״מָה אֶעֱשֶׂה בִּשְׁאֵרִית חַיַּי?״, לאה טרן

בתי-החולים מנסים להנעים את הביקור ו/או את השהייה של חולים בצל-קורתם. אחת הדרכים המרשימות היא יצירת מעין מוזיאון-אמנות, שהבאים חולפים בתוכו בדרכם אל המחלקה, שאליה הוזמנו. כך הדבר גם בבית-החולים ״שיבא״. אחד הציורים (משנת 2002), שמושך את העין, הוא גְדול-מְמדים (70X100 ס״מ) וצבעוני מאוד, עשוי בטכניקה מעורבת על נייר, ואפשר לראות בו פנים לא שלמים. תרמה אותו לבית-החולים לאה טרן, כהקדשה לזכרו של אחיה התאום ז״ל, שהיה רופא וּמנהל מחלקה בבית-חולים בוושינגטון, ונפטר בגיל 57. ״הוא הכיר אנשים רבים בארץ, לא רק רופאים״, היא מספרת. ״לא הייתה לו קליניקה פרטית, ואת כל חייו הקדיש למדע ולִרפואה.״

לאה, חברת האיגוד הישראלי לעיתונות תקופתית, שהיא אומנית רב-תחומית, מציינת שתמיד הייתה ההפך מאחיה המנוח: ״תמיד אהבתי אמנות וספרות.״ עד כה כתבה שמונה ספרי-שירה, שהאחרון שבהם, ״קִיּוּמְיוֹמִים״, עוסק במצבי-קיום שונים, פיזיים ונפשיים, החל מתמונות ילדותהּ וּבית-גידולהּ, עמק יזרעאל, וכלה במצבי-קיום אורבניים, חברתיים וכלכליים, בעיר תל-אביב. אנו מציגים להלן שניים משיריה, המופיעים בספר: ״מָוֶת״ ו״מָה אֶעֱשֶׂה בִּשְׁאֵרִית חַיַּי?״.

כשנשאלה לפני שש שנים בריאיון למגזין הספרותי ״סלונט״ על משמעות המילה ״פרידה״ לגביה, סיפרה, כי לגביה פרידה היא מוות. ״אני מתקשה בפרידות. היה לי אח תאום, והוּפרדנו בהוּלדתנו, אך הוא נפרד ממני, לצערי הרב; הוא נפטר, ויש לי שיח איתו כל הזמן- אני מדברת איתו מהארץ אל השמיים.״

כאמור, לאה מתמקדת גם באומנות חזותית (ציור, מיצגים, קולאז׳ים ועוד). עד כה הציגה ב-16 תערוכות קבוצתיות וּבשש תערוכות-יחיד, בארץ וּבחו״ל. בנוסף לציור שתלוי ב״שיבא״, אנו מציגים כאן גם את ציורה ״ילדה ורודה״, שנעשה על דיקט.

״וְאֵיך אוּכַל״, לאה טרן

לאה טרן, חברת האיגוד הישראלי לעיתונות תקופתית, היא אומנית רב-תחומית, שפרסמה שבעה ספרי-שירה, שתורגמו לשפות רבות, והושמעו מעל במות ספרותיות רבות, כולל ברדיו וּבטלוויזיה. פרסומיה מופיעים גם באנתולוגיות וּבלקסיקונים שונים. היא הציגה את יצירותיה הפלסטיות בשש תערוכות-יחיד וּב-15 תערוכות קבוצתיות. יצירותיה מעטרות את ספריה. לאה משלבת את לימודיה האקדמיים (תואר שני בספרות עברית) ואת אומנותה בעבודה מקצועית בהוראת השפה והבעה וּכתיבה יוצרת; היא ניהלה אולפנים לעולים חדשים (גם כשעשתה בשליחות הסוכנות היהודית באנגליה) וּמרכזי-קהילה לנשים, וייסדה את מועדון ״מלאת״ לאומנים וּלסופרים בחיפה. זה עשור היא מיישמת את כל אלה בכתיבה עיתונאית על אמנות.

אנו מציגים כאן את שירה ״וְאֵיך אוּכַל״, מתוך ספרה החדש ״קִיּוּמְיוֹמִים״, שציוּרה מעטר את כריכתו.