מועצת העיתונות מגנה את נוהל ההחרמות של דובר ראש הממשלה
בת-שבע אנגלברג-בר (73), שדמותה נחשׂפת בשלל מעגלי-חייה, משלבת בין חוויות אישיות כואבות, שהחזירו אותה אל עולם הריקוד, לבין התנדבות קהילתית, לימודים ומפגש עם עולמות המחשוב והדת. החידושים, שהיא מובילה בתחום הנגישות הדיגיטלית בישראל, מציירים אותה כדמות מורכבת ומעוררת-השראה.
מאת: מאיר חוטקובסקי
תאריך: 22/12/2024
״גיליתי את חוסר האכפתיות של המערכת כלפי ׳ישראל השנייה׳. ההלם דחף אותי לחשיבה מחודשת.״
בת-שבע אנגלברג-בר נרתמה, כחלק מחייה ביישוב כוכב יאיר, למגוון יוזמות חברתיות, והובילה (וּמובילה) מהלכים מרכזיים בתחום הנגישות הדיגיטלית, בהַקדימה את זמנה בהיותה בין הראשונים בישראל, שהתחייבו להנגיש תכנים דיגיטליים עוד בטרם נכנסו חוקי-הנגישות לתוקפם. ולא בכדי: חייה ולימודיה (בעיקר) בתקופת התיכון היו מרובי אתגרים והתמודדויות. למרות השאיפה של הוריה למצוינות חינוכית, היא הייתה עסוקה בתנועת-הנוער יותר מאשר בלימודים. לפני שפנתה ללימודים גבוהים, עשתה אנגלברג-בר שנת-שירות בנתיבות, שם התוודעה לקשיים האמיתיים של פריפריה בישראל. היא נתקלה בתלמידים, שחיו במציאות שונה לחלוטין מזוֹ שהכירה. "זה היה הלם!", היא מספרת על הבנתה את הפערים החברתיים העמוקים ואת המצוקות של ׳ישראל השנייה׳. החוויה הזאת, לדבריה, היוותה קריאה לחשיבה מחודשת על החברה הישראלית, במיוחד כאשר חלק ממנה ׳נהנה׳ מאיכות-חינוך נמוכה בלבד, ולעתים גם מחוסר אכפתיות מצד המערכת.
"ידענו שיבוא יום, שבו הנגישות תהיה דרישה מחייבת, אז הקדמנו את כולם."
כשהגיעה העת לבחור מסלול אקדמי, החליטה בת-שבע ללכת דווקא למקצועות שאינה מכירה – כלכלה ומדעי-המחשב – מתוך הנחה, שאלה יאתגרו אותה. "הידע שלי במחשבים היה אפס מוחלט, אך זה ריתק אותי", היא מציינת בהתלהבות. הלימודים פתחו לפניה עולם חדש, במיוחד החשיבה האלגוריתמית, שהתאימה לאופן שבו עיבדה מידע. במהלך דרכה השקיעה אנגלברג-בר רבות בעידוד פתרונות טכנולוגיים, שיוכלו להנגיש את האינטרנט באופן פשוט ואפקטיבי בעבור אנשים עם מוגבלויות.
אין תימה, שלאורך הקריירה שלה הצליחה ליזום פיתוחים טכנולוגיים, שהשפיעו על האקדמיה בישראל. אחד מהישגיה הבולטים היה שילוב מנוע-החיפוש האינטרנטי הראשון באתר האינטרנט של האוניברסיטה הפתוחה. המהלך הזה, לדבריה, גרם למוסדות נוספים לפנות אל האוניברסיטה הפתוחה, כדי ללמוד איך לשפר את נגישות התכנים באתריהם. "ידענו שיבוא יום, שבו הנגישות תהיה דרישה מחייבת, אז הקדמנו את כולם", היא אומרת בסיפוק. כשהחלו לייצר כלים טכנולוגיים אוטומטיים לתמלול, היא הייתה מהראשונות לאמץ אותם, מתוך הבנה שכתיבת כתוביות תשפר את חווית השימוש הדיגיטלי בעבור אוכלוסיות שונות.
"הבינה המלאכותית היא הבטחה לטווח ארוך", היא אומרת בהתלהבות, ורואה את הטכנולוגיות החדשות ככלי, שישפיע רבות על חיי היום-יום של הציבור בכלל ועל אוכלוסיות עם צרכים מיוחדים בפרט.
״העיסוק בריקודי-עם עזר לי להתמודד עם האובדן.״
במהלך לימודיה באוניברסיטת בר-אילן הכירה בת-שבע את יוסי, יליד שווייץ ובן-זוגה הראשון, שאליו התוודעה בעת שנשלחה לציריך במסגרת חילופי-סטודנטים, והקשר התפתח במהרה לנישואין.
אנגלברג-בר אהבה את הריקוד עוד בנעוריה, אך החיים לקחו אותה לכיוונים בלתי-צפויים. לאחר פטירתו של בעלה הראשון לפני יותר משני עשורים, בעודה מתמודדת עם האובדן, היא גילתה מחדש את אהבתה לריקוד, ועשתה זאת לחלוטין בכוחות-עצמה. חברתה הציעה לה להצטרף לקבוצת ריקודים לגמלאים בכוכב יאיר, ומאותו הרגע נפתחה לפניה דלת חדשה. היא לא רק חזרה לרקוד, אלא נהפכה במהרה, בעזרת שימוש בטכנולוגיה, למדריכה עצמאית ללימוד ריקודים חדשים. "מעולם לא עברתי קורס-הדרכה; פשוט למדתי מצפייה ברשת."
במהלך הזמן הצליחה אנגלברג-בר למצוא אהבה חדשה. היא נישאה לדוד, שאותו הכירה דרך חברים משותפים של יוסי, בעלה הראשון. "זה היה מפגש שהניב פירות", היא אומרת בחיוך. דוד נהפך בעבורה לשותף תומך ואוהב, שעמד ועומד לצידה בכל שלבי חייה המאוחרים, גם בעת מותו של נכדה בן הארבע ממחלה. הם הורים משותפים לשבעה ילדים (ארבעה של בת-שבע ושלושה של דוד) ולנכדים רבים. אנגלברג-בר צוחקת ואומרת: "לדעתן של חברותיי אני סבתא משקיענית ומפנקת."
״מצאתי את עצמי מרותקת ללימודי-גמרא דווקא בגיל מבוגר.״
"אני גרה בכוכב יאיר כבר 38 שנים והיישוב נהפך לחלק בלתי-נפרד מחיי", מדגישה אנגלברג-בר. "במקור אני מקריית-אונו, אך נולדתי וגדלתי בתל-אביב עם הוריי, שעלו מפולין ב-1947".
הקשר העמוק שלה ליישוב ניכר בדבריה: "אמרתי שאני רוצה להישאר בכוכב יאיר, ולא לחשוב על שום מקום אחר." כחברה בוועדת 'פעילים ותיקים', היא פועלת למציאת פתרונות-דיור לאוכלוסייה המבוגרת ביישוב.
"מטרידה אותי האווירה שהשתנתה", היא מדגישה. "זה לא רק פה, זה במדינה כולה, והדברים האלה מאוד-מאוד כואבים לי." אנגלברג-בר מאמינה בשיח מכבד: ״לא להעליב, לדבר לעניין ולא לגופו של אדם." וזה קשור גם לציונות הדתית, כפי שהיא מתוודה: "אני חושבת, שהציונות הדתית ברחה לי". אנגלברג-בר גדלה בבית דתי. היא מספרת על אביה, שהיה פעיל במפד"ל, ועל הערכים שהנחיל לה. אך תפישׂתה את היהדות ואת הדת השתנתה עם השנים; היא מצאה את עצמה מרותקת ללימודי-גמרא דווקא בגיל מבוגר, כאשר בתה הציעה לה להצטרף ללימודי "דף יומי" בזום. "מעולם לא למדתי גמרא, לא בתיכון ולא באוניברסיטה. זה התחיל לעניין אותי פתאום, כשבתי אמרה לי, שזה מתאים לי."
בזום היא משתתפת בלימוד לצד נשים וגברים, וחשוב לה להעמיק בלימוד, תוך עידוד דיון ופרשנות מעמיקה. כמו-כן, אנגלברג-בר חותרת לקידום שוויון במעגלים הדתיים, ומרבה להשתתף בטקסים כגון קריאת נשים במגילת-אסתר, ובכך היא שותפה לדרך הדוגלת בפמיניזם דתי.
״התמודדות עם שינויי תפישׂות בתוך הבית גורמת לנתק משפחתי כואב.״
בעוד אנגלברג-בר נאמנה לעקרונות של חברה מכבדת ופתוחה, היא מתמודדת עם קונפליקט מתמשך, הקשור למתח עם חלקים ממשפחתה החרדית. שינויים בגישה ובאמונות הובילו לנתק מחלק ממשפחתה, והיא מתארת אותו בכאב: "מאוד קשה לי עם הסיפור הזה, בעיקר בשנה האחרונה. חוסר-הרצון של חלק מהאוכלוסייה להשתתף בנשיאת הנטל הכללי טלטל אותי, עד-כדי נתק מחלק מהמשפחה." אף שהשתתפה בעבר בהפגנות של קבוצת "ציונים דתיים דמוקרטיים", היא הפסיקה זאת, כי, לדבריה, "זה רק מקטב." כיום היא מעדיפה להתמקד בתמיכה במפונים ובמאבק להחזרת החטופים. למרות תחושת הקִרבה שלה למורשת ולמסורת היהודית, היא מרגישה חוסר-הלימה ביחסים בין המגזרים. היא מתארת כיצד השיח המקטב במדינה משפיע גם על מערכות-היחסים האישיות והמשפחתיות הקרובות.
"ברגע שיצאתי לגמלאות, הפכתי את ההתנדבות לדרך-חיי."
כאשר אנגלברג-בר מביטה לאחור, היא נוגעת בהחלטות שיכלו להיות שונות, אך אינה מתחרטת על הדרך. בחירה בשירות לאומי במקום גיוס לצבא היא אחת מהן, אף שהתרומה במסגרת הזאת הייתה משמעותית, וחשׂפה אותה לפניה השונים של ישראל. היא מתייחסת לכך כאל חלק ממציאות התקופה, כאשר התפישׂה הייתה אחרת, והיא מרגישה שהבחירות הללו היטיבו איתה באופן אישי.
עם כל שנות הניסיון והחוויות שצברה, אנגלברג-בר ממשיכה להביט לעתיד עם אמונה ביכולת לשפר את החברה הישראלית ולהעמיק את תחום הנגישות הדיגיטלית. "אני מאמינה, שהבינה המלאכותית תיהפך לכלי שימושי ונגיש לכולם", היא אומרת, ורואה בפיתוחים עתידיים כאלו אמצעי לשיפור חוויות יומיומיות והנגשת המידע לכל שכבות האוכלוסייה. "זה לא רק עניין של טכנולוגיה", היא מדגישה, "אלא עניין של שוויון ושל הכלה חברתית."
היא ממשיכה לקדם יוזמות במסגרת "באים לטוב", המערך הלאומי למתנדבים, שחזונו הוא להוביל לחברה, המעצימה את האזרחים הוותיקים, וּמקדמת את המשך השתתפותם הפעילה בקהילה, תוך הכרה בערכם וּבכבודם. מטרתה של בת-שבע לבסס פעילות התנדבותית ברמה המקומית והארצית, ובמקביל היא מעודדת בני-נוער ומבוגרים להצטרף למעגלי העשייה החברתית.
היא פעילה בוועדות ההתנדבויות, היא מעבירה קורסים בשימוש בטלפונים חכמים למבוגרים, ומעורבת בפרויקטים קהילתיים רבים. היא פעילה בוועדות תקינה לנגישות אתרים, מרצה בנושאי טכנולוגיה לגיל השלישי ומדריכה ריקודי-עם.
"ברגע שיצאתי לגמלאות, הפכתי את ההתנדבות לדרך-חיי", אומרת אנגלברג-בר, והיא מאמינה, שאם כל אחד יתרום בדרכו, השפעת העשייה הזו תורגש ברחבי-המדינה.
״לב פתוח וּנכונות לפעול מאפשרים לנו לגעת בחיים של אחרים, ולהפוך את העולם לטוב יותר."
כמו ריקודי-העם, שהיא כה אוהבת, חייה של בת-שבע מאופיינים במעגלים מתרחבים של נתינה, של חיבור ושל תחושת שליחות עמוקה; סיפור-חייה הוא דוגמא מעוררת-השראה של אישה, שהיא מקור לנתינה ולהשפעה חיובית על סביבתה. דרכה מתחילה כתלמידת בית-הספר הדתי "מוריה" בתל-אביב, ממשיכה בלימודיה האקדמיים ובמסע-חייה המקצועי, ומשתלבת בנישואיה לדוד, שהובילו אותה ליהפך לחלק בלתי-נפרד מקהילת כוכב יאיר ומהיוזמות, שצמחו בה.
היא פועלת, בעזרת הניסיון שצברה לאורך הדרך, להוביל שינויים חברתיים משמעותיים, מתוך אמונה כי לכל אדם יש מקום ייחודי ומשמעותי במרקם הישראלי המשותף. "אני מאמינה, שהלב הפתוח והנכונות לפעול הם שמאפשרים לנו לגעת בחיים של אחרים, ולהפוך, צעד-אחר-צעד, את העולם לטוב יותר."