כותרת
> C;
1/1

אתר האיגוד החדש עלה לאוויר לשימוש חברי האיגוד והציבור הרחב

קרא/י עוד

דמי החברות באיגוד, לשנת 2021 נשארו ללא שינוי.

קרא/י עוד

״לא הגיע הרגע להפסיק״

לא בכל יום פוגשים ספורטאי בגיל השיבה על פי ההלכה היהודית, העוסק בספורט אתגרי כאילו הוא בגיל 30, שעל פי המסורת היהודית מסמל את הכוח. איתן קאופמן (73), תושב רעננה, אינו מוכן ליישר קו עם גילו המתקדם, וממשיך בעיסוקיו הספורטיביים והמקצועיים כאילו אין מחר.

מאת: מאיר חוטקובסקי

"מילדות היה לי הכישרון לעסוק בספורט של תנועה עם הרגליים. זה התחיל עוד כשהייתי ילד וקנו לי סקטים. גרנו בתל-אביב, הכבישים ברובם היו כבישי בטון, וזה היה פשוט כיף להחליק עליהם. בתור ילד בכיתות ד', ה', ו' חרשתי את כל תל-אביב עם סקטים. הייתי אלוף בסקטים, פשוט אלוף!"

סיפור חייו של איתן קאופמן, מעבר לכישוריו במקצועות הספורט השונים, מרתק. כנער תל-אביבי, בן למשפחת מהגרים מגרמניה, הגיע למיצוי שאיפותיו המקצועיות בכוח רצון עז, בנחישות וּבהתמדה יוצאי דופן. "נולדתי בתל-אביב ב–1940״, הוא מספר. ״ההורים שלי עלו לארץ ב-1933 לפני השואה, ושניהם הביאו את המשפחות שלהם ארצה. למעשה, במשפחה שלנו אף אחד לא נפגע בשואה. גרנו בדירה בת שני חדרים יחד עם סבתא. אני ואחותי וסבתא בחדר אחד, וההורים בחדר אחר, כמו שגרו פעם. החלונות היו תמיד פתוחים. שיחקנו תמיד בחוץ- בבית לא היה מקום. גם עם כל החברים נפגשנו תמיד בחצרות; לא נפגשנו בתוך הבתים, כי הבתים היו מאוד קטנים. שפת-האם המדוברת בין ההורים הייתה גרמנית. איתנו השתדלו לדבר עברית. מסגרת ההתנהלות והחיים בבית היו כשל יקים. כלומר: סדר, שיטה, לוח זמנים."

קאופמן, עם תכונות של Ordnung muss sein (בגרמנית: ״סדר חייב להיות״), פוגש את אנט רעייתו, אהבת חייו, שהיא היפוך מושלם לכל מה שטבוע בדי.אן.אי. שלו. "את אנט הכרתי באיזושהי מסגרת חברתית מסוימת, והיא מצאה חן בעיניי. יצאנו שנה, ואחרי זה התחתנו", הוא מחייך.

אתה, היקה- איך הסתדרת עם אנט, שהיא בתכונותיה ניגוד גמור לך?

"כל זמן שאתה צעיר, הניגודים בין בני זוג לא משמעותיים. הדבר צובר תאוצה עם השנים. ואז, או שאתה לומד לחיות איתם, או שאתה שובר את הכלים. אין דרך אחרת. אז באמת גם אנט השתנתה. היא מבינה אותי קצת יותר, וגם אני מבין אותה יותר. אתן לך אירוע, לדוגמא, מן השנה הראשונה: קבענו להיפגש ביום שישי בבניין הישן של עיריית תל-אביב בשעה אחת, לאחר סיום עבודתי. הגעתי למקום עם הווספה שלי, והמתנתי לה. אמרתי לעצמי: ׳לא ייתכן שקבענו, והיא לא תגיע.׳ והמשכתי לחכות. לא ייאמן- היא הגיעה בשעה ארבע! בעיניה לא היה הדבר יוצא דופן. מבחינתה זה היה בסדר. במשך השנים מצאנו את האיזון בין א' ל-ת'. אנו מתנהלים עם משהו באמצע, וחיים עם זה לא-רע."

אנט, רעייתו של איתן, מודעת לחולשתה שלא לעמוד בלוח הזמנים, אך מודה שמאז אותו המקרה היא שינתה את אורח חייה. "בשנה הבאה אנו אמורים לחגוג חמישים שנות נישואין!״, היא מכריזה, וּמוסיפה: ״המציאות חייבה אותי להשתפר, ואיני כבר אותה מאחרת כרונית. זה שאיתן חיכה לי שלוש שעות היה שווה, והוא לא מצטער על כך."

החינוך היקי, ואולי ניתן לכנותו ׳החינוך הספרטני׳, שאותו קיבל איתן בנעוריו, הוביל אותו להישגים מרשימים באותם ימים. "בעת סיום בית-הספר היסודי״, הוא מספר, ״אמר אבא שלי, שחייבים ללמוד מקצוע. מאחר שהוא היה מסגר, המליץ לי ללמוד מסגרוּת. אני הסכמתי. אמרתי: ׳אם כבר, אז אני רוצה לחיות בסביבה פסטורלית ויפה- בקיבוץ.׳ שלחו אותי ללמוד בבית-ספר מקצועי בעמק הירדן, וגרתי בדגניה א' עם חברים בני המשק. למדתי שם שנה אחת; ראיתי שלא לומדים שם שום דבר. הרמה הייתה מאוד נמוכה. כשהייתי מגיע הביתה לחופשות, הבנתי כי החברים שלי, שלמדו בבתי-ספר תיכוניים בתל-אביב, יודעים הרבה יותר. החלטתי לעזוב את בית-הספר המקצועי. הייתה לי תעודה טובה מאוד, ואפילו קיבלתי סטיפנדיה (מלגת לימודים).״

אך החזרה לתל-אביב לא הייתה פשוטה, כפי שהאמין שתהא. ״כשפניתי לבתי-הספר המוכּרים בתל-אביב - תיכון עירוני א', תיכון עירוני ה' ואחרים - הודיעו לי, כי בית-הספר שבו למדתי בעמק אינו מוכּר על ידם״, הוא מבהיר. ״ ׳אם אתה רוצה להתקבל לתיכון׳, אמרו, ׳עליך להתחיל את לימודיך שוב מכיתה ט'׳.״ בסופו-של-דבר התקבל קאופמן לתיכון עירוני ה', לאחר שהושג הסכם עם ד"ר משה לנדאו המיתולוגי, מנהל בית-הספר, לפיו ייבחן קאופמן בכל המקצועות של כיתה ט', כאילו קיבל ציונים שליליים בתעודה.

את חופשת הקיץ, בשעה שחבריו בילו בחוף הים, העביר קאופמן בלימודים וּבהכנה לבחינות. מיותר לציין, שעבר אותן בהצלחה. "הכול הודות למסגרת ולחינוך שקיבלתי בבית״, הוא מציין. ״המוטו היה, שאם אתה צריך לעשות משהו, אז אתה עושה אותו. לקחת על עצמך מטלה- אז שב ועשה. אל תבכה ואל תספר, שאתה לא יכול. אתה לא רוצה- אל תעשה. הוריי הם שהקציבו את הכסף הרב לטובת השיעורים הפרטיים, שהכינו אותי לבחינות, ובל נשכח כי הם לא היו בעלי אמצעים. כפי שאמרתי, אבא שלי היה פועל."

המסגרת, שבה התחנך איתן, מצאה את ביטויהּ גם בענפי הספורט, שאותם אימץ כתחביביו לשעות הפנאי. "את ענף הסקי גיליתי בפעם הראשונה בשנת 1978״, הוא מגלה לי. ״התאהבתי בספורט הזה, ומאז אני מקפיד לטוס בעונת החורף לחופשת סקי באתרים הפזורים באירופה."

אני מתלווה לקאופמן בנסיעה למועצה האזורית עמק חפר, למִתקן "סקימולטור", מדמה סקי לאימון וּלהכנה לקראת יציאתו לחופשת הסקי. קאופמן נועל את נעלי הסקי הכבדות, ומתאים לעצמו זוג מגלשיים. הוא עולה על משטח ה"שלג", ומתחיל לנוע לפי הוראות המדריך. תנועותיו מקצועיות ושובות-עין. הוא מפגין שליטה מושלמת ברזי הגלישה. בסיום האימון אומר קאופמן: "זה היה השיעור האחרון במסגרת חמישה שיעורים, שלקחתי לשיפור גלישה בסקי. נראה שאני בהחלט מוכן לאתגרים המצפים לי באתר האמיתי."

מדריכו של איתן, עצמון מלצר, אינו חוסך בשבחים לתלמידו ה'בא בימים': "לאיתן נשארה הרוח הצעירה, וזה מה שמוליך אותו לעסוק בפעילות הספורטיבית. הוא מרוויח מחזור או שניים של חיים בדרך הזאת. אתה רואה שהוא מדלג כמו בחור צעיר. אין הבדל בינו לבין בחור בן 20! החיוּת זורמת בעורקיו, ואני מצפה מכל מי שמגיע לגיל של איתן, שיידע שניתן לעשות את זה."

במהלך שירותו הצבאי למד קאופמן ראיית חשבון, והצליח מאוד בתחום. "לא הייתי תלמיד מבריק במיוחד בלימודי ראיית החשבון״, הוא טוען, ״אבל אני זוכר, שהבחינות היו קשות מאוד. היו אנשים שניגשו פעמיים-שלוש לבחינות הסופיות, ונכשלו פעם אחר פעם. החלטתי שאני לא אהיה בין הנכשלים. זיהיתי את החומר שלפיו נערכו הבחינות. אלו היו ספרים אמריקנים, שעליהם הושתתו השאלות. קניתי את הספרים האלו. ישבתי ופתרתי את כל השאלות. הגעתי לבחינות ועברתי את כל שלוש הבחינות במכה הראשונה, ומיד קיבלתי את הרישיון. זה היה דבר יוצא דופן, כי היינו שלושה שעשו את זה, ואני בכיתה לא הייתי בין המבריקים. אבל כמו שאמרתי לך, אם צריך לעשות משהו, אז אני עושה אותו עד הסוף. גם את זה עשיתי וקיבלתי מיד את הרישיון."

ראיית חשבון לא הייתה משאת נפשו של קאופמן. הנטייה שלו הייתה ללמוד משפטים. "כל מיני דברים בחיים קורים באופן אקראי״, הוא מסביר. ״נרשמתי לבית-ספר למשפט וּלכלכלה, והמתנתי לתחילת לימודי המשפטים. באחת הפעמים פגשתי חבר, שנרשם לאותו בית-הספר. הוא שאל אותי לאיזה מקצוע נרשמתי, וּכשעניתי ׳משפטים׳, 'ירד' עליי קשות: ׳הרי להיכן שתזרוק אבן בתל-אביב תמצא עורך-דין. קבל את העצה שלי וּלמד ראיית חשבון, כפי שאני הולך ללמוד.׳ לא היה לי מושג מה זה ראיית חשבון. החלטתי שאלמד שנה אחת ראיית חשבון, ואראה איך אני ממשיך. הסוף היה שלמדתי ארבע שנים, וסיימתי את התואר."

חיידק עריכת הדין אינו מרפה מקאופמן. בגיל 60 הוא עושה מעשה, ונרשם ללימודי משפטים. "במסגרת העבודה שלי כרואה חשבון באתי במגע עם עורכי דין. הבחנתי, כי בנושא המשפטי אתה מגיע יותר לצד העיוני; לתשתית הדברים. זה תמיד מצא חן בעיניי, וקינאתי בהם. באיזשהו שלב הצטערתי שלא למדתי משפטים תחילה. סגרתי את משרד ראיית החשבון, והלכתי ללמוד משפטים."

איך הרגשת ללמוד משפטים עם בני עשרים?

"אף פעם זה לא הפריע לי. אני לא מרגיש שאני שונה מהם. גם היום אני בא במגע בעיסוקיי עם צעירים, ומשתלב איתם יוצא מן הכלל בדיבור וּבמחשבה. אני 'בראש אחד' איתם."

ענף ספורט נוסף, שבו מצטיין קאופמן, הוא טניס. "את ספורט הטניס התחלתי לפני כעשרים שנה. אנט, רעייתי, הייתה הראשונה, ואני נגררתי אחריה״, הוא מודה. ״הטניס מאוד מצא חן בעיניי, ואני מתמיד בו ולוקח שיעורים, על מנת להשתפר. זה משחק תחרותי עם המון אתגרים והרבה תנועה. יופי של משחק!"

"איתן בא אליי, וביקש ממני להשתפר בטניס״, מספר ירון ורבר, מדריך הטניס. ״זה לא דבר שבשגרה שמגיע אליי איש מעל 70 בבקשות כאלה. להפתעתי, נוכחתי שהוא משקיען אמיתי; רץ לכדורים, מיישם טכניקות שלמד. יש בו המון אמביציה, והוא לוקח את עצמו עד הקצה."

לאחר הסמכתו כעורך-דין החל קאופמן לעבוד במשרד בנו, עורך-הדין ערן קאופמן. ערן משמש כמעבידו של אביו, אך הגבולות לא מיטשטשים. "במשרד ערן הוא הבוס. בסיום יום העבודה אנו חוזרים להיות אבא ובן, עם כל המשתמע מכך", מבהיר קאופמן האב.

קאופמן הבן רואה זאת מעט אחרת: "להיות הבוס של אבא זה קצת בעייתי. הוא כל הזמן מנסה לתפוס פיקוד. זה בא לו טבעי. יש לנו לא-מעט דין-וּדברים מבחינה משפטית-מקצועית. אנחנו לא-תמיד רואים שווה בשווה, אבל זה בסדר. אני חושב שיש לנו שיתוף פעולה יפה. יש לאבא גם הרבה יתרונות של ראיית חשבון, ובתיקים שבהם אנחנו עוסקים זה מאוד חשוב. וּמלבד זאת, הוא מאוד פרפקציוניסט ומשקיען."

לאיתן קאופמן שלושה ילדים ושבעה נכדים. שניים מילדיו חיים עם משפחותיהם בניכר.

איזה מין סבא אתה?

קאופמן מצטחק: "סבא בינוני. אתן לך דוגמא: כשאני הולך עם הנכדות (בנותיו של ערן הבן) לבריכה, אני קונה להן מה שצריך. אני נמצא איתן במים כמה שצריך. כך שהן מקבלות את שלהן, ואני מקבל את שלי, בלי הרבה בִּרבורים. אז במובן הזה אני סבא בינוני. לא מוצי פוצי שמוצי. נעשה כיף ביחד, אבל עם משמעת וסדר, כפי שאני חונכתי."

"יום אחד סבא לקח אותי ואת שיר, אחותי, לבריכה״, מספרת רוני, הנכדה, על סבהּ. ״בדרך הוא אמר לנו משפט, שלא אשכח בחיים: 'סבא עייף, זקן וחולה. לכן אתן חייבות להתנהג יפה.׳״

למרות שקאופמן 'עייף, זקן וחולה', הוא חסר-מנוח. בשנים האחרונות הוא משתתף קבוע במרתון תל-אביב במקצה הגלגיליות של חצי המרתון (21.1 ק"מ). יוסי פורת, צלם הטלוויזיה של "מבט רענן", ואנוכי התלווינו לקאופמן במשך שלושה חודשים לפני מרתון תל-אביב 2013, שנערך בחודש מרץ. האימונים היו קשים ומפרכים, בפרט לאדם ששיא כוחו מאחוריו. בכל אימון התאמן קאופמן שעות אחדות, ולא עשה הנחה לעצמו.

אינך חושש מפגיעה? לאדם בגילך הדבר עלול להיות קריטי.

"יקרה- יקרה. אני מקווה, שזה לא יקרה. אני חושב, שאם שומרים על הכושר, אז הסיכויים שזה יקרה קטנים", הוא פוסק.

אנט, רעייתו של קאופמן, דווקא מודאגת מפעילויותיו של בעלה. "הספורט שאיתן עושה גורם לו הנאה רבה, וגם נותן לו המון חיים״, היא מציינת, ״אבל יש בזה גם אלמנט של דאגה, אולי מוסווית קצת, כי אני לא מדברת על זה. יש לי הרגשה, שזה קצת over (יותר מדיי), כי גם כשהוא עושה איזשהו ספורט, הוא עושה אותו יותר-יותר מהר; הוא רוצה תמיד להשיג הישג, לנצח ולהיות ראשון, ולהיות יותר טוב, אז זה דורש יותר מאמצים. בינתיים, טפו טפו, הכול בסדר, אבל, באיזשהו מקום, לא אגיד שזה לא מדאיג."

ביום של תחרות המרתון, באשמורת השלישית של הלילה, אנו שמים פעמינו מרעננה לתל-אביב. למרות השעה המוקדמת (04:30 לפנות-בוקר), קאופמן נראה ערני לגמרי, רגוע ושלו.

מה ייחשב בעיניך הישג בתחרות של היום?

"השאיפה שלי היא לסיים את מסלול חצי המרתון בזמן סביר. לא להיות אחרון. אני לא אוהב שעוברים אותי, אבל הצעירים עוברים אותי. אין מה לעשות נגד זה."

אנו מגיעים למתחם של כינוס המתחרים. קאופמן נועל את נעלי הגלגיליות, ומחליק לכיוון קו-הזינוק. אנו נפרדים, ואני ממתין לו בקו-הגמר. מבדיקת רשימת המשתתפים במקצה הגלגיליות עולה, כי קאופמן הוא זְקַן המתחרים. לאחר שעה ושבע-עשרה דקות הוא חוצה את קו-הגמר, כשהוא נראה רענן ומלא מרץ.

איך היה?

"מעולה! מסלול יפה. אתגרי בשבילי. למרות שאני הכי מבוגר, לא הגעתי אחרון. צעירים ממני הגיעו אחריי. הרגשה של הישג אישי- לא רק גופני, גם מנטלי", הוא מציין. קאופמן מקבל את מדליית-ההשתתפות, עונד אותה על צווארו, וּמנפח את חזהו בגאווה.

בנסיעתנו בחזרה לרעננה אני שואל אותו, אם הוא שוקל את האפשרות לחדול מכל פעילויותיו הספורטיביות והמקצועיות באיזשהו שלב.

"ממש לא!״, הוא מכריז בחדוּת. ״אני ממשיך בעיסוקיי, כי לא הגיע הרגע להפסיק. אני אוהב את מה שאני עושה. מתי מפסיקים? כשמרגישים באופן סובייקטיבי, שהגיע הזמן להפסיק. אני מרגיש טוב בסביבה, שבה אני נמצא, ובין האנשים, שאיתם אני נמצא, ולכן אני ממשיך. החיים הם זמן מוגבל, וזה לא הגיוני שאקח מחק, ואמחק דברים שאני עדיין מסוגל לעשות! המוטו שצריך ללוות אותנו הוא: לעשות מה שאפשר, מה שרוצים ומה שאוהבים. יתרה מזאת- לפתח יכולות חדשות ולא להיעצר."

סרטו של מאיר חוטקובסקי (צילום: יוסי פורת) על איתן קאופמן

זקן גולשי הרולר בליידס במרתון תל-אביב 2013

ההורים הספיקו לעלות לארץ לפני השואה

גדל בבית ׳יקה׳, שבו הכול מאורגן ומסודר.

איתן ואנט ביום חתונתם

עורך-הדין קאופמן עובד על תיק משפטי

 

האב, איתן, והבן, ערן, עובדים בצוותא בהרמוניה.

לא נותן לנכדות לתמרן אותו

גם טניס ״קטן עליו״

איתן מתרגע בחצר עם המנדולינה

איתן בביתם הנאה, ליד ״שעון-המריבה״.

אנט התרגלה, אך עדיין חרדה לִשלומו של איתן...

ואיתן שוב על גלגיליות ברחובות תל-אביב
 
עוצב ונבנה ע"י יאלו עיצוב ובניית אתרים