מבקרים בבולגריה? שאלו על רחוב בר-זֹהר!

81 שנים חלפו מאז הצלתם של יהודי-בולגריה במלחמת-העולם השנייה, ״ויהודי-בולגריה, על-אף היותם רחוקים מארץ-הולדתם, אינם שוכחים את הרגע ההיסטורי הזה״, מדגיש פרופסור מיכאל בר-זֹהר, היסטוריון, פרשן פוליטי, סופר, ביוגרף ודמות ציבורית מעוטרת. זה גם יום-השנה ה-81 לפעילותם האנושית והסובלנית של אזרחי בולגריה ומוסדותיה במלחמת העולם-השנייה, שהביאה להצלתם של חמישים אלף יהודים בולגריים.

מאת: מריאנה ברוך, עיתונאית ב-Jewish Vesti הבולגרי.
תרגום מאנגלית: ד״ר דניה שפירא
18/03/2024

בעשרה בחודש מרץ 2024 הגיע לכפר גורסקו סליבוֹבוֹ שבמחוז לובשקו נשיא בולגריה, רוּמֶן ראדֶב, כדי לקחת חלק בטקס של קריאת שם רחוב בכפר על שמו של פרופסור מיכאל בר-זֹהר, באותו היום שבו חוגגים את הצלת יהודי-בולגריה, ומכבדים את זכרם של קורבנות-השואה.
לפני ארבע שנים העניק לו הנשיא את האות "סטארה פלנינה", האות הגבוה ביותר בבולגריה. זאת, כמו גם קריאת הרחוב על שמו, אירעו בעקבות פרסום ספרו (1998) "הרכבות יצאו ריקות" (או בבולגרית- "מחוץ לטווח ידו של היטלר") והסרט התיעודי באותו השם, שבהם הנציח בר-זֹהר את סיפור ההצלה של חמישים אלף יהודי-בולגריה משליחתם למחנות-ההשמדה בפולין.

תואר דוקטור מהסורבון בגיל 25
מיכאל בר-זֹהר נולד ב-30 בינואר, 1938, בסופיה בירת-בולגריה, בשם מישל יולזרי. הוא היגר לישראל בשנת 1948, למד בתיכון עירוני ה׳ בתל-אביב, ולאחר-מכן, במהלך השירות הצבאי (תחילה בחיל-האוויר, ואחר-כך בחיל-המודיעין), למד באוניברסיטה העברית בירושלים כלכלה ויחסים בינלאומיים. לאחר נישואיו לאשתו, גלילה, יצאו לפריז, שם היה כתב גלי-צה״ל, עיתון ״למרחב״ ועוד, בעודו מסיים תואר שני במדעי-המדינה וביחסים בינלאומיים ודוקטורט בהיסטוריה (בגיל 25!) באוניברסיטת סורבון היוקרתית.

בשנים שלאחר-מכן הספיק בר-זֹהר, הידוע גם כמומחה לריגול, לכתוב רומנים וספרי-עיון רבים, היה יועצו של משה דיין, הביוגרף הרשמי של דוד בן-גוריון, של שמעון פרס ושל איסר הראל האגדי, שעמד בראש המוסד. בין-השאר כתב, בצוותא עם איתן הבּר, את ״המרדף אחרי הנסיך האדום״, שעוסק במלחמה של המוסד בארגון ״ספטמבר השחור״. ספריו תורגמו ל-25 שפות.

בר-זֹהר היה פעמיים חבר-כנסת: 1984-1981, 1992-1988, וכיהן כיושב-ראש ועדת-החינוך, התרבות והספורט. שימש גם כדובר משרד-הביטחון, והיה מרצה באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטת אמורי שבאטלנטה, ג׳ורג׳ייה, בארצות-הברית. במהלך-השנים קיבל בר-זֹהר את פרס סוקולוב, את פרס האקדמיה הצרפתית, את פרס בן-גוריון, את פרס ראש-הממשלה ותואר אביר לגיון הכבוד הצרפתי.

״השנים בכפר היו הטובות בחיי!״
כל ההישגים הללו לא צמחו בחלל ריק- הם תולדה של כל אשר עבר בחייו, מאז ילדותו בסופיה, בולגריה.
״בתקופת מלחמת-העולם השנייה, בהיותי בן 4, היה אבי רופא-שיניים בסופיה, בירת-בולגריה, ואמי הייתה זמרת-אופרה. השלטונות העבירו אותנו באותם הימים לכפר בהרים״, מספר בר-זֹהר על גורסקו סליבוֹבוֹ, ומדוע הוא כה יקר לליבו. ״זה היה כוכב אחר בשבילי- ילד מפונק מסופיה, שפתאום מוצא עצמו בכפר בלי מים זורמים, בלי חשמל, בלי כבישים, ופתאום אני פוגש את הבולגרים האמיתיים: אנשים, רועים, איכרים. הם קיבלו אותנו בחוֹם רב ובאנושיות רבה, ובשבילי היו השנתיים הללו בגורסקו סליבוֹבוֹ, עם הבולגרים, עם הילדים, עם החיות ועם הטבע, הטובות בחיי!״

ב-1948, עם כינון מדינת-ישראל, עזבה משפחתם בצוותא עם 90 אחוזים מיהודי-בולגריה את ארץ-הולדתם, ועלתה לישראל. ״חברינו הבולגרים והלקוחות של אבי מאוד נעלבו, ושאלוהו: ׳דוקטור, מדוע אתם עוזבים?׳. אבי ענה להם: ׳אנו רוצים מדינה משלנו.׳ הם: ׳אך יש לכם המדינה שלכם- בולגריה היא מדינתכם; זוֹהי מדינתכם!׳״

״רק לאחר עלייתנו לישראל גילינו איזה נס אירע לנו!״
בר-זֹהר זוכר, כי עזבו את סופיה ברכבת-משׂא דרך יוגוסלביה למפרץ נשכּח בקרואטיה, ומשם המשיכו לישראל בים. ״הגענו ברכבת הזאת אל גבול בולגריה. עצרו אותנו, כדי למלא מסמכים. היינו בערך אלף אנשים. דמיינו לכם ילד בן 10 מקפץ מהקרונות אל עמק יפהפה! עמדנו שם עם גבינו אל הגבול, פנֵינו אל בולגריה. איש אחד החל לשיר, ואחר הצטרף אליו, ושלישי ורביעי, ופתאום היינו מקהלה של אלף אנשים, ששרה ׳מולדת אהובה׳, ההמנון הבולגרי, ואמי ואבי מזילים דמעות. שאלתי מדוע הם בוכים, ואבי ענה: ׳משום שאנו עוזבים מדינה, שהייתה טובה אלינו; אנו מאוד אוהבים את בולגריה.׳״

באותם הימים לא בדיוק הבין את המתרחש. ״גם לא ידענו דבר. רק ידענו, שאם היו שולחים אותנו לפולין, היו הורגים אותנו. כל היהודים בבולגריה ידעו זאת. אחרי המלחמה קיבלנו סרטי-תעודה, שהגיעו מגרמניה. אולם רק אחרי שעלינו לישראל, ופגשנו שורדי-שואה מפולין, מרוסיה ומאוקראינה, גילינו איזה נס אירע לנו כאן- אפילו לא יהודי אחד נשלח מבולגריה לפולין! ממש קשה להאמין!״, אמר בר-זֹהר לפוליטיקאית ואושיית-הטלוויזיה הבולגרית מילנה מילוטינוֹבה.

הוא הגדיר את אשר אירע בילדותו כ״הנס של בולגריה, של ההתנהגות הבולגרית, של הזמן…״. ״אני שמח, שלמלה ׳מולדת׳ יש שתי צורות בבולגרית: Motherland, Fatherland״, הוא מציין. ״לכן אפילו היום יש קשר גדול ועמוק בין יהודי-בולגריה ובולגריה. אנו באים לכאן לראות את בולגריה, ואנו גאים להיות בולגרים.״

״העולם פונה לכיוונים מאוד עצובים.״
בריאיון בערוץ הטלוויזיה ״בולגריה בשידור חי״ סיפר בר-זֹהר מה גרם לו לכתוב את ספרו "הרכבות יצאו ריקות": ״הייתי באותו הזמן באטלנטה, ג׳ורג׳ייה, בארצות-הברית, ושימשתי כפרופסור באוניברסיטת אמורי. באחד הימים (9 במרץ, 1993) יצא ה׳ניו-יורק טיימס׳ במאמר גדול, על עמוד מלא, על הצלת יהודי-דנמרק. היו שם 8,000 יהודים, ש-7,000 מהם ניצלו בידי הפרטיזנים מידי אויבי הפאשיזם. כתבתי לעיתון, בתגובה, מאמר קטן ואמרתי: ׳כל הכבוד לדנים על שהצילו 7,000 יהודים, אך יש מדינה אחרת, שהצילה חמישים אלף יהודים, ושמה: בולגריה!׳״

ה״ניו-יורק טיימס״ הזדרז לפנות למחרת לנשיא אוניברסיטת אמורי, כדי לברר מי זה ״הבר-זֹהר הזה, שכותב לנו מכתבים, והאם ייתכן שדבריו נכונים?״. ״באו אליי, ושאלו אותי אם אני בטוח במה שאמרתי. עניתי להם: ׳יש חמישים אלף יהודים בולגריים ושמונה מיליונים בולגרים- הם ההוכחה החיה!׳״, הוא משחזר, ״ובהיסוס רב פרסמו את הכתבה שלי. למחרת הציף אותם צונמי של מכתבים, שיחות-טלפון, מברקים ואימיילים מרחבי-העולם. יהודים ובולגרים כתבו: ׳סוף-סוף הם מספרים את הסיפור שלנו!׳.״

לדבריו, יש להפיק סרט על הצלתם של יהודי-בולגריה, כדי שהעולם לא ישכּח, איך נלחמו למענם הבולגרים ״כמו אריות״. ובר-זֹהר מסכם בעצב את הכיוון העכשווי של העולם: ״אין הוא צועד בכיוון של אחווה ושל אנושיות- הוא פונה לכיוונים מאוד עצובים.״