אבירם ברקאי: ניתן למזער את ההפתעות

מלחמת יום-הכיפורים: תובנות חדשות על היסטוריה ישנה

אבירם ברקאי (71), דמות רבת-פנים, מרתקת בעולם המחקר הצבאי, המחקר הספרותי והמחקר התקשורתי, שוזר בכישרון רב את חקר העבר הצבאי עם מבט נוקב על ההווה הישראלי.

מאת: מאיר חוטקובסקי
תאריך: 01/03/2025

"אני טוען, שתוצאות הניצחון הגדול שלנו ב-67' היו גם הגורם העיקרי להפתעת יום-הכיפורים 73׳. למה? כי אחרי הניצחון אף אחד לא טרח לבדוק באמת למה ניצחנו, ואיך האויב לחם. והייתה גם הגחכה של הלוחם הערבי ש׳לא נספר ממטר׳. ״ניצחנו!״, אמרנו לעצמנו, וזהו. זו הייתה השקפה שגויה, והיא הביאה אותנו לסכנה." דברים נוקבים אלה אמר אברהם ברקאי (בתמונה משמאל) בהרצאה, שנשא לא-מכבר בכוכב יאיר-צור יגאל לפני עשרות מתושבי המקום, ששתו את תובנותיו המרתקות בצמא. הוא הזכיר כיצד הצליחו מצרים וסוריה לבנות את תיאום המערכה שלהם מול ישראל, מבלי שהמערך הישראלי יבחין בכך. "הצבא הסורי והצבא המצרי לא היו מפוחדים כפי שחשבנו", אמר. "הם בעיקר היו נחושים להחזיר לעצמם את הכבוד ואת האדמות, שאיבדו במלחמה ביוני 67', וחיכו לרגע המתאים. והמודיעין של צה"ל, כמו באוקטובר 23׳, לא התריע על מלחמה.״

״אנו מעדיפים להאמין במה שנוח לנו יותר מאשר להתמודד עם המציאות״

אחד הנושאים המרכזיים בהרצאתו של ברקאי היה תופעת "הקיבעון המחשבתי"– מצב שבו אנשים מעדיפים להאמין במה שיותר נוח להם מאשר להתמודד עם המציאות הקשה. "אנשים מאמינים במה שהם רוצים להאמין", ציין ברקאי. "ובמקרה שלנו, היה נוח להאמין, שהערבים לא יעזו לצאת למלחמה נגדנו. הרי אנחנו חזקים יותר, נכון?".

הוא הציג דוגמאות היסטוריות אחדות, שבהן מדינות נכשלו לזהות סכנות, בשל חוסר יכולתן לדמיין את המהלך הבא של האויב. על-פי השקפתו של ברקאי, האסון הנוראי של העם היהודי היה ברור וידוע. "השואה היא דוגמה טובה", טען. "היהודים בגרמניה ראו את הסימנים, אך הם פשוט לא יכלו להאמין, שמישהו באמת ירצה להשמיד אותם. וכך גם אנחנו ב-1973: לא יכולנו לדמיין, שמדינות-ערב ייצאו למלחמה נגדנו בצורה כזאת."

״הייתי הרפתקן בלתי-נלאה; לא הייתי בנוי למחויבות של חיי-נישואין.״

ברקאי הוא תושב כוכב יאיר-צור יגאל זה למעלה מ-30 שנים. את ילדותו ונעוריו עשה בשכונת נווה-מגן ברמת-השרון, שבה גרו משפחות של משרתי-קבע של צה"ל. "הייתי תלמיד טוב. בתקופות מסוימות אולי אפילו טוב מאוד", הוא מעיד על עצמו, "אך הייתי די עצלן; אחד שלא כל-כך אוהב לקחת עליו אתגרים, או משימות. זה גרם לכך שבשמינית הודעתי בבית, שאני הולך לאקסטרני, ומה שהיה חשוב לי בתקופה הזאת זה לא לימודים, אלא בעיקר טוסטוסים ובנות, כמו אולי רוב החבר'ה, אבל אצלי אולי טיפה יותר."

ברקאי ניסה להתקבל לסיירת מטכ"ל, אך כשל. "היחיד שהצליח מהחבורה שלנו בנווה-מגן היה עומר בר-לב." ברקאי התגייס לחיל השריון בשנת 1971, ומלחמת יום-הכיפורים תפסה אותו כקצין צעיר, שנלחם ברמת-הגולן. אחרי הצבא עבד בעבודות שונות, ביניהן שנה כמאבטח מטוסים ב״אל-על״. עוד טרם מלאו לו 24 נישא ברקאי, ויצא עם בחירת-ליבו לשנתיים של עבודת-אבטחה בחברת ״אל-על״ בלונדון. אופיו של ברקאי הוביל אותו לכיוונים מאתגרים ופורצי-דרך, המייחדים אותו כהרפתקן בתחומים שונים. "לאחר תקופת נישואין קצרה התגרשתי, בעיקר בגללי, כי לא הייתי בנוי למחויבות הנדרשת בחיי-נישואין, ולא שימשתי עוגן משפחתי, כפי שציפתה ממני ׳ילדה׳ בת פחות מ-20, שהייתה אשתי." בשנת 1979 התגייס ברקאי לסיירת מטכ"ל כמדריך מוטורי לרכבי 4X4. לאחר שנתיים עזב לנורבגיה, ועבד בבית-חרושת לדגים, שאִפשר לו הכנסה נאה וגם קניית אופנוע-מרוצים לתחרויות בלונדון. בשנת 1983 חזר ברקאי לישראל, ושימש תקופת-מה כמפקד גוף הניוד המבצעי של סיירת שלדג. בשנת 1985 התחיל חיבורו של ברקאי לטבע. "התחלתי לשמש כמדריך טיולים בדרום הארץ ובמדבר סיני, לאחר שעברתי להתגורר באילת. אחר-כך התמניתי לתפקיד מנהל שמורת-הטבע עין-גדי, ולאחר-מכן כפקח ׳הנחלים הגדולים׳ ברשות שמורות הטבע."

שנות התשעים היו השנים, שבהן חזר ברקאי לשירות-קבע כמפקד גוף הניוד המבצעי של סיירת מטכ"ל, וגם התחרה פה-ושם במירוצי אופנועים ומכוניות, שבהם זכה במקומות ראשונים. ואז החל את כתיבת ספריו. הראשון שבהם, בשנת 1991, היה "לחיות עם אופנוע", ובהמשך כתב סדרת ספרים על טיולי-שטח וכמו-כן ספר-ילדים אחד (בראשית שנות האלפיים). ב-1997 הקים בית-ספר לנהיגה מתקדמת, שימש ככתב-מבחן של מגזין המכוניות "אוטו", והרצה לפני קהלים שונים על נושאי נהיגת-שטח וטיולים.

״התכוננתי הכי טוב שיכולתי לפגישה עם זעירא, והוצאתי ממנו אמירות, שלא אמר קודם-לכן, כולל הודאות בטעויות.״

עד היום פרסם ברקאי 20 ספרים, ושמונה מהם קשורים באופן ישיר, או עקיף, למלחמות-ישראל, עם דגש על מלחמת יום-הכיפורים, המלחמה ׳שלו׳. ספרו הראשון על מלחמת יום-הכיפורים ראה אור בשנת 2009. הספר, "על בלימה – סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום-כיפור", מתאר בפירוט ובאופן אמיתי, מרגש, ולעתים קשה, את קורותיה של חטיבת השריון 188, שלחמה ברמת-הגולן בקרבות-הבלימה בראשית מלחמת יום-הכיפורים. ברקאי חשב, שמדובר בספר אחד ודי, ונראה שלא הבין, שהכניסה המחודשת למחקר המלחמה ההיא תנביט מתוכו את התמריץ לחקור אותה, לקבל תשובות על שאלות שאותן הדחיק, כמו רבים אחרים, במשך שנים כה רבות. הוא מספר: "מחקר מלחמת יום-הכיפורים פרץ אצלי מסקרנות של מי שלחם שם ומי שהחיידק המחקרי דבק בו לאחר הספר הראשון." ברקאי מתייחס למושגים "קונספירציה" ו"קונספציה" בהקשר של מלחמת יום-הכיפורים, תוך שהוא מבדיל ביניהם, אך גם מצביע על הקשר ביניהם. הוא מתאר תיאוריית קונספירציה, לפיה משה דיין, שר-הביטחון דאז, עיכב את גיוס המילואים, כדי לאפשר למצרים להחזיר לעצמם את כבודם, וכדי שהאמריקאים יגרמו לכך שהסובייטים יידחקו מהאזור. ואילו "קונספציה" היא מסגרת חשיבה מקובלת, אך כזוֹ שעלולה להוביל לטעויות, אם אינה נבחנת מחדש. הוא רואה בשני המושגים גורמים משמעותיים, שהשפיעו על הכישלון בעת פריצתה של מלחמת יום-הכיפורים.

ייתכן שגולת-הכותרת במחקרו של ברקאי הייתה סדרת הראיונות, שערך בראשית שנת 2014 עם האלוף (מיל.) אלי זעירא, שהיה ראש אמ"ן ב-1973. "נפגשתי עם זעירא שבע פעמים. בסך-הכול ישבתי איתו כ-20 שעות. התכוננתי הכי טוב שיכולתי לפגישה איתו, והוצאתי ממנו אמירות, כולל הודאות בטעויות, שלא נאמרו על-ידו קודם-לכן." תיעוד המפגשים פורסם בספר, שכותרתו: "משק כנפי הטעות". המסמך, שבו חוות-דעת של הקצונה הבכירה בצה"ל ושל מומחים נוספים, נלמד עד היום בקהילת-המודיעין.

״לא-תמיד ניתן למנוע הפתעות, אך אין לנו הפריווילגיה להתעלם מתמונת-המציאות, רק כדי לשמור על התדמית שלנו. זוֹ חובתנו, כמדינה, להיות מודעים לכל האפשרויות.״

בהרצאה בבית-התרבות של כוכב יאיר-צור יגאל התייחס ברקאי בתחילת דבריו לתקופת מלחמת ששת-הימים (1967). לדבריו, התוצאות של אותה מלחמה – ניצחון מוחץ לישראל – היו גם המקור להתרשלות ולחוסר-העירנות. עמידתו של ברקאי על הבמה הייתה מעוררת-השראה. האיש מלא בביטחון עצמי ומרשה לעצמו לחקות מדי-פעם מנהיגים מוכּרים מהעבר. הוא פתח את דבריו בהצהרה, שאפיינה את גישתו הייחודית: "ההרצאה היא יום-לימודים ארוך", אמר בחיוך. "לא תמצאו כאן תשובות מוחלטות, אך אני מקווה, שתמצאו תובנות." ברקאי דיבר גם על חשיבותה של "תרבות-השיח" בארגונים גדולים כמו צה"ל. "מנהל טוב הוא אדם שיכול לומר ׳אני לא יודע׳", הדגיש, "ואני אומר לכם: זה קשה מאוד, במיוחד כשאתה עומד בראש מערכת גדולה, שמצפים ממנה לתת תשובות. אך בלי תרבות של פתיחות אי-אפשר למנוע הפתעות!". במהלך ההרצאה וגם בסיומה הציג ברקאי תובנות, שחבל שלא חשבו עליהן בצמרת ההנהגה הצבאית וההנהגה המדינית קודם לפרוץ מלחמת יום-הכיפורים (אוקטובר 1973), ולמרבה הצער- גם קודם למלחמת חרבות ברזל (אוקטובר 2023), שהייתה שידור חוזר של קיבעון מחשבתי, כפי שאירע לפני 50 שנים בדיוק. להלן אחדות מהתובנות שהעלה ברקאי בהרצאתו:

חוסר הבנת האויב: "אנחנו צריכים להבין, שהאויב שלנו אינו חושב כמו שאנחנו חושבים. מבחינתם, הכבוד הלאומי והכבוד הפרטי חשובים יותר מכל דבר אחר. אנחנו לא יכולים להתעלם מזה.

אנחנו חייבים להבין מי עומד מולנו; מה הם רוצים, מה הם מוכנים לעשות, כדי להשיב את הכבוד שאבד. רק אז נוכל להחליט כיצד לפעול."

ניתוח והערכת החומרים שנאספו: "גם אם יש לנו המון מידע, זה לא מספיק, אם איננו יודעים איך לנתח אותו. צריך ליצור תרבות, שבה אנשים מרגישים חופשיים להגיד את דעתם, גם אם היא שונה מדעת הרוב."

חשיבה ביקורתית: "אין לנו הפריווילגיה להתעלם מתמונת-המציאות, רק כדי לשמור על התדמית שלנו. זו חובתנו, כמדינה, להיות מודעים לכל האפשרויות."

את הרצאתו סיים ברקאי בהערה מעוררת מחשבה: "האם באמת ניתן למנוע הפתעות? אולי לא לגמרי. אך אם נשקיע מספיק משאבים, נפתח את הראש, ונשמע את כל הדעות – גם את אלה שאינן נעימות לנו – נוכל לפחות להפחית את הסיכון. אני לא מאמין, שהתשובות הן תמיד בשחור-לבן. לפעמים התובנות הכי חשובות באות דווקא מהשאלות, שאין עליהן תשובה מיידית."

״בעקבות אירוע ה-7 באוקטובר איבדתי את האנרגייה להדריך טיולים. כשאחזור לזה, זה יהיה סימן טוב בעבורי. אולי בעבור כולנו.״

ברקאי נישא בשנית, והוא עם תמי קרוב ל-35 שנים. הוא מכנה אותה "האחת והיחידה", והיא מכנה אותו "אישי האהוב". הם הכירו, כשברקאי הגיע לטיפולי פיזיותרפיה בעקבות פציעה באחת מהפעולות, שבהן השתתף, כשהיה מגויס לצה"ל, (ברקאי התגייס לצה"ל שלוש פעמים לאחר שירותו הצבאי – מ.ח.), ותמי, אז הרופאה הצבאית, הייתה אמונה על אישור הטיפולים שיקבל. "אַת יודעת שבקרוב תהיי אשתי", אמר לה ברקאי, כשהוא מתפעל מיופייה. "היו צחוקים, אך אחרי שנה התחתנו." לדבריו, הנישואין השניים גרמו לו להתמסד, וחיי-ההרפתקאות פסקו. היום עיסוקו העיקרי של ברקאי הוא כתיבת ספרים. כמו-כן הוא מקיים סיורי מורשת קרב ברמת-הגולן, נותן הרצאות לציבור הרחב ולגופים מוסדיים, ופה-ושם עוסק בהדרכת נהיגה.

״ומה עם הדרכת טיולים?״, אני שואל אותו.
"אני מקווה לחזור גם לזה", הוא אומר. "בעקבות אירוע שמחת-תורה ב-7 באוקטובר, התרוקנתי מהאנרגיה הנדרשת להובלת טיולים. כשאחזור לזה, זה יהיה סימן טוב בעבורי. אולי בעבור כולנו."