דן וקנין עלה כילד ממרוקו, גדל במעברה עם 16 אחים ושתי אימהות, ומצא מפלט בקיבוץ ובכתיבה. מסיפור של עוני ומצוקה, דרך שירות צבאי ועבודה בקיבוץ, צמח להיות סופר-ומשורר-מחאה מוּכּר. וקנין (74) מגולל את סיפורה של מדינת-ישראל דרך עיניו החדות והביקורתיות. הוא מתמודד בכתיבתו עם שאלות של זהות, של קיפוח ושל אהבת-הארץ, תוך שהוא מציע מבט ייחודי על החברה הישראלית.
מאת: מאיר חוטקובסקי
תאריך: 01/11/2024
.
שסע מיותר
"על-אף שחוויתי קיפוח ואפליה, אני לא חושב שהייתה כאן כוונה מכוונת לפגוע במרוקאים, או בעדות-המזרח. היה קיפוח, הייתה אפליה, אך זה לא שהמדינה החליטה פתאום לדפוק את כל המרוקאים- זה היה נקודתי, בידי פקידים מקומיים." את הדברים ה׳חריגים' הללו אומר דן וקנין בן ה-74, שגדל והתחנך בארץ מגיל 5, עם עלייתו ארצה מקזבלנקה שבמרוקו. הדברים נשמעים כאילו לא מהעולם הזה, כאשר חברי-כנסת מזרחיים פותחים מדי-תקופה את בקבוק השד העדתי, ויוצרים שסע מיותר בין השבטים המרכיבים את כלל האוכלוסייה היהודית. וקנין ממשיך: "קח, למשל, את הדוגמא של החיים המודרניים שלנו עד לא-מכבר: כשהרוסים, או הגרוזינים, עלו ארצה, המרוקאים, השליטים, שהיו כבר ותיקים במדינה, 'דפקו' אותם אותו הדבר; כמו בעת שהם עצמם עלו ארצה. כאילו הקיפוח היה מאז-ומתמיד. הוא לא נגמר אף-פעם, זה בטבע האדם, ובעיקר אצל אנשים רעים. המערכון של ׳לול׳ מציג את המצב הכי אמיתי שניתן לתאר: זה קורה כל פעם שמגיעה עלייה חדשה, ולא חשוב מאיזו תפוצה."
.
מהפלחה לספרות
וקנין הוא היום איש-של-מילים. הוא גילה את כוחן של המילים עוד בנעוריו, כשהחל לכתוב בעלון הקיבוץ (לקיבוץ נחזור בהמשך) ובעיתון התנועה הקיבוצית. "תמיד כתבתי", הוא מספר, "זוֹ הייתה הדרך שלי להביע את עצמי ולהתמודד עם המציאות סביבי." זה 25 שנים שוקנין כותב באופן קבוע, וכבר פרסם 11 ספרים. הכתיבה נהפכה לחלק בלתי-נפרד מחייו, והוא מצא בה דרך להעביר את מסריו ולבטא את דעותיו על החברה הישראלית. ספרו האחרון, "הטור השמיני", מהווה נקודת-שיא בקריירה הספרותית שלו. זהו ספר-מחאה, שמבקר את המתרחש במדינה בשנים האחרונות, כולל במלחמה האחרונה, "חרבות ברזל". וקנין מסביר: "הספר מתכתב עם 'הטור השביעי' של נתן אלתרמן. רציתי להגיב ולבקר את המציאות החברתית ואת המציאות הפוליטית בישראל בדרך שתהדהד." בספר הזה וקנין משתמש בכישרון-הכתיבה שלו ככלי לשינוי חברתי. הוא מתמודד עם נושאים כמו: אי-שוויון, שחיתות פוליטית והתרחקות מערכי-היסוד של המדינה. "אני מאמין, שהמילה הכתובה יכולה לעורר מחשבה ולהניע לפעולה", הוא אומר. באמצעות כתיבתו וקנין ממשיך להיות קול ביקורתי חשוב בשיח הציבורי הישראלי, מציע מבט ייחודי על החברה, דרך עיניו של מי שחווה את התהפוכות של המדינה מילדותו במעברה ועד היום.
.
עוני ומצוקה
מסכת-חייו של וקנין לא הייתה 'דבש'. "נולדתי במרוקו ועליתי לישראל בגיל 5. הגענו באחת הספינות ממרסיי למחנה-עולים עלום-שם, כשהבטיחו לנו שנגיע לירושלים״, הוא מספר. ״במקום זה, מצאנו את עצמנו בשדה חרוש עם ארבע שורות של אוהלים. אמי הגדולה, למרות האכזבה, נישקה את החול ואמרה: 'אני מודה לאל הגדול, שהביא אותנו ארצה.' משפחת וקנין הייתה משפחה מסודרת במרוקו, ובמובנים מסוימים נחשבה כאמידה. לאביו היה מפעל לייצור רהיטים. וקנין מספר: "האמן לי, שעד היום אני לא מבין, מה שכנע את הוריי לעלות ארצה. אני שאלתי אותם המון פעמים. הם לא ידעו מהי ציונות, הם לא ידעו שום-דבר. אך, לפי הסיפור שלהם, הגיע השליח מהארץ ואמר להם, שהולכים לבנות מחדש את בית-המקדש, אז הם החליטו שהם עולים ארצה."
משפחת וקנין חוותה עוני ומצוקות, אך מעולם לא דיברה סרה במדינה. וקנין מספר בחיוך על מצב ייחודי בבית-הוריו: "אבא שלי היה נשוי לשתי נשים", הוא מסביר, "והמרוקאים, תאמין או לא, היו יותר חכמים מהאשכנזים בעניין הזה." וקנין מתייחס בהומור לעובדה, שבקהילה המרוקנית לא חל "חרם דרבנו-גרשום", האוסר על ריבוי-נשים. "לנו היה מותר לשאת שתי נשים, לכם אסור!", הוא מקניט אותי בעליצות. כך מצא וקנין את עצמו גדל בבית עם שתי אימהות, מטבח אחד משותף ו-15 אחים ואחיות- משפחה גדולה ומאוחדת תחת קורת-גג אחת, בברכת החוק והמסורת. וקנין זוכר היטב את העוני המחפיר, שאפיין את ילדותו במעברה. "העוני היה עצום!", הוא משחזר. "היו שבועות שהיינו אוכלים רק לחם יבש על הפרימוס, עם סוכר למעלה. זה היה הדבר הכי טעים, שהיה לי אי-פעם. אני עדיין זוכר, שבתקופת-הצנע היינו הולכים עם תלושים לקבל את המזון שלנו."
.
שחור מחמד
בסוף כיתה ה' חל מפנה משמעותי בחייו של וקנין הצעיר; הוא הועבר לבית-ספר יוקרתי, השוכן בשכונת-הווילות הראשונה והיחידה בדרום-הארץ. שכונה זו הייתה ביתם של מהנדסי הכור בדימונה, טייסי בסיס חצרים ועשירי האזור. "המורה החמוד שלי העביר אותי לבית-הספר הזה- אני חושב שעשה זאת, משום שהייתי היחיד בבית-הספר במעברה, שידע קרוא-וכתוב. הוא רצה להציל אותי מהבערות ומהבורות." בית-הספר החדש היה שונה מכל מה שוקנין הכיר עד אז; המבנה היה עשוי אבן, מוקף בשערי-ברזל ובגינה מטופחת. וקנין היה התלמיד היחיד מרקעו, שזכה להזדמנות כזאת. "הייתי 'השחור' (יוצא עדות-המזרח - מ.ח.) היחיד בבית-הספר הזה", נזכר וקנין. "אחיי טוענים, שהייתי 'שחור מחמד', אך אני מתקשה להסכים עם ההגדרה הזאת."
למרות הפערים החומריים, הצטיין וקנין בלימודיו. בהיעדר ספרים משלו, פיתח יכולת-זיכרון מרשימה. הוא היה מוזמן תכופות לבתי חבריו העשירים, אך חש מבוכה רבה. "הריח המשכר של התבשילים היה גורם לריר לעלות בפי", הוא משחזר. "תמיד הייתי מסרב בנימוס להזמנות לארוחות, למרות הרעב המציק. במקום זאת, הייתי משחק בלגו ומעיין בספרים בחדרי חבריי, בזמן שהם אכלו. זה היה בסדר מבחינתי- הכבוד המרוקני, אתה מבין? כפי שחונכתי בבית."
.
הקיבוץ כעוגן-הצלה
כשהיה בן 12, השתנו חייו של וקנין. בבית-הספר היוקרתי, שאליו הועבר, שמע לראשונה את המושג ׳קיבוץ׳. "התאהבתי ברעיון מבלי לדעת אפילו מהו!", הוא מדגיש. מתוך רצון עז להמשיך בלימודיו, החליט וקנין לעבור לקיבוץ. הוא עבר בהצלחה את מבחני-ההתאמה של עליית-הנוער. אחיו הגדול, בתמיכה שקטה, זייף את חתימת אביהם על הטפסים הנדרשים. "אבי היה דתי, ולא הסכים שאלך לקיבוץ", וקנין מסביר. "על-פי תפישׂתו, שם אוכלים חזירים ושפנים." רק כעבור חודשיים-שלושה "התעורר" אביו של וקנין באשר להיעדרותו מן הבית. "פתאום הייתי חסר לו בנוף", נזכר וקנין. "התגובה הראשונית שלו הייתה קשה: אבא נמנע מלדבר איתי במשך כחצי שנה, ובעת ביקוריי בבית, הוא התעלם ממני כליל." אולם, וקנין מאמין, בסתר-ליבו העריך אביו את בחירתו. "אני חושב, שהוא אהב את זה", הוא מציין. "הלימודים היו חשובים גם בעבורו- דבר שהוא עצמו לא זכה לו בילדותו ובנעוריו."
במהלך התקופה שלעיל עברה משפחתו של וקנין מהמעברה לשיכון ד' בבאר-שבע. למרות המעבר לבניינים, רוב-רובם של המאכלסים אותם היו בעיקר מרוקאים- מעין גטו תרבותי. "משם יצאו מיטב הפושעים של אזור-הדרום", וקנין נזכר בעצב. "רבים מחבריי-לילדוּת כבר אינם בין החיים, או עדיין מרצים עונשי-מאסר." למרות גורלם הקשה של חבריו, וקנין נמנע מלשפוט אותם. "הם אנשים טובים", הוא מסביר. "אני מבין את המצוקות, שהובילו אותם לדרך הזאת."
כשעזב וקנין את המעברה, (כאמור, לפני שעזבו הוריו), והגיע לקיבוץ משאבי-שדה, נפתח לפניו עולם חדש. "עברתי שוב איזשהו סוג של הלם תרבותי", הוא משחזר. "פתאום היה לי אוכל בשפע, היו לי בגדים, היה לי הכול. זה היה סוג של הלם אדיר לגביי." למרות ההלם הראשוני, השתלב וקנין במהירות בחיי-הקיבוץ. הוא גדל שם, התגייס לצה"ל ושירת בצנחנים. לאחר שירות של שנתיים וחצי, נפצע באחת הצניחות, ועבר לשרת כקצין-אפסנאות במחנה של פיקוד-דרום. עם שובו לקיבוץ, הוא מילא מגוון תפקידים: "הייתי פלח, עבדתי בנוֹי, הייתי מחנך, הייתי מדריך, הייתי מורה במשך ארבע שנים", הוא מספר. אף שלא עבר הכשרה רשמית להוראה, לימד ספורט והיסטוריה יהודית בבית-הספר של הקיבוץ.
אחד השיאים בחייו של וקנין היה שליחתו כשליח לניס שבצרפת, כדי להקים את הקן של תנועת "הבונים דרור". במשך שנתיים הדריך את הנוער היהודי המקומי, ועם שובו ארצה הביא עמו אחדים מחניכיו, שהחליטו להצטרף לקיבוץ. וקנין היה, בצד פעילותו החינוכית, גם ספורטאי מחונן. הוא שיחק כדורעף בליגה הארצית במשך כעשרים שנים. בנוסף לכך, הוא רץ 16 מרתונים בארץ ובחו"ל, וחולם על ריצת-מרתון נוספת, למרות גילו המתקדם. אף שהקיבוץ עודד אותו ללמוד באוניברסיטה, הוא העדיף ללמוד בדרכו שלו; "הייתי יוצא לסמינרים רבים- בני חודש, חודשיים, או שלושה, לפי נשואי-האהבה שלי: תנ"ך, היסטוריה וספורט."
וקנין נשאר בקיבוץ עד גיל 43 - תקופה ארוכה, שבה חווה שינויים אישיים רבים, כולל נישואין, גירושין ונישואין שניים. למרות עזיבתו את הקיבוץ, המשיכו הערכים והחוויות שספג שם ללוות אותו בהמשך דרכו. היום הוא מתגורר בגן יבנה, ויש לו שלושה ילדים וארבעה נכדים- "החמודים שלי", כפי שוקנין מכנה אותם. "בתקופה שלאחר עזיבתי את הקיבוץ הספקתי לעסוק בגננוּת (של גינות), הייתי שוקולטייר, הייתי בעלים של משתלות, וכיום אני עובד כמנהל-תפעול ב׳משתלת בלבן׳ באשקלון."
.
ממשלת השיסוי והדיכוי
גם בסיום הריאיון החושפני לא יכול וקנין שלא להזכיר את ממשלת השיסוי והדיכוי, כדבריו, שבנימין נתניהו עומד בראשה. "כל החבר'ה והאחים היקרים שלי- כולם ביביסטים מ'הזן הגרוע', ותומכים בנאמנות בבנימין נתניהו", הוא מכריז. וקנין, לעומתם, מגדיר את עצמו כ"השמאלני הבודד", וחש תחושת-ניתוק בדיונים פוליטיים עם בני-משפחתו. "אני מרגיש כאילו אני ׳מדבר אל הקירות ואל האבנים.׳" הוא מאמין, שלא יחול שינוי פוליטי בארץ עד שאחיו, שתומכים בנתניהו, ישנו את עמדתם. "נראה לי, שהם לא יפסיקו לתמוך בו עד קץ-הדורות."
וקנין גם מביע חוסר-הערכה כלפי נציגים ממוצא מרוקני בכנסת, ובמיוחד כלפי השר דוד אמסלם. "הם מייצגים תת-רמה ותת-יכולת. הם לקקנים מגעילים, שמנצלים את נושא הקיפוח העדתי והאפליה לצורכי קידום עצמי. האמן לי, שאיני מבין 'איך הפשפש הזה עלה למעלה'. אלוהים אדירים, אני לא רוצה להאמין!". כל הביקורות על מדיניות ההנהגה ועל יחסה לאוכלוסייה מובּעים היטב, בלא-כחל-ושׂרק, בטורו השבועי של וקנין, המתפרסם, בין-היתר, באתר "גן יבנה נט". לדבריו, אילו ניתן לו, לא היה מחזיר את הגלגל אחורנית. "איני מתחרט על דבר! אני אוהב את החיים שלי. היו גם הרבה 'פאקים' בדרך, גם הרבה שגיאות, אך לומדים. אין לי על מה להצטער; אני לא בטוח, שאם הייתי נוהג אחרת, היה המצב טוב יותר. אז אני שמח. אני שמח עם השק שלי של הצרות, כי אותן אני מכיר, והשאר אני מתאר בטור השמיני שלי", מסיים וקנין בחיוך.
.
בנימה אישית
שיחתי עם וקנין נשאה נופך אישי מיוחד, כאשר נוצרה בינינו הזדהות עמוקה. טרם פגישתנו רציתי ללמוד ולהכיר את הרקע, שממנו הגיע וקנין. לכן ביקשתי, שישלח לי משפטים אחדים על ילדותו, וזה מה שכתב:
"...עברנו למעברת חצרים שליד באר-שבע. כל מי שגדל בשנים האלה של הצנע וחוסר-הביטחון יודע על מה אני מדבר, ואלה שלא גדלו על כך ממילא יתקשו להאמין, שאנשים אז (לפחות במעברות) חיו בעוני כזה ובשממה תרבותית וחינוכית. מצד שני, אלה היו שנים שבהן למדנו לשרוד, ובעיקר להיות בני-אדם שיודעים להעריך אנשים, ושיודעים להסתפק במועט, ועדיין לשמור על צלם-אנוש ולהיות שמחים במעט שהיה לנו."
גם אני חוויתי את המסלול, שוקנין מתאר. גם אני עליתי ארצה עם משפחתי בשנות החמישים של המאה הקודמת, מאחת ממדינות מזרח-אירופה, וגם אני הייתי בן 5. והגענו למעברת-אוהלים בבת-ים, באזור שכוח-אל, על גבעות-חול. גם למשפחתי היה מחסור במזון, וגם אנחנו נאלצנו לרכּוש מצרכים בצרכנייה ה׳שכונתית' (של המעברה) באמצעות תלושי-מזון, שהנפיקה המדינה. המגוון האתני היה דומה לזה שוקנין זוכר – ערב-רב של עולים מעדות שונות – עיראקים, בולגרים, מרוקאים, רומנים, תימנים, פולנים ועוד.
שנים לאחר-מכן, כאשר עברנו לשיכון לעולים חדשים, המשכנו להיות קהילה מעורבת של יוצאי מדינות-ערב ומזרח-אירופה. כך, שלמרות הקשיים והפערים, מצאתי נקודות-חיבור רבות עם סיפורו של וקנין, שחווה חוויות דומות, ושנינו ממשיכים להיות חלק מהפסיפס האנושי המורכב של החברה הישראלית.
03-6449851
iapp.organization@gmail.com
קהילת ונציה 17, תל אביב 6940001
