כותרת
> C;
1/1

אתר האיגוד החדש עלה לאוויר לשימוש חברי האיגוד והציבור הרחב

קרא/י עוד

דמי החברות באיגוד, לשנת 2021 נשארו ללא שינוי.

קרא/י עוד

עברית ולא בכאילו

מדור שבו אתייחס לבעיות הקשורות בַּבּערות הלשונית, שאוכלת כל חלקה טובה במדינה (וגם בִּמדינות אחרות בעולם). אכן, זוֹ רעה חולה, שהיא תַּסמין להידרדרות הכללית בחברה. במדור אטפל, בשילוב הומור, בתופעות נפוצות של שימוש שגוי בִּשפתנו היפהפייה, תוך הסבר כיצד יש לוֹמַר ולכתוב את הדברים בצורה הנכונה וּמדוע. וּבאשר לִשמו- אנשים צעירים (בעיקר), המדווחים על משהו שאירע, או מסבירים את דעתם, נוטים לסיים את המשפט ב״כאילו״, וּמה שהוא כאילו, לא באמת התקיים. הדברים, שעליהם אכתוב, הם שרירים וקיימים.

מאת: ד״ר דניה שפירא

לא-מכבר הוֹפיע אצלנוּ המשורר/פזמונאי/סופר (וּבאחרונה אפילו סטנדפיסט...) יוֹרם טהרלב (עם עוֹפר כּץ- בִּנגינה וּבשירה), והתפּקענוּ מצחוֹק... אני מזכּירה זאת לא רק בּשל הכּיף שבּעניין, אלא גם משוּם שהוּא התייחס לכך, שמוֹרים נוֹטים (אוֹ, שמא, קיבּלוּ הנחיה בּנָדוֹן) היוֹם להימנע משינוּן וּמחזרה מרוּבּה, ״כּי יוֹתר חשוּב להבין.״ ״אני מוֹדה לאל, שמוֹריי הכריחוּ אוֹתנוּ ללמוֹד דברים בּעל-פּה [כּל יוֹם פּתגם, אוֹ מכתם], כּי הדוֹר של-היוֹם- לא זוֹ בּלבד, שאינוֹ בּקיא בּדברים, גם יש לוֹ בּעיה של הבנת הנקרא…״.

יש היום תופעה מעניינת: מצד אחד, הכותבים כמעט אינם שמים סימני-פיסוק, אך, מצד שני, יש רבּים המוסיפים פסיק אחרי כל שאיפת אוויר, שהם נוטלים, (תארו לכם מה קורה, כשלמישהו יש קצרת... :) לא-מכבר ביקשה ממני משוררת אחת משוֹב על שיר שכתבה ועל דברים שנלוו אליו. אנו מוצאים היום נטייה של משוררים, (ואם יוּתַר לי להעיר: בעיניי לא כל דבר, שמישהו אומר, או מספר, הוא שיר), שכלל אינם מפסקים את שיריהם. אפילו אינם שמים נקודה בסוף משפט/שורה, ואנו אמוּרים לנחש, אם המשפט הסתיים, או שיש להמשיך לקרוא ברצף. אלו הדברים שכתבתי לה:

מפריע לי בּהחלט, שיש רק לעִתּים סימני-פּיסוּק, ולא לאוֹרך כּל הדרך, כּי אם תתני לאנשים, שאינם קוֹראי-שירה, לקרוֹא (ועוֹד יוֹתר מכּך- להקריא) את השיר, אם אין להם חוּשים מיוּחדים, הם עלוּלים ללכת לאיבּוּד בּדרך... מלבד זֹאת, אם מחליטים לנקד, יש להקפּיד לעשׂוֹת זֹאת נכוֹן. לדוּגמא: צריך להיות הוֹצָאָה לְהוֹרֵג (לא לַ). כּמוֹ-כן, צריך לשׂים את הגרשיים בּמקוֹם הנכוֹן. לדוּגמא: בּשיר מוֹפיע לָ"צֵאת עָלַי". מאחר שהלמ״ד היא חלק בּלתי-נפרד משם-הפּוֹעל, יש לכתוֹב: ״לָצֵאת עָלַי״! מדוּבּר כּאן בִּשגיאה מאוֹד נפוֹצה, שקוֹרית הרבּה בִּספרים וּבעיתוֹנוּת גם בּציטוּט מישהוּ, אוֹ משהוּ, כּאשר, לדוּגמא, נשאלת שאלה, ושׂמים את סימן-השאלה מחוּץ לגרשיים: שמעוֹן שאל את בּוּז׳י: ״איך אתה מתכּוון לפתוֹר את בּעיית השלוֹם״? בּרוּר, שיש לכלוֹל את סימן-השאלה בּתוֹך הגרשיים, כּי שמעוֹן שאל את השאלה. לכן צריך להיות- שמעוֹן שאל את בּוּז׳י: ״איך אתה מתכּוון לפתוֹר את בּעיית השלוֹם?״. בּכלל, הוֹצאוֹת-הספרים (ולא רק הן) אימצוּ מכּבר את הפּיסוּק הלוֹעזי, על-פּני כּללי-הפּיסוּק העבריים, שאף אינוֹ בּר-היגיוֹן. הנה דוגמא: נמסר מהוֹצאת ״עקד שהוֹצאת הספר תידחה. הפּסיק רק בּא להפריד בּין שני חלקי המשפּט, ואינוֹ חלק משם ההוֹצאה! לכן צריך להיות: ...״עקד״, שהוֹצאת הספר תידחה. והנה דוּגמא נוספת: ״הבּית עוֹמד לִמכירה כּבר זמן רב אמר המתווך. לפי הכּללים שלנוּ, יש למקם את הפּסיק לאחר הגרשיים, כּדי להבדיל בּין הציטוּט וּמה שבּא אחריו. לכן: ״הבּית עוֹמד לִמכירה כּבר זמן רב״, אמר המתווך. כּאשר המשפּט מסתיים עם הגרשיים, תבוֹא, כּמוּבן, הנקוּדה לפניהם: ״הבּית עוֹמד לִמכירה כּבר זמן רב

אנשים, שאותם אני שואלת משהו, או מבקשת מהם משהו, מרבּים לענות לי באחרונה, ספק בהתרסה, ספק כאילו השתגעתי: ״נראָה לך?!״ וַאֲני עונה: ״לא, לא נראָה לי- נראֶה לי.

וּבהקשר לכך, בתזמוּן מפליא, קיבּלתי לפני יוֹמיים מייל, הקשוּר בּחינוּך, והתייחסתי בִּתשוּבתי גם להיבּט הלשוֹני. הַרשוּ לי בהקשר הזה הערה לשוֹנית אחת, שמעצבּנת אוֹתי, בּעיקר כּשאני צוֹפה בּטלוויזיה, (ידע השׂפה והשימוּש בּהּ בּימינוּ מצבּיעים על בּוּרוּת מחרידה גם אצל עיתוֹנאים, אצל סוֹפרים וּמשוֹררים, אצל פּרוֹפסוֹרים, אצל חברי-כּנסת, והרשימה ארוּכּה... ): הכותבת השתמשה בּהיה נראה. איני בּטוּחה איך התכּוונה לנקד את הנראה. בּכל-מקרה, כּמעט כּל מי שאני שומעת אומר/ת: ״נראָה לך?!״. זוֹ שגיאה חמוּרה, וַחֲמוּרה ממנה: ״היה נראָה, שהם רוצים...״. בּהוֹוה יש לוֹמַר: נראֶה; בֶּעבר- נראָה. היה נראָה הוּא כּפילוּת של זמן עבר. בּשביל לדבּר על הֶעבר, די לוֹמַר/לכתוֹב נראָה. רק כּשרוֹצים להבּיע עבר מתמשך, משתמשים בּהיה נראֶה/נראֶה היה. לדוּגמא: ״כּבר כּשהיינוּ ילדים, היה נראֶה, שהוּא מעדיף בּנים.״

אגב, כּרגע דיבּרוּ בּטלוויזיה על ״מצעד-הגאווה״, (לא היה כּבר לפני כּחודש-חודשיים?). לצערי, מישהו בּתקשוֹרת החל לבטא זאת גְאָווה, וּמאז זה התפּשט כִּשׂריפה בִּשְׂדה-קוֹצים, אפילוּ אצל קרייני החדשוֹת! צריך, כּמוּבן, לוֹמַר/לכתוב גַאֲווה. כּך קרה גם לגבּי מַגּיעים, מַבּיטים, מַבּיעים (הרי יש דגש בּבּי״ת!) וכד׳, ולא מְבּיעים..., כפי שכל-כך הרבה אנשים (כולל יועצי-לשון) אומרים.

ואם כבר בתקשורת עסקינן, היא אשמה בִּמחיקת היו״ד מן המִלּה מין במשמעות סוּג! (כן, גם סקס… :) למן (בלי יו״ד) יש משמעות אחת בלבד: מ- (from)! זה הגיע לידי טירוף של-ממש של מחיקת כל היו״דים מן המִלּה הזאת בשיקופיות של השירה בציבור!!!

אנצל את ההזדמנות להזכיר, שאין פועל יָכַל! (וגם לא יָכַלתי וכד׳ בנטייה). במקור הניקוד יָכֹלתי, (היום משתמשים בחולם מלא: יָכוֹלתי). הנטייה לנסתר (הוא) בִּזמן עבר היא בדיוק כמו בהווה: יָכוֹל (או: היה יָכוֹל/יָכוֹל היה).


שגיאה טיפוסית נוספת: נהנת. יש לכתוב בהווה: נֶהֱנֵית (הוא נֶהֱנֶה בהוֹוה!) וכנ״ל נִראֵית (הוא נִראֶה בהוֹוה! וכאמור, גם נראֶה לך?!), נדמֵית, נשבֵּית, קוֹרֵית ועוד עם יו״ד, כי היו״ד/ה״א היא חלק מהשורש (גִזרת ל״ה/ל״י). ולכן נכתוב אותה גם בֶּעבר: נִראֵיתי (הוא נִראָה בֶּעבר, נראֶה בהווה!), נֶהֱנֵיתי (הוא נֶהֱנָה בֶּעבר, נֶהֱנֶה בהווה!) וכו׳.



יורם טהרלב על הניקוד:

https://www.youtube.com/watch?v=LcUY1i_-5LI#t=758

עוצב ונבנה ע"י יאלו עיצוב ובניית אתרים