כשכוח מחליף אחריות - לאן מוביל אותנו טראמפ?

טראמפ, מנהיג שמאמין כי רק הוא אוחז ב״אמת״ • הוא אינו נדרש לחשבון נפש או לבחינת ההשלכות עשל מעשיו • הרושם המתקבל בזירה הבינלאומית הוא שטראמפ הופך למסוכן במיוחד כשהוא מחזיק בכוח העצום שיש לו • השילוב של ביטחון עצמי מופרז, בורות היסטורית וגיאופוליטית עם נטייה להכרעות כוחניות, מוחקות לטראמפ את הראייה לטווח הארוך • אם טראמפ ימשיך באותה מגמה - התשובה לכך עלולה להיות מדאיגה במיוחד - ליציבות העולמית, לאמריקה וגם לישראל

מאת: יוסי רוזנמן

תאריך: 28/04/2026

טראמפ מתעלם מההשלכות האפשריות ומהסיכון הגובר ליציבות העולמית - האירועים האחרונים סביב ונצואלה ממחישים זאת היטב; טראמפ מיהר להתפאר בפעולה צבאית נועזת, תוך שהוא מאמץ פרשנות מעוותת של דוקטרינת מונרו - אותה תפיסה היסטורית שנועדה להגן על היציבות האזורית מבלי להצדיק השתלטות ישירה על מדינות ריבוניות - הפער בין ההצהרות על חתירה לשלום עולמי לבין נקיטת צעדים צבאיים אגרסיביים בולט מתמיד.

כשהעולם הופך למגרש משחקים
בהצהרותיו שלאחר הפעולה, טראמפ לא הסתפק בהפלת שלטון עוין, אלא רמז כי ארצות-הברית תיקח לידיה את ניהול ונצואלה עד להודעה חדשה. גישה זו, הרואה במדינות ובאוכלוסיותיהן אובייקטים לניהול חיצוני, חוזרת גם בזירות אחרות - מהצהרות על עתיד עזה ועד רעיונות לגבי גרינלנד וקובה וכעת גם איראן. הבעיה איננה רק היומרה, אלא היעדר ירידה לפרטים בהבנה או רגישות למציאות הנוכחית - תושבי ונצואלה, כמו תושבי עזה, אינם נשאלים מה רצונם - מבחינת טראמפ, הם שקופים; תפיסה זו אינה רק השתלטות על האחר - היא מסוכנת, משום שהיא מתעלמת מהמורכבות הפוליטית, החברתית והתרבותית של האזורים הללו.

הדלקת מוקדים גיאופוליטיים

לצעדים גיאופוליטיים יש השלכות רחבות; התערבות אמריקאית בוטה בוונצואלה אינה מתרחשת בוואקום: רוסיה וסין, שלהן אינטרסים עמוקים במדינה, אינן צפויות לעמוד מנגד; פגיעה באינטרסים שלהן - בין אם בתחום האנרגיה ובין אם בתחום ההשפעה האזורית - עלולה להצית עימותים רחבים הרבה יותר במקום לחזק את מעמדה של ארצות-הברית; מדיניות המבוססת על ״כוח״ בלבד, עלולה דווקא להוביל להסלמה מסוכנת; ההיסטוריה מלמדת כי צעדים חד-צדדיים מסוג זה אינם מסתיימים ביציבות, אלא לעיתים קרובות פותחים פתח לכאוס מתמשך.

לא נלמדו לקחי עבר

לקחי העבר לא נלמדו ודוגמאות לכך יש בשפע; באפגניסטן, לאחר שנים של לחימה, חזר הטליבאן לשלטון. בעיראק, הפלת סדאם חוסיין הובילה להתפוררות המדינה ולהתחזקות ההשפעה האיראנית. גם בעבר הרחוק יותר - בצ’ילה ובפנמה - התערבות אמריקאית הותירה משקעים עמוקים ולעיתים החריפה את הבעיות במקום לפתור אותן; למרות זאת, נראה כי טראמפ מתעלם מדפוס חוזר זה - בעיניו, הפגנת כוח מיידית נתפסת כהצלחה, גם אם בטווח הארוך היא זורעת חוסר יציבות.

מסר מאיים לעולם - מהלך מסוכן

המהלכים בוונצואלה אינם מנותקים מההקשר הרחב יותר - הם משדרים מסר לאיראן, לסין, לרוסיה ולמדינות נוספות; ארצות-הברית מוכנה לפעול באופן חד-צדדי ואף קיצוני, ולו רק כדי לקדם את יעדיה - מסר כזה עשוי להרתיע בטווח הקצר, אך גם לעודד מירוץ חימוש והיערכות לעימות עתידי. כאשר מדיניות חוץ מתבססת על איום תמידי, לאורך הזמן היא יוצרת עולם פחות צפוי, פחות יציב והרבה יותר מסוכן; גם בעלות ברית כמו ישראל, עלולות למצוא עצמן מודאגות - לא רק מהיריבים, אלא גם מחוסר הוודאות שמייצר המנהיג האמריקאי עצמו.

בקטנה
דונלד טראמפ מציג תפיסת עולם שבה ה״כוח״ הוא ״הכלי המרכזי״, ולעיתים גם היחיד; אבל כוח שאינו מלווה באחריות, שיקול דעת והבנה היסטורית - עלול להפוך לכוח הרסני. ארצות-הברית, העולם וגם ישראל - עלולים לשלם את המחיר למדיניות שכזו. האתגר אינו רק פוליטי, אלא ערכי; האם העולם ימשיך להישען על כללים, שיתופי פעולה ואיזונים, או שיגלוש לעידן שבו ״החזק הוא הקובע״; אם טראמפ ימשיך באותה מגמה, התשובה עלולה להיות מדאיגה במיוחד - ליציבות העולמית, לאמריקה וגם לישראל. הקשר ההדוק בין דונאלד טראמפ לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו מחזק גישה מדינית הנשענת על כוח והרתעה, אך גם עלולה לצמצם את מרחב התמרון הדיפלומטי לישראל; הזדהות יתר עם מדיניות חד-צדדית אמריקאית, עלולה להקשות על יחסים עם שותפות בינלאומיות אחרות ולחדד מתחים אזוריים; עם זאתבנוסף, התלות הפוליטית בין נתניהו לטראמפ עלולה לחשוף את ישראל לשינויים חדים במדיניות האמריקאית בעת חילופי השלטון שם, ובתוך כך גם לפגוע ביציבות האסטרטגית ארוכת הטווח שלה; בנוסף, הזיהוי האישי בין שני המנהיגים, עלול להעמיק את הקיטוב הפנימי בישראל ולחזק את התפיסה כי מדיניות החוץ מוכתבת משיקולים פוליטיים ולא משיקולים לאומיים. וכשכוח מחליף אחריות עולה השאלה - לאן מוביל אותנו טראמפ?