להוריד את הכלב

שלשום החל מבצע ״מגן וחץ״, שבמהלכו גם יורטו טילים בגוש-דן. עיריית גבעתיים שלחה אתמול הודעה לתושביה, כי הלימודים ושאר הפעילויות יתקיימו כסדרם. אז יצאתי מאוחר בערב לאולם המוגן של התיאטרון העירוני לצפּות בקומדיה בהפקה מקורית שלו בשם: ״להוריד את הכלב״. קומדיה קלילה כביכול, אך מלאת עומק ותובנות; הצגה על נישואין, על גירושין, על מעידות קטנות ועל פנטזיות שלעולם אינן מתגשמות.

מאת : ד״ר דניה שפירא (כתיבה וצילומים)

11/05/2023

״אתה סטוֹקר, או מה?! מתחיל לך ככה בגינת-כלבים עם כל-מיני בחורות...״

״ממש לא!״

״הכי תמים וחמוד כזה. גינת-כלבים...״ [היא מניעה את גופה במעין התחנחנות מוגזמת]

״זה בכלל הכלב שלך?!״ [הרצועה של כלבו מונחת על הספסל; הרצועה של כלבתה משתלשלת מצווארה...]

״ב-ברור שכן! או.קי., סליחה! ...רק שנייה, אני מצטער! באמת מצטער! גם אני הרגשתי חרא עם עצמי- זה לא משהו שאני עושה כל הזמן! ...אנחנו אנשים נשואים, וזה לא היה לעניין...״

״נכון!״

״אני לא מחפש סטוצים, ואני בטוח שגם את לא!״

״נכון!״

״אני, כנראה, קצת התאהבתי, ואיבדתי את הראש.״

״נכון.״

״אני גם בטוח, שזה גם מה שקרה לך!״

״נכון!... לא, לא, לא!״ [צחוקים בקהל] ״תקשיב לי טוב: אני לא יודעת מי אתה וּמה אתה, אבל לי, או.קי., לי טוב בבית!״

״או.קי.״

״טוב לי בבית!״

״או.קי.״

״טוב לי, טוב לי, טוב?!״

״או.קי.״

״טוב, טוב... לי.״ [היא מצביעה על עצמה, עושה צעד לקראתו, תוקפנית-משהו, והוא נרתע...]

״אוי, עִזבי!״

״אני באה לגינת-הכלבים הזאת, רק כדי שהכלבה שלי תעשה את צרכיה כאן, בגינה, ולא אצלנו על הספה בבית. הבנתָּ?! הסברתי לךָ עכשיו באופן מילולי. ברור?!״ [היא מנופפת את אצבעהּ בכיוונו]

״הכי ברור שיכול להיות!״ [כל אחד מהם פונה טיפה לכיוון השני, ואז הוא פונה שוב בחטף אליה...]

״ואני עדיין אומר, שזה מה שקרה.״ [היא פונה אליו נסערת]

״וחוץ מזה, את נישקתְּ אותי, לא אני אותך!״ [היא פוסעת צעד כלפיו, מנסה לסתור את דבריו]

״סליחה, סליחה! אני מצטער, שפגעתי בך! סליחה!...״ [הוא נוטל את הרצועה של כלבו, וּפונה אל המרחב, שבו נמצאים הכלבים...]

״בוא, פרנקי, בוא! הולכים הבייתה... פרנק, פרנק, תניח לה. אתה לא רואה, שהיא לא רוצה לשחק איתךָ?! מה לעשות? אין מה לעשות! אז היא לא רוצה אותך. בוא אליי, פרנקי. בוא אליי. פרנקי, פרנקוּש...״ [הוא מתרכך וּמתחנן. היא מסתובבת לפנים בחדוּת, בקול מצווה...]

״פרנק!״ [הוא נרתע, מופתע. סיום הסצינה]

אין זוֹ הסצינה הפותחת את הקומדיה המשעשעת, וּבה-בעת מלאת עומק ותובנות על הנושאים המשולבים של נישואין, גירושין, מעידות קטנות וּפנטזיות שלעולם אינן מתגשמות. אך היא מאפשרת לנו מבט, שיש בו יותר מרמזים בודדים על אשר התרחש ביניהם.

אנו נתקלים בשני זרים בגינת-כלבים. לכלבה שלה קוראים אנה, ולכלב שלו פרנק, (יש רמיזה כלשהי לשואה, שלא בדיוק ברורה). מפגש מקרי מוליד מערכת-יחסים מפתיעה וסוערת, שגורמת לשניהם לאבד שליטה ולקפוץ למים, בלי גלגלי-הצלה. הם מספרים זה לזה בחופשיות מה שלא היו מסוגלים לספר לבני-זוגם- שבעצם הם מתעבים אותם. והקשר מתחזק כהרף-עין, ודווקא עירית הקשוחה, שקודם קראה לעצמה ימית, ״כי נולדתי שם״, מזנקת עליו, וּמדביקה לו נשיקה מעצימה, שמתפתחת לסקס סוער.

תוך-כדי אנו חוֹוים גם את היחסים ההפכפכים בין הכלבה שלה והכלב שלו, שנראֶה שאינם אלא מטפורה של היחסים בין שניהם. ״אינךָ רואֶה, שהיא אינה רוצה בך?״, הוא אומר לכלבו על כלבתה באירוניה, וּמניף ידיו לצדדים בהבעה של ״אין מה לעשות...״.

חיש-מהרה אנו מגיעים לטוויסט בעלילה- היא מאשימה אותו, שהוא בגד בה עם... איתה, ואנו לְמֵדים, שכל מה שחווינו עד כה היה בעצם תרגיל פסיכולוגי בייעוץ זוגי, שגרם להם להימשך שוב זה לזה, וגם להתרחק זה מזה.

...הם פוגשים זה את זה, ואנו אותם, שלוש שנים לאחר-מכן. מתברר, כי התגרשו; היא נישאה מחדש, ועכשיו, כשעמדה לנסוע עם בן-זוגה הֶחדש ועם ילדיה ליוון, אינה מסוגלת אפילו להחליף מלה עם הֶחדש, והם (היא והראשון) חוזרים לקשר הטוב-יחסית שביניהם.

השחקנים במחזה, שלומית ארנון ויואב בר-לב, שבים זה לזרועות זה; חיים יחד, וגם עובדים יחד- גם במציאות. שניהם שחקנים, מחזאים ובמאים, שיצרו שלאגרים, ביניהם: ״גאון בכלוב״, והם גם בני-זוג בחיים, ונראֶה שהם חיים בהרמוניה. זה שיתוף-הפעולה הראשון שלהם בהצגה זוגית על זוגיות. ועירית-שלומית ׳זורקת׳ באירוניה: ״יותר מדיי יחד! כמה זמן אפשר לחיות כל היום יחד?!״, והוא עונה לה: ״שאלי את ששי קשת ואת יונה אליאן...״.

ההצגה, בבימויו של ארז שפריר, קולחת, ואין רגע דל. התפאורה הפשוטה, אך היפהפייה, עם תלבושות של יום-יום, שיצרה בת-חן רון תדמור, בתוספת אביזר פשוט כמו רצועות של כלבים, נותנים לצופים תחושה, שהם אכן בגינת-כלבים. התאורה, שעיצב זיו וולושין, מתאימה עצמה לשעות השונות ביממה, והמוזיקה המקורית של אוהד בן-אבי נותנת תוקף למצבי-הרוח המתחלפים.