דרוש תיקון

מונחים כמו ״ישראל הראשונה״ ו״ישראל השנייה״ ממשיכים לעצב את השיח הציבורי בישראל • המציאות החברתית מורכבת יותר מההפרדה המוחלטת. בעשורים האחרונים התרחשו תהליכים משמעותיים ויותר ויותר מזרחים השתלבו בעמדות בכירות - בכלכלה, בפוליטיקה, בצבא ובאקדמיה • המבנה החברתי אינו עוד היררכי כפי שהיה בעבר, ובכל זאת - תחושות ההדרה, אי-השוויון וחוסר ההכרה, מוסיפות להדהד ואף מחריפות - בעיקר בזירה הפוליטית

מאת: יוסי רוזנמן

תאריך: 20/02/2026

החלוקה בין ״ישראל הראשונה״ ל״ישראל השנייה״ אינה מייצגת רק את המוצא העדתי, היא מייצגת נרטיבים שונים על ״זהות לאומית״ ו״שליטה במוקדי כוח״; מדובר בתפיסות מתחרות של שייכות כמו: מי מגדיר את ערכי היסוד של המדינה? מי נהנה מלגיטימציה ציבורית רחבה? ומי קובע את גבולות המותר והאסור בשיח ובמדיניות? לפיכך, גם אם הקטגוריות עצמן אינן מדויקות - כוחן הסימבולי ממשיך להשפיע על התודעה הציבורית.

מעבר לוויכוח מפלגתי
מעל פני השטח נדמה כי מוקד המחלוקת בישראל הוא רק פוליטי: שאלות של הנהגה, מדיניות ביטחונית, יחסי דת ומדינה וסמכויות מערכת המשפט - אולם מתחת לפני השטח מתנהל מאבק עמוק הרבה יותר - מאבק על אמון ולגיטימציה. קבוצות המזוהות עם ״ישראל הראשונה״ מביעות לעיתים חשש מפני שינוי מוסדי וערכי שעלול לערער את האיזון שנבנה בין זהותה היהודית של המדינה למחויבותה לעקרונות דמוקרטיים-ליברליים; בעיני קבוצות אלו, מוסדות כמו מערכת המשפט והפקידות המקצועית אינם רק מוקדי כוח, אלא מנגנונים המבטיחים יציבות והגנה על זכויות. מנגד, קבוצות המזוהות עם ״ישראל השנייה״ חשות כי חרף ההישגים החברתיים והפוליטיים - מוקדי השפעה מסוימים נותרו סגורים, או נשלטים בידי ה״אליטה״ התרבותית הוותיקה; התחושה אינה בהכרח ״הדרה פורמלית״, מדובר בפער שבין ״ייצוג״ ל״השפעה ממשית״; מכאן עולה, כי העימות נסוב לא רק על החלטה כזו או אחרת, אלא על עצם הזכות לעצב את כללי המשחק.

הפחד, הזעם והקיטוב
הקיטוב הציבורי ניזון במידה רבה מרגשות קולקטיביים; מצד אחד פועל הפחד מ״אובדן הזהות״, מ״החלשות מוסדות״ ומ״פגיעה בעקרונות יסוד״; מצד שני פועל ה״זעם״ על חוויות עבר של קיפוח ותחושה מתמשכת של חוסר הכרה; רגשות אלה נטועים גם בזיכרון ההיסטורי: פערים חברתיים של העשורים הראשונים למדינה ממשיכים להשפיע על האופן בו קבוצות מפרשות מהלכים עכשוויים, וכאשר רגשות אלה נפגשים בזירה ה״פוליטית תחרותית״ - הוויכוח נוטה לחרוג מגבולות הדיון הענייני והופך ל״מאבק סימבולי״ על בעלות וזהות - במקום תחרות בין תפיסות מדיניות שונות, מתפתח כאן עימות על עצם הלגיטימיות של המחנה האחר.
מערכות הבחירות האחרונות המחישו עד כמה שאלות מוסדיות וחוקתיות נתפסות כגורליות; כאשר הבחירות מוצגות כהכרעה קיומית בין שני חזונות מנוגדים, גובר הסיכון לערעור האמון בתוצאותיהן; דמוקרטיה יציבה מחייבת הסכמה רחבה לא רק על כללי ההכרעה, אלא גם על עצם הלגיטימיות של היריב.

בקטנה
האתגר המרכזי של החברה הישראלית איננו הכרעה חד-צדדית של מחנה אחד על האחר, אלא בניית איזון מחודש; איזון כזה מחייב שמירה על עקרון שלטון הרוב לצד הגנה אפקטיבית על זכויות המיעוט ועל מנגנוני הבקרה; במקביל, יש להעמיק את תחושת השותפות באמצעות הרחבת הנגישות למוקדי השפעה וצמצום חסמים תרבותיים וחברתיים.
פיוס בין מה שמכונה ״ישראל הראשונה״ ל״ישראל השנייה״, אינו מחייב טשטוש הבדלים אידאולוגיים, אלא הכרה הדדית בלגיטימיות של הנרטיב האחר; ליברלים נדרשים לשאול כיצד לעגן את ערכיהם בבסיס דמוקרטי רחב ולא להסתמך רק על ״מנגנונים מוסדיים״; מנגד, תומכי ״השינוי המבני״ נדרשים להבטיח שהשינוי ייעשה במסגרת כללי משחק ״דמוקרטים״ ותוך שמירה על ״זכויות יסוד״.
רק באמצעות שיח המכיר במורכבות ההיסטורית/חברתית, כזה שמבקש לייצר ״סדר מוסדי והסכמי חדש״ המבוסס על שוויון זכויות, שוויון הזדמנויות ואחריות משותפת - ניתן יהיה לצמצם את עומק השסע. האלטרנטיבה - החרפה מתמשכת של הקיטוב, תוביל לפגיעה ביכולתה של ישראל להתמודד עם האתגרים החיצוניים והפנימיים העומדים בפניה כאחד.
במובן זה, ״דרוש תיקון״ שאיננו סיסמה פוליטית, אלא קריאה לבחינה מחודשת של יחסי הכוחות, של גבולות הלגיטימיות ושל האופן בו ניתן לקיים מחלוקת עמוקה מבלי לפרק את המסגרת המשותפת. גם אם עידן נתניהו יגיע לקיצו, עליו להסתיים בכבוד ובשלום - כל זאת, מתוך הבנה שהחלפת הנהגה איננה ניצחון של מחנה אחד, אלא הזדמנות לתיקון לאומי - כי ללא דרך ה״הסכמה״, הסכנה היא לא רק פוליטית - היא עלולה להפוך ל״סכנה קיומית״.

לכתבה כפי שהתפרסמה ב״כל נס ציונה״, גיליון מספר 1637, 19/02/2026