א-מיתי מציגה מיתוסים אמיתיים

מיתוסים קיימים בכל התרבויות. המושג נלקח מיוונית, ופירושו המילולי: סיפור-עם. הוא יכול לתאר אירוע אמיתי, או דמיוני, מהעבר, מההווה, או מהעתיד, וגם אם אינו מבוסס על עובדות בנות-הוכחה, יש לו חשיבות רבה בעבור החברה, שבה נוצר.
המשתתפים באירוע, אם הם אלים, או בני-אדם, תורמים לעיצוב הזהות של החברה, שמשמרת את המיתוס, והם הופכים להיות חלק אינטגרלי ממנה.
התערוכה ״א-מיתי״ עוסקת בשאלה: כיצד מיתוסים קדומים ובני-זמננו מעצבים את המציאות העכשווית?

מאת: ד״ר דליה הקר-אוריון

תאריך: 03/05/2026 (גרסה מעודכנת)

כאשר מיתוסים מקבלים ביטוי באמנות, יש לעיתים קווי-דמיון בציורים המוצגים, גם אם נוצרו בידי אמנים מארצות ומתרבויות שונות, מאחר שייצוגם החזותי מבוסס על דימויים חזותיים דמיוניים, מוגזמים, שפעמים רבות מבוססים על אידיאל היופי הפרימיטיבי, שבו הגדול הוא החשוב.

״מיתוסים הם לא בהכרח דמיוניים– הם יכולים להיות פרי-הזיכרון הקולקטיבי;

דרך לשמר את האמת, או כלי להבנת המציאות.״
הכותר של התערוכה ״א-מיתי״ הוא בעל משמעות כפולה, המתייחסת הן למושג אמיתי והן למיתוס עצמו, שנחשב בדיוני. התרגום המילולי של שם התערוכה מאנגלית, ״מיתוסים אמיתיים״, מבטא זאת בצורה ברורה.
יש בתערוכה מבחר ציורים מאוסף סרג׳ תירוש קונטמפוררי, והם החלו להיחשׂף לעיני הקהל הרחב ב-17.09.2025, בחללים האקזוטיים של בית קנדינוף ביפו (רחוב הצורפים 14).

אוצר התערוכה הוא גאי און, עוזר האוצר הוא עומר עובדיה, והיא מציגה יצירות של אמנים מאפריקה ומישראל.
לדברי האוצר, ״התערוכה מציגה פרספקטיבה רעננה לגבי הדרך, שבה מיתוסים קדומים ובני-זמננו מעצבים את המציאות העכשווית. סיפורים, העוברים מדור-לדור מפה-לאוזן, נהפכים לדימויים חזותיים באינטרפרטציה בת-זמננו.״
״יש משהו משותף בדימויים, המופיעים ביצירות, וכוללים: יצורים היברידיים, נופים סוראליסטיים, ונרטיבים סמליים, שמטשטשים את הגבולות בין מיתי למציאותי״, הוא מוסיף. ״מיתוסים הם לא בהכרח דמיוניים– הם יכולים להיות פרי-הזיכרון הקולקטיבי; דרך לשמר את האמת, או כלי להבנת המציאות. העבודות בתערוכה מציגות שימוש בשפה מיתית בידי אמנים בני-זמננו, כדי לחקור זהות, זיכרון ומקום.״

״פני ירח״ ממחישה את נושא הזמן החולף, כמו-גם
התפתחות אישית והשפעה לאומית
האמנים המציגים הם: אורי ליפשיץ, אמון יריב, טרג׳ר מלימה, פני צ׳ולומנקו, אנג׳ליקה שר, נירית טקלה, מישל פלטניק, סדיקו אוקפדג׳ו, אלעד לרום, מונגזי נקאפאיי, ליהי תורג׳מן, פול אייהאוו, קולין סקאג׳וגו, קלצ׳י נוואנרי וקמאננדה מאסוונה.
היצירות מלאות-העוצמה ועשירות-הצבע משתלבות בחללים הייחודיים של בית קנדינוף, המוסיפים נופך להנאה מהביקור ומהתערוכה.

איתי דוידיאן מציג, בחדר נפרד, תערוכה מגובשת מבחינה רעיונית ותימטית בשם ״פני ירח״, המוקדשת לזכר אימו. שם התערוכה הוא התרגום העברי מפרסית של שמה של האם.
מעל-גבי מסך, המקרין סרט וידאו, נשמעים דבריה של האם, ועל הקירות תלויים צילומים משותפים של האם ושל מאכלים ואביזרים ביתיים. יש, בין-היתר, סדרה של דיוקנאות עצמיים שלה, המראים את התפתחותה מאז צעירותה ועד לשלב מאוחר בחייה.
הסדרה ממחישה את נושא הזמן החולף. כמו-כן ניתן לראות באמצעות הצילומים לא רק את ההתפתחות האישית של האם, אלא גם את ההשפעה שהייתה באיראן לעלייתו של חומיני, שחייב את הנשים ללבוש בורקה.

הדמויות המתוארות מסמלות, בדרך-כלל, נושאים הקשורים בטבע, או בזמן.
ניתן להתרשם מהציורים של כל האמנים כפשוטם, או גם בהקשרים מיתיים, כמו, למשל, בעיבוד חזותי של סיפורים מקראיים, או בציור ״הגולם״ של אמון יריב, המעלה את המיתוס של הגולם מפראג, או בציור המתאגרפים של אורי ליפשיץ, שניתן לפרשו כפשוטו, או כ״שחקנים במיתוס מודרני של עימות וקתרזיס; רגש וטקס.״

הדמויות המתוארות מסמלות, בדרך-כלל, נושאים הקשורים בטבע, או בזמן. כך ביצירה ״הלל לבוקר״ (2020) של קולין סקאג׳וגו, או ב״לידה של יום לא מוכּר״ (2018) של סדיקו אוקפדג׳ו.

אחת העבודות הבולטות והמסקרנות היא עבודתו של קלצ׳י נוואנרי מניגריה, ״שא אותי הביתה״ (2019). העבודה עשירה הן מבחינת הצבעוניות שלה והן מבחינת מגוון האזורים הדקורטיביים. יש רזוננס (הִדהוּד) בין דגם העננים בשמיים לדגם האדמה, (המזכיר, דקורטיבית – מבחינת השכבות – עץ לבוד), ובין החמה בצד ימין לבין הקטע המודבק בצד שמאל. בעבודותיו יש רפרנס לאיקונוגרפיה (ענף בחקר תולדות-האמנות, העוסק בזיהוי, בתיאור ובפרשנות של סמלים, נושאים ודימויים ביצירות-אמנות–ד.ה.א.) של האיגבו¹.

התערוכה בכללותה מעניינת, מערערת ומרעננת תפישׂות, ומעוררת מחשבה ורגש.

(1) איגבו– קבוצה אתנית, שמקורה בדרום-מזרח ניגריה. יש שם קהילה יהודית, שחבריה רואים עצמם צאצאיהם של שבטי גד, זבולון ומנשה.

לכתבה המקורית, כפי שהתפרסמה ב-News1