היום לפני 40 שנה: רצף של חטיפות מטוסים ב-6 בספטמבר 1970 ייזכר כאירוע שחור בתעופה העולמית. שלמה וידר, דייל, שסיכל ניסיון חטיפה של מטוס אל-על, לא ישכח לעולם את ארבע הדקות המשמעותיות ביותר בחייו.
אף שעברו 40 שנים מאז הניסיון של חטיפת מטוס אל-על, שסיכל הדייל שלמה וידר, זיכרונות האירוע חקוקים במוחו, כאילו התרחש הדבר רק אתמול.
בתעודת עיטור-האומץ מטעם ממשלת-ישראל, שאותה העניק לו שר-התחבורה דאז, גד יעקובי, נכתב:
"בהיותו דייל-כלכל במטוס אל-על בטיסה 219 אמסטרדם – ניו יורק ביום 6.9.1970, הסתער שלמה וידר יחידי ובידיים ריקות על מחבל חמוש, שנע לכיוון תא-הטייס. תוך-כדי מאבק נפצע שלמה וידר. פעולתו בלמה את הסתערות המחבלים, ומנעה את חטיפת המטוס."
שלמה וידר
"הייתי פועל באותה צורה אינסטינקטיבית גם היום, אילו הייתי נתקל במקרה דומה", אומר וידר על סיכול החטיפה, שבוצעה לפני 40 שנה בדיוק. שלמה וידר (79), תושב רעננה, נראה צעיר בהרבה מגילו. שיזפונו בולט אל מול רעמת השיער המאפיר. דיבורו ברור ורהוט, וסיפוריו קולחים ומרתקים. היה לי קשה לתאם איתו מועד לפגישה, כי את זמנו כיום הוא מקדיש למשחק הטניס עם חבריו מימים-עברו, לשחייה יומית בים ולבילוי עם נכדיו ועם ניניו.
וידר היה בן ארבע, כשעלה ארצה בשנת 1935 עם הוריו ועם אחותו מצ'כוסלובקיה, שם נולד. בארץ נולדה בת נוספת למשפחת וידר. בגיל 15 התנדב ללח"י, וכבר אז חווה עימותים מול הפורעים הערביים, כשנלחם מולם בעת ששמר על הפרדסים בפתח-תקווה ובכפר-סירקין. עם הקמת המדינה גויס וידר לצה"ל, ונמנה עם לוחמי חטיבה 8, תחת פיקודו של יצחק שדה, שהייתה חטיבת-הפשיטה-והשריון הראשונה של צבא-ההגנה-לישראל. וידר נמנה גם על המעטים הזכאים לענוד את סיכת על"ה-"עיטור לוחמי-המדינה".
אנו יושבים על הדשא בחצר-ביתה של צביה כפיר (57), בתו הבכירה, בקיבוץ גליל-ים. כל ׳חמולת׳ וידר נוכחת. למעלה מ-20 איש. חוגגים אירוע משפחתי, וההמולה בשיאה. נכדים ונינים משחקים ומתרוצצים. גם תרנגול אחד, שהצליח לחמוק מהלול, משוטט וקורא מדי-פעם, כאילו רוצה להגיד: "אל תתעלמו מנוכחותי!". בחיקו של וידר מצטנף הנין הבכור, גל (לבית כפיר), המקשיב בקשב רב לסיפורי הסבא-רבּא:
"כ-25 דקות לאחר ההמראה מאמסטרדם לניו-יורק פרץ זוג נוסעים (לוחמת-החופש ה'ידוענית' ליילה ח׳אלד ופטריק ארגואלו-מ.ח.) מקדמת-המטוס בזעקות נוראיות ומפחידות לעבר תא-הטייסים, כאשר הבחורה נושאת בידה שני רימוני-יד, ואילו הגבר מניף בידו האחת אקדח, ובידו השנייה אוחז רימון. כשהגיעו לדלת של תא-הטייסים, שהייתה נעולה, התרוממתי ממקום-מושבי, ובידיים חשופות התנפלתי על הגבר, שהצליח לירות בי כדור ברגל ובכתף. תפסתי את אקדחו והטחתי את ראשו בדלת תא-הטייסים, תוך-כדי שהתמוטטנו שנינו על רצפת-המטוס. המאבטח מחלקו האחורי של המטוס הגיע ל'זירת-הקרב', וירה בחוטף שלושה כדורים, ופגע בבטני בשני כדורים. רופא שהיה במטוס קבע, שאני סובל משטפי-דם חזקים."
הרקע לחטיפה הוא הקמתה של "החזית העממית לשחרור פלסטין" בשנת 1967, אשר ביקשה שקולה יישמע בעולם. הארגון זכה לפרסום עולמי כבר ב-1968, עם חטיפת מטוס אל-על לאלג'יר, בעת טיסתו מרומא לתל-אביב. המטוס, נוסעיו וצוותו הוחזקו במשך 39 ימים באלג׳יר, עד ששוחררו בעסקת-חליפין תמורת 24 מחבלים פלסטיניים, ששהו בבתי-כלא בישראל.
בעטיה של חטיפה זו, הוחלט על הקמת יחידה-אבטחה של התעופה האזרחית בארץ, בשיתוף אל-על ושירות-הביטחון הכללי, שכללה בין היתר מאבטחים חמושים בתוך המטוסים.
ואכן, הדבר הוכיח את עצמו כבר ב-1969, בעת תקיפת מטוס אל-על בציריך בידי חוליית-מחבלים. מאבטח-המטוס, מרדכי רחמים, סיכל פיגוע גדול, כשהוציא את פלג-גופו העליון מתא-הטייסים, והשיב אש לעבר קבוצת-התוקפים. אירוע זה חשף לראשונה לעולם, שלטיסות אל-על מתלווים אנשי-ביטחון חמושים.
מדוע נאלצת אתה להתעמת עם המחבל, ולא מאבטח-הטיסה?
וידר מסביר בחיוך: "הכול עניין של גורל. המאבטח בקדמת-המטוס היה בחור חדש, שביקש את רשות הקברניט להיות נוכח בתא-הטייסים בזמן המראת המטוס. תקיפת המחבלים במטוס בוצעה עוד לפני שובו של המאבטח למקומו בקדמת-המטוס."
ציינת שפעלת באופן אינסטינקטיבי. מהיכן נובעת התעוזה הזאת?
"אני בעברי איש-סיירות. כשהחלו אירועים הקשורים בחטיפות ובתקיפות מטוסי אל-על, פנתה החברה לצוותי-האוויר ולדיילים, והציעה להם לעבור קורס קרב-מגע, שארך שלושה ימים. הכוונה הייתה להכשיר אנשים להתגונן מול התוקפים ולהכריע אותם. התנדבתי לקורס, שהעניק לי ביטחון רב, ולא-אחת אמרתי למקורבים אליי, שהלוואי שיקרה לי משהו, שיאפשר לי להיפגש עם החולירעות האלו.״
לאחר שסוכלה החטיפה, קיבל קברניט-המטוס הוראה לשוב מיד ארצה, אך עקב הדימום הרב שממנו סבל וידר, אולץ המטוס לנחות בלונדון, וּוידר הובל לבית-חולים מקומי.
"קיבלתי הודעה טלפונית ביום-החטיפה, לפיה היה אירוע בטיסה של שלמה. אמרו, שהוא פצוע, וכי המטוס נחת בלונדון", מספרת אסתר (77), רעייתו של שלמה וידר. "נשאלתי בידי הנהלת אל-על, אם יש בי הרצון לטוס לבקרו, ועניתי מיד בחיוב. טלפנתי בבכי מר לאחותי, שותפתי לגן-ילדים, שאותו ניהלנו, ו'בישרתי' לה על האירוע ועל היעדרותי בתקופה הקרובה. כבר בטיסה ללונדון התבהרו לי העובדות הקשות, שנמסרו לי בידי צוות המטוס הבריטי, שבו טסתי אל שלמה."
לאחר שמתבהרות לך העובדות, האם אין בך כעסים על שלמה על התנפלותו 'חסרת-האחריות' על המחבל?!
"מאחר שאני מכירה את שלמה, ידעתי שאם חס-וחלילה יקרה משהו, הוא לא יעמוד בצד ויסתכל על מה שקורה. זה היה לי ברור מלכתחילה. תודה לאל-על,שזה נגמר כפי שנגמר, ושלמה וכל נוסעי-המטוס נשארו בחיים. זה הכי חשוב."
אני מסיק מתשובתך, שאַת רואה בפעולתו של שלמה מעשה-גבורה.
"אני חושבת, שאכן היה זה מעשה-גבורה. אף אחד לא היה מעז לקום ולעשות את מה שהוא עשה, וזוֹ העזה! אך זה טיפוסי לשלמה- אין מה לעשות."
צביה כפיר, בתם של הוידרים, שהייתה בת 16 כשהתרחש ניסיון החטיפה, קצת מסויגת: "בעבורי, כנערה, מעשהו של אבא היה אקט הירואי, שהתגאיתי בו מאוד. היום, כאדם בוגר, יש בי מחשבות, שהיה בכך איזשהו מעשה אידיוטי. זה שהוא לא קיפח את חייו, לשמחתנו, וחיי הנוסעים ניצלו, עושה את הפעולה לאמיצה לאין-שיעור, וזה עושה את כל ההבדל."
ואכן, בפיגועי ה-11 בספטמבר 2001 בארצות-הברית, שהתרחשו 31 שנים לאחר הניסיון של חטיפת מטוס אל-על, ניסו הדיילים והנוסעים באחד המטוסים להתנגד לחוטפים, והאירוע הסתיים באופן טרגי בהתרסקות המטוס.
כשאתה שב הביתה מלונדון, כיצד אתה מתקבל בארץ?
וידר: "התקבלתי כגיבור. זכיתי להערכה אין-סופית מהמשפחה, מהחברים וממקום-העבודה. התקשורת המקומית והתקשורת הבינלאומית חגגו, ולא הניחו לי. הדגישו את העובדה, שבאותו היום נחטפו מספר מטוסים, שפוצצו לאחר-מכן, אך מטוס אל-על ניצל בזכותי."
טוביה עמית (78), חברו של וידר מהימים שבהם שניהם עבדו באל-על כדיילים, ופרטנר קבוע של וידר למשחק הטניס, מספר מניסיונו: "אני עצמי חוויתי התקפת-מחבלים על הקרקע נגד צוות אל-על, באירוע שהתרחש בלונדון. מי כמוני יודע להעריך את מעשה-הגבורה העילאי של שלמה. במצבים כאלו אתה קופא במקומך, ואינך יודע כיצד לנהוג. קור-רוחו והתעשתותו המהירה סיכלו אסון רב-נפגעים. אני בטוח, שמה שעזר להתנהגותו בתקרית הוא עברו הקרבי כלוחם, וכנראה גם הקורס בהתגוננות עצמית, שבו לקח חלק."
וידר, כאמור, היה כבר נשוי באותה העת, ולו ולאסתר כבר היו שני ילדים בוגרים. לאחר החלמתו מפציעתו הקשה קיבלו הוא ורעייתו החלטה להביא 'חיים חדשים' לעולם.
וידר: "תוך 11 חודשים מפציעתי הבאנו בת נוספת, בת-זקונים, שהיום היא אם לארבעה ילדים, והיא תרמה לנו רבות להמשיך להיות הורים צעירים."
"שמע, זה היה ברור לנו״, מוסיפה אסתר וידר, ״רצינו 'חיים חדשים' אחרי ששלמה ניצל. היו לי בבית ילדים גדולים. אמרנו: ׳זהו!׳, והלכנו על זה. יש תוצאות, והתוצאות הן נהדרות, ואנחנו נהנים מהן עד היום."
דלית ברן (38), 'חיים חדשים', קוטעת את סיפורם של הוריה: "מאז שאני זוכרת את עצמי, הדבר מלווה אותי, ונותן לי תחושה נעימה עם סיפור מאוד משמעותי לחיי. בבחינת-הבגרות בתיכון הכנתי חיבור על התקרית של אבא ועל כך שגדלתי בהרגשה שאני מיוחדת. אין ספק, הגעתי לעולם עקב אירוע יוצא-דופן."
כשנולד הנכד הראשון, והוא מגיע לגיל שהוא כבר מבין דברים, אתם מספרים לו על הסבא הגיבור?
וידר: "אנחנו לאט-לאט ממעיטים לעסוק בנושא באופן טבעי. באירועים משפחתיים אנו מעלים לפעמים זיכרונות מהאירוע, ואת יום החטיפה אנו מציינים כיום הולדתי מחדש."
עידן כפיר (34), הנכד הראשון למשפחת וידר, עובד היום באל-על כמהנדס. "כילד. הייתי מה זה גאה בסבא שלי, ולא הפסקתי לספר לחבריי עד כמה הוא גיבור!״, הוא מציין. ״אך הזמנים השתנו, ואפילו בין עובדי-החברה לא זוכרים, והחדשים בוודאי אינם מודעים לאירוע."
על-אף סיפור-הגבורה והתוצאה הסופית החיובית שלו, הופרו באירוע זה אין-ספור נהלים, שגרמו למעשה להסתיים כפי שהסתיים. בדיעבד, הייתה התקרית אמורה להסתיים אחרת וללא פציעתו של וידר.
שמוליק שמיר, בעבר קברניט בכיר בחברת אל-על, היה חבר בוועדת-החקירה של האירוע, שבדקה את הכשלים, שגרמו לאירוע להתרחש, ואת התנהגות הצוות בתא-הטייסים ואת התנהגות צוות-הדיילים במהלך ניסיון החטיפה ולאחריו. הוא מסכם: "שלמה וידר היה האדם הנכון במקום הנכון. התנהגותו הייתה למופת. היום כבר אפשר להגיד, שהיו בטיסה הזאת הרבה הפרות נהלים, אך במקרה, או למזלנו, כל הפרות הנהלים, ואני לא רוצה להיכנס לפרטים, יצאו לטובה. הכול התחיל בזה ששלמה הסתער על המחבל. איני יודע איך זה היה נגמר, אם החוטפים היו משתלטים על תא-הנוסעים."
ארבעים שנה אחרי. הינך מתקרב לגיל-גבורות. מה היית רוצה לאחל לעצמך?
וידר: "אין לי דרישות מיוחדות. רק שיימשך כך. אני נשוי כבר 58 שנים לאותה אישה, אֵם ילדיי, ואף אחד מהם לא התגרש, ואף אחד מבניהם לא עזב את הארץ. אני בריא, ואני מאושר."