כותרת
> C;
1/1

בצער רב מודיעים על פטירתו של חבר הנהלת האיגוד ויו״ר ועדת רווחה, חברנו היקר יורם בר יוסף

קרא/י עוד

סיור עיתונאים במוזיאון "אנו", אוניברסיטת תל אביב

קרא/י עוד

חברי האיגוד הישראלי לעיתונות תקופתית המומים וכואבים ממותו הפתאומי של מוטי רוזנבלום

קרא/י עוד

האיגוד הישראלי לעיתונות תקופתית רואה בדאגה רבה פגיעה בעיתונאים

קרא/י עוד

פרופ׳ יחיאל לימור: התאמנו את התקנון לרוח-הזמן

״עיתונאי הוא כל מי שמעורב בעשייה העיתונאית, באופן קבוע, או מתמשך, בִּתמורה, או שלא בִּתמורה, בכל אמצעִי-תקשורת. דהיינו: מודפס, מסודר, או מקוּון. כאשר אנו אומרים ׳מעורב בעשייה העיתונאית׳- זה נכון לגבי הבעלים, לגבי המו״ל, לגבי הכַּתב, לגבי הגרפיקאי, לגבי הצלם, לגבי העורך, לגבי העורך הראשי ועוד.״ זה השינוי הֶחשוב ביותר בנוסח הֶחדש של תקנון-האתיקה של מועצת-העיתונות-והתקשורת בישראל, שאותו הציג לנו פרופ׳ יחיאל (חיליק) לימור, שהיה מרצה-אורח במועדון העיתונות של האיגוד הישראלי לעיתונות תקופתית בעשרה בינואר 2021.


מאת: ד״ר דניה שפירא (כתיבה וצילומים)


פתחה את האירוע יו״ר האיגוד, עליזה ז׳זק, שנשאה דברים לזכרו של יוסף פרנקל ז״ל, שהיה יו״ר האיגוד יותר משלושים שנים, ושהחודש מלאו ארבע שנים למותו. מנכ״ל האיגוד, יצחק פרי, הציג את האורח וציין, שלימור ״היה שנים עיתונאי ועורך ב׳מעריב׳, וכתב במקומות נוספים. הוא לימד תקשורת בכל בתי-הספר, שבהם מלמדים את התחום, ביניהם: האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת בר-אילן ואוניברסיטת תל-אביב. עמד בראש בית-הספר לתקשורת במכללה האקדמית ספּיר, ולאחר-מכן הקים את בית-הספר לתקשורת במכללת אריאל, ועמד בראשו.״

לימור מכהן כנציג-ציבור במליאת מועצת-העיתונות-והתקשורת בישראל, וּמשמש כחבר הנשיאות שלה. בשנת 2019 נבחר לכהן כיו"ר בית-הדין-לאתיקה של המועצה. ״חיליק הִשׂכּיל לנסח, בצוותא עם חברת המועצה תהילה שוורץ-אלטשולר, את תקנון האתיקה החדש של מועצת-העיתונות-והתקשורת, שאושר באוקטובר 2020״, ציין פרי, ״תקנון מעודכן, המתאים לרוח הזמן.״ [תהילה שוורץ-אלטשולר היא חוקרת בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה וּמרצה בבית-הספר פדרמן למדיניות ציבור באוניברסיטה העברית. בנוסף, היא ממלאת תפקידים ציבוריים בתחומי תקשורת ודמוקרטיה-ד.ש.]

ללימור פרסומים רבים, כולל ספרים, שכתב בצוותא עם עמיתים-למקצוע. ראוי לציין, כי בִּשנת 2000 זכה בִּפרס סוקולוב לעיתונאות ביחד עם אחיו, פרופ' רפי מן, על ספרם "עיתונאות - איסוף המידע, כתיבה ועריכה". הספר, שנכתב ב-1996, נהפך לספר היסוד בלימודי עיתונאות באוניברסיטאות, במכללות, בבתי-ספר תיכוניים ואף בציבור הרחב. השבוע יצא לאור ספר-המשך של השניים: ״עיתונאות בעידן הדיגיטלי״ (האוניברסיטה הפתוחה, רעננה, 2021).

״הספר הֶחדש בא להחליף את הספר הקודם, שיצא לפני יותר מעשרים שנה״, מסביר לימור. ״עדכַּנו אותו עכשיו לעידן הדיגיטלי. וַאֲני רואה את הפרויקט של יישׂום תקנון-האתיקה ביחד עם תהילה שוורץ-אלטשולר כחלק מהפרויקטים שצריך לעשות, כדי להתאים את החשיבה העיתונאית ואת העשייה העיתונאית לעידן הדיגיטלי.״

״אם ההתנהגות אינה אתית, אז היא לא אתית גם בימי-מלחמה וגם בִּימי-שלום! ואם היא פסולה בימי-מלחמה, היא צריכה להיות פסולה גם בִּימי-שלום!״


״נשאלנו מדוע היה צריך לעדכן את התקנון הקודם. ראשית, משום שהוא נוסח לפני 24 שנים (ב-1996), וּבמהלך-השנים עודכן פעם-אחר-פעם, סעיף-אחר-סעיף, והתוצאה הייתה, שהתקנון נהפך להיות טלאי-על-גבי-טלאי. כל פעם הוסיפו סעיף, תיקנו סעיף, בהתאם לנסיבות המשתנות״, הוא מבהיר. ״אתן דוגמא קטנה: בעקבות מלחמת-לבנון השנייה הייתה מין קריאה ציבורית לשלוט בעיתונות, לצנזר אותה, על שהיא מדווחת בשידורים ישירים היכן נופלים טילים, או פגזים, של החיזבאללה, ושבעצם התקשורת הופכת להיות מעין קצין-תצפית קדמי של החיזבאללה, שמדווח מה קורה והיכן. כמה שהצנזורה הסבירה, שאין במידע הזה שום פגיעה בטחונית, זה לא עזר. בכל מקום הייתה קריאה ׳לסתום את הפה לעיתונות.׳״

״התוצאה הייתה, שהעיתונות החלה להגביל את עצמה״, קובל לימור, ״אך בעקבות המלחמה הוקמה במועצת-העיתונות ועדה, שקבעה סִדרה של כללים בִּתקופת מלחמה וחירום. אך לא היה בכך צורך, כי זה חזר על מה שכבר היה כתוב בתקנון. אם ההתנהגות אינה אתית, אז היא לא אתית גם בימי-מלחמה וגם בִּימי-שלום! ואם היא פסולה בימי-מלחמה, היא צריכה להיות פסולה גם בִּימי-שלום!״.

סיבה נוספת לעדכון התקנון, שהוא נעשה ארוך מדיי, ״ואחת הבעיות של מסמכים ארוכים, שפחות קוראים אותם וּפחות זוכרים אותם״, הוא מבהיר וּממחיש: ״תקנון-האתיקה הראשון בעולם המערבי לגבי היהודים והנוצרים הוא עשרת-הדִבּרות שבתנ״ך, וַאֲפילו אותם זוכרים רק מעטים. ולכן המסקנה הייתה, שצריך תקנון קצר וקומפקטי, כדי שיהיה סיכוי שיקראו אותו וגם יזכרו אותו.״

״חִשבו מה עושים היום עורכי-צילומים; בעצם הם מעצבים מציאות. וכך זה בכל דבר- האחריות אינה סוטה מזו של הכַּתב, הנמצא בשטח.״


כמו-כן, התקנון היה מיושן; ב-1996 היה התקנון בחיתוליו. ״רשתות חברתיות עדיין לא היו קיימות; היה צורך להתאים את התקנון למציאות החדשה״, פוסק לימור. ״הבעיה מתחילה מן השאלה מיהו עיתונאי. בעבר זה היה ברור: מי שעובד במשרה מלאה, או בחצי משרה, באמצעִי-תקשורת מודפס, או מסודר. היום עיתונאי הוא בלוגר, שמפרסם לפחות פעם בשבוע, וַאפילו שלוש פעמים בשבוע, ושיש לו עֶשרות-אלפי וַאפילו מאות-אלפי עוקבים. האם הוא עיתונאי? וצלם הוא עיתונאי? גרפיקאי הוא עיתונאי? הם עוסקים בתפקידים החשובים, שבלעדיהם אין עיתונות. אחד השינויים החשובים, שעשינו בתקנון הֶחדש, הוא בעצם ההגדרה, שלפיה ׳עיתונאי הוא כל מי שמעורב בעשייה העיתונאית, באופן קבוע, או מתמשך, בִּתמורה, או שלא בִּתמורה, בכל אמצעי-תקשורת.׳ דהיינו: מודפס, מסודר, או מקוּון. כאשר אנו אומרים ׳מעורב בעשייה העיתונאית׳- זה נכון לגבי הבעלים, לגבי המו״ל, לגבי הכַּתב, לגבי הגרפיקאי, לגבי הצלם, לגבי העורך, לגבי העורך הראשי ועוד. חִשבו מה עושים היום עורכי-צילומים; בעצם הם מעצבים מציאות. וכך זה בכל דבר- האחריות אינה סוטה מזו של הכַּתב, הנמצא בשטח. אז זה השינוי המהותי. כך זה היום, וייתכן שבעוד עשרים שנה לא יהיו יותר עיתונים מודפסים, ויהיו רק רשתות, ואז יצטרכו לשנות שוב את התקנון וּלהתאים אותו למציאות החדשה.״

למועצת-העיתונות-והתקשורת בישראל אין ׳שיניים׳ מבחינה משפטית, אך כוחה הוא מוסרי, וּמי שבא לפני בית-הדין-לאתיקה של המועצה חושש לאשר ייפסק בדינו, כי הדברים יפורסמו מיד בִּידי יריביו בתקשורת- מה שעלול לפגוע במעמדו כעיתונאי ו/או בעסקיו.


״עיתונאים לא יחשפו, במעשה, או במחדל, או באי נקיטת אמצעים מבטיחים, את מקורות-המידע שלהם.״

באשר לנושא של חיסיון עיתונאי לגבי מקורות-המידע של העיתונאי, לימור קובע, כי ״כלל-ברזל בעבודה העיתונאית וּבאתיקה העיתונאית הוא, שלא חושפים מקורות-מידע, ולא מגלים מקורות-מידע, גם אם הדברים לא נכתבו, ולא נחתם חוזה בין הצדדים. בעיה שטרם נפטרה עד היום- למי שייך החיסיון? זוֹ סוגיה, שמתייחסים אליה לפי נסיבות-המקרה. בתקנון הֶחדש הכנסנו בפעם הראשונה סוגיה נוספת: שמירת המידע וּשמירת מקור-המידע. לדוגמא: אם אני משאיר, כעיתונאי, את הטלפון שלי פרוץ, ושם נמצאים כל מקורות-המידע שלי, האם אני אחראי לרשלנות של חשיפת מקורות-המידע שלי? האם העיתונאי חייב באבטחת המכשיר שלו, כדי להבטיח, שהמידע לא ידלוף? היה משפט אחד, שבו נטען, שאפשר היה לזהות מאין הגיע המסמך, לפי טביעת הסיכות של השדכן. היה על העיתונאי למנוע זאת- על-ידי חיתוך השוליים, למשל. לכן הוספנו בתקנון את הכלל הבא: ״עיתונאים לא יחשפו, במעשה, או במחדל, או באי נקיטת אמצעים מבטיחים, את מקורות-המידע שלהם.״

האם זה בסדר, שעיתונאים מעבירים לרשתות החברתיות דברים, שלא הצליחו להכניס באמצעי-התקשורת הרגילים, כדי להעביר את המסר העיתונאי שלהם? הניו-יורק טיימס הודיע חד-משמעית לעיתונאים שלו, שגם מה שהם כותבים ברשתות החברתיות- הנמענים שלהם מקבלים כבא מהעיתונאי, ולא ממישהו פרטי. רשת הסי.אֶן.אֶן רוצה לאסור על עיתונאיה לכתוב ברשתות החברתיות, אפילו של בניין-המגורים שלהם! ״אנו שמנו בתקנון רק תמרור-אזהרה לעיתונאים באשר להתנהלותם בנָדון״, מבהיר לימור, וּמוסיף: ״אם הם יחרגו מכללי-האתיקה העיתונאית, כשהם כותבים ברשתות החברתיות, הכללים יחולו עליהם. וַאֲני מחכה ליום, שבו תגיע התלונה הראשונה בנָדון למועצת-העיתונות-והתקשורת, וּמחכה לראות מה יפסוק בית-הדין-לאתיקה.״



הכנסנו בתקנון תמרור-אזהרה באשר לִכתיבת עיתונאים ברשתות החברתיות

אין לנו ׳שיניים׳? אנשי וגופי תקשורת פוחדים לבוא לפני בית-הדין-לאתיקה, מחשש שיריביהם ינצלו את פסק-הדין נגדם.

מועדון עיתונות בזוּם ברוח הזמן...

הקלטה של הפגישה בזום

 

עוצב ונבנה ע"י יאלו עיצוב ובניית אתרים