הרוב הדומם דורש סדר

רוב הישראלים אינם רוצים מדינה פלסטינית - אבל גם אינם מוכנים לקבל אנרכיה ביהודה ושומרון. הרוב רוצים גם ביטחון וגם שלטון חוק. הגיע הזמן שהשיח הציבורי יפסיק להציג אותם כאילו הם חייבים לבחור רק אחד מהם. מי שכופה על הציבור לבחור בין מדינה פלסטינית לאנרכיה ביהודה ושומרון - מחמיץ את מה שרוב הישראלים באמת רוצים

מאת: יוסי רוזנמן
תאריך: 06/08/2026

השיח הציבורי סביב יהודה ושומרון נלכד במשך שנים בין שתי תפיסות קיצון: מצד אחד, יש מי שסבורים שכל אחיזה ישראלית בשטח היא שורש הבעיה; מצד שני, יש מי שמוכנים להעלים עין מכל מעשה שנעשה בשם ההתיישבות. אלא שרוב אזרחי ישראל אינם נמצאים באף אחד מהקצוות הללו. הם אינם רוצים מדינה פלסטינית בתנאים הקיימים, אך גם אינם מוכנים להשלים עם אלימות, פרובוקציות או אובדן שלטון החוק. דווקא הקול הזה - קולו של הרוב - כמעט ואינו נשמע.

אסור להצדיק אלימות - מכל צד
כאשר קבוצות מסוימות מגיעות סמוך לכפר פלסטיני מתוך רצון ליצור חיכוך, אין מדובר בטיול תמים אלא בפרובוקציה מיותרת. אולם גם אם בעקבותיה מתפתחת התנגשות אלימה, שבמהלכה נחטף נשק ונעשה בו שימוש, אין בכך כדי להכשיר את המעשה או להפוך אותו ל״הגנה עצמית״. הצדקת אלימות משום שהצד האחר נתפס כפרובוקטיבי היא מדרון חלקלק ומסוכן.
אם נקבל את ההיגיון שלפיו מעשיהם של קיצונים מצדיקים אלימות כלפי כלל הציבור שממנו הם באים, נגיע במהרה לאבסורד מוסרי; באותה מידה ניתן יהיה לטעון שפיגועי טרור פלסטיניים מצדיקים אלימות כלפי כל פלסטיני. זהו היגיון פסול, שאסור לאמץ אותו בשום צורה.

הוויכוח על העתיד אינו מבטל את חובת שמירת הסדר
אחת הטעויות הגדולות בשיח הישראלי היא כריכת שתי סוגיות שונות לחלוטין: הוויכוח על עתיד יהודה ושומרון, וחובת המדינה לאכוף חוק וסדר בהווה.
הדיון על סיום השליטה הישראלית בשטח מורכב מאין כמותו; מדובר באזור החולש טופוגרפית על מרכז הארץ, מצמצם את העומק האסטרטגי של ישראל, ונוגע בלב הרגיש ביותר של הביטחון הלאומי. לכך מצטרפת מציאות שבה חלקים נרחבים בהנהגה הפלסטינית ובשיח הציבורי הפלסטיני ממשיכים לדבוק ברעיון של ״מהנהר ועד הים״ ולא רק בפתרון של שתי מדינות. לכן, גם מי שמאמין שבעתיד יהיה צורך בהסדר מדיני, אינו יכול להתעלם מהשאלות הביטחוניות הכבדות שהציבור הישראלי מציב.

הציבור דורש תשובות - לא סיסמאות
במשך שנים מציג מחנה השמאל את חלוקת הארץ כחלופה היחידה לקריסה מדינית ומוסרית. הטיעון, שבא לידי ביטוי גם בדבריו הידועים של עמוס עוז, הוא שהמשך השליטה בעם אחר יוביל בסופו של דבר למדינה שלא תוכל להתקיים כיהודית ודמוקרטית. אלא שמנגד ניצבת שאלה שהציבור הישראלי עדיין לא קיבל עליה תשובה מספקת: כיצד תמנע מדינה פלסטינית מירי טילים, הפעלת רחפנים או השתלטות של גורמים קיצוניים על השטח, כפי שקרה בעבר בזירות אחרות? מבחינת ישראלים רבים, אין זו שאלה תיאורטית אלא שאלה קיומית. החשש מפני איום ביטחוני מוחשי גובר על ההבטחות להסדר מדיני עתידי, במיוחד כאשר אין ודאות שהסדר כזה יחזיק מעמד לאורך שנים.

הגיע הזמן לייצג את הרוב
כיום נדמה שכל צד דורש מהציבור לבחור בין שתי אפשרויות קיצוניות: או תמיכה במדינה פלסטינית, או תמיכה בלתי מסויגת בכל הנעשה בהתיישבות; אלא שרוב אזרחי ישראל אינם נמצאים שם. הם אינם רוצים מדינה פלסטינית במציאות הביטחונית הנוכחית, אך גם אינם מקבלים אלימות נגד פלסטינים, פרובוקציות או פגיעה בשלטון החוק. הם מצפים מצה״ל וממערכת אכיפת החוק להשליט סדר מלא בשטח, להגן על כל אדם ולהרחיק כל גורם קיצוני - יהודי או פלסטיני.

בקטנה
כל עוד ימשיכו לערבב בין הוויכוח המדיני לחובת אכיפת החוק, נמשיך להיגרר לשיח של ״או-או״ במקום לשיח של אחריות. מי שמבקש לקדם היפרדות מהפלסטינים חייב לשכנע כיצד הדבר יחזק את ביטחון ישראל. ומנגד, מי שמבקש לשמור על האחיזה הישראלית ביהודה ושומרון חייב להבין שאי-אפשר לעשות זאת בלי שלטון חוק תקיף ובלתי מתפשר.
הדרך היחידה לשמור על ביטחונה של ישראל ועל ערכיה היא להפריד בין הוויכוח על עתיד השטח לחובה הברורה של המדינה בהווה: להבטיח סדר, ביטחון ואכיפת חוק שוויונית. כל עוד ההפרדה הזו לא תיעשה, המציאות תמשיך להיות בלתי נסבלת - והמחיר יהיה על ראש כולנו.