באשת הנשיא קציר, שמצבה הנפשי היה רעוע. הד"ר הסביר לי, כי נודע לו שאנו מתכוונים לפרסם את המידע בשבועון, ואם זה יקרה אשת הנשיא עלולה להתאבד. ברור שלא פרסמנו, ואיבדנו סקופ. דוגמא נוספת- נמנענו מפרסום העובדה, שישראל מוכרת נשק לסין.״


התקשורת של-היום, מנקודת-הראות של אבנרי, פשטה את הרגל ברובּה, והדברים שהוא חושב עליה חמורים ביותר: ״דעתי על התקשורת של-היום אינה טובה. יש תחומים מסוימים שבהם היא פועלת בסדר. אבל בדבר העיקרי, הנוגע לחיים ולמוות שלנו, מלחמה ושלום, העיתונות משועבדת לחלוטין, כמו במדינה פאשיסטית״, הוא פוסק. ״העיתונות כולה עוסקת בשטיפת-מוח יומיומית, והבעיה עם זה היא, שהכותב לא מודע לכך, וגם הקורא לא מודע לכך. הכול נכתב מנקודת-המבט של השלטון. ההבדל בין גושי הימין והשמאל הוא מזערי. אין דעות אחרות. חסר לי עיתון כמו "העולם הזה", שישמיע דעה שונה. לכן הדמוקרטיה במדינה היום מוגבלת. אנו לא מדינה פאשיסטית, אך גם לא דמוקרטיה אמיתית ומלאה. זה מדאיג אותי." אבנרי מתגאה, כי היו מעט מאוד תביעות-דיבה נגד ״העולם הזה״, ״כי ידענו להתנצל כשטעינו."


אחרי מותי


מאז פרץ אבנרי לעולם התקשורת בשנות החמישים של המאה הקודמת, הוא נהייה דמות שנויה במחלוקת, וכך זה עד היום הזה. גם כשפנה לפוליטיקה ונהייה חבר-כנסת מטעם מפלגה שהקים ושהייתה מזוהה עם השמאל הקיצוני, לא רווה נחת. הוא ומפלגתו הותקפו בִּידי כל סיעות הבית באופן קבוע. אבנרי היה חבר-הכנסת הראשון, שהוצא בכוח מאולם-המליאה בעת דיון, משום שלא פסק מקריאות-ביניים שהפריעו למהלך הדיון. הוא זכה בעשרות פרסי-הוקרה ישראליים ובינלאומיים בתחום העיתונאות ועל מפעליו למען השלום. אבנרי, שטווה בשבועונו את הסיסמה ללא מורא וללא משוא-פנים, עיצב את עולם העיתונות והתקשורת לכזה שחושף שחיתויות ודורש צדק ונלחם ללא-לאות בממסד. בעשרה בספטמבר השנה ימלאו לאבנרי 95 שנים, [הכתבה נכתבה וּפורסמה ב״דעתון״ לפני מותו-מ.ח.], הוא אינו פוחד מהמוות. הוא כבר היה פעמים מספר במצבים של היפרדות מן העולם הזה. כך היה בעת פציעתו במלחמת-השחרור ובמהך נסיונות-ההתנקשות בחייו. הוא אינו רוצה להיקבר; הוא מבקש שגופתו תישרף ושאפרו יפוזר בחוף הים של תל-אביב. "לא אכפת לי איך יזכרו אותי לאחר מותי, כי אני לא אראה את זה. לא אהיה נוכח. אני רוצה שיזכרו אותי בעודני בחיים. אני רואה את פעולתי העיקרית למען השלום כאפילו יותר חשובה מהעיתונאות ומדברים נוספים. אני אוהב שמזכירים לי את המילים שהמצאתי, כאילו נולדו עם השפה העברית. זה תענוג אמיתי.״

לכתבה ב״דעתון״

אורי אבנרי: "אני אופטימי."

פוליטיקה או עיתונאות

געגועים לרחל

״העולם הזה״ חושף שחיתויות

עוצב ונבנה ע"י יאלו עיצוב ובניית אתרים