דור אבוד או דור שניתן להציל?

זינוק מדאיג במצוקה הנפשית של ילדים ובני נוער בישראל

מעל שנתיים וחצי שישראל נמצאת במלחמה, מתברר כי המחיר הכבד אינו נגבה רק בשדה הקרב או בכלכלה, אלא גם בנפשם של ילדים ובני נוער • על-פי דוח שמפרסמת ״המועצה לשלום הילד״, נרשמו עליות של: 31% באבחוני חרדה, 9% באבחוני דיכאון ו-23% בהפרעות אכילה בקרב בני נוער, לעומת התקופה שלפני המלחמה • הנתון המטלטל ביותר הוא העלייה הכוללת באבחוני הפרעות נפשיות חדשות: 19% בקרב נערות ו-32% בקרב נערים

מאת: יוסי רוזנמן

תאריך: 08/05/2026

עלייה בהפרעות הנפשיות, חרדה, דיכאון והפרעות אכילה בקרב ילדים ובני נוער - מסמנת שינוי חברתי עמוק. במשך שנים נתפסו נערים כמי שפחות משתפים בקשיים רגשיים ופחות פונים לעזרה. העלייה הדרמטית דווקא בקרבם מעידה על כך שהמצוקה כבר אינה מוסתרת - היא מתפרצת. הנתונים החדשים שמפרסמת ״המועצה לשלום הילד״ אינם עוד אוסף מספרים יבש. הם תמרור אזהרה מהבהב לחברה הישראלית כולה. מאחורי העלייה החדה באבחונים מסתתר סיפור עמוק יותר: דור שלם שגדל בתוך מציאות מתמשכת של פחד, אי־ודאות וטלטלה רגשית.

מערכת החינוך מאבדת אחיזה
המשבר הנפשי אינו נשאר רק בתוך חדרי הטיפול. הוא מחלחל אל בתי הספר, אל ההישגים הלימודיים ואל תחושת חוסר השייכות של התלמידים. שיעור הנשירה ממערכת החינוך עלה בכ-30%, כאשר לראשונה נרשמים שיעורי נשירה גבוהים במיוחד דווקא ביישובים יהודיים ומעורבים. ירושלים, היא העיר שמובילה את הנתונים הקשים, אך היא איננה לבד; גם תל אביב, בית שמש, צפת ונוף הגליל מציגות שיעורי נשירה מדאיגים. במקביל, חלה ירידה של 5.5% בזכאות לבגרות - נתון שממחיש כיצד המצוקה הרגשית הופכת במהירות גם למשבר חינוכי וחברתי. כאשר נער או נערה מתנתקים ממערכת החינוך, החברה כולה משלמת את המחיר. העתיד צופן יותר בדידות, יותר פערים חברתיים ופחות הזדמנויות להשתלבות בריאה בחיים הבוגרים.

אין חוסן בלי מדינה מתפקדת
לזכותה של מנכ״לית ״המועצה לשלום הילד״, עו״ד ורד וינדמן, ייאמר כי היא מסרבת להסתפק באזהרות כלליות. היא מצביעה באופן ברור על מקור הבעיה שהוא: המחסור החמור במעטפת ציבורית זמינה ואיכותית. הנתונים מוכיחים זאת היטב: בירושלים מאוישים רק 55% מתקני הפסיכולוגים החינוכיים, ובדרום 64% בלבד. דווקא באזורים שחוו טראומה מתמשכת וחוסר יציבות ביטחונית, השירותים הנפשיים אינם מצליחים לעמוד בעומס. ישראל אוהבת לדבר על ״חוסן לאומי״, אך חוסן אמיתי אינו נמדד בסיסמאות. הוא נבנה באמצעות השקעה ארוכת טווח בילדים ובנוער; בפסיכולוגים, ביועצות חינוכיות, בעובדים סוציאליים, במדריכי נוער ובמערכת חינוך יציבה שמסוגלת להכיל כאב ולא רק ציונים.

אסור להתרגל למצוקה
לצד התמונה הקשה, חשוב לזכור כי בני הנוער בישראל מפגינים גם כוחות מעוררי השראה. רבים מהם מתנדבים, מסייעים לקהילה ומגלים אחריות ובגרות יוצאות דופן. אבל אסור להפוך את החוסן שלהם לתירוץ להזנחה.
המאבק על עתיד המדינה אינו מתנהל רק בגבולותיה. הוא מתנהל גם בתוך הכיתות, חדרי הייעוץ והלבבות של הילדים שגדלים כאן עכשיו.

בקטנה
עוד טרם פרוץ המלחמה, סבל מערך בריאות הנפש לילדים ולנוער ממשבר עמוק ומתמשך: מחסור חמור וכרוני בכוח אדם מקצועי (לרבות פסיכולוגים, פסיכיאטרים לילד ולמתבגר, עובדים סוציאליים ויועצים חינוכיים); היעדר השקעה מספקת במערך הציבורי; ותלות הולכת וגוברת בארגונים חברתיים, בגורמים חיצוניים וביוזמות פרטיות. מערכת זו התאפיינה גם בפערים ניכרים בין הרשויות השונות ובין האזורים הגיאוגרפיים, במחסור במענים טיפוליים ובהיעדר מדיניות ממשלתית מתואמת וסדורה. בנסיבות אלה, המשימה לספק מענה רגשי מהיר ונגיש לילדים ולנוער, הפכה למשימה לאומית קשה ומאתגרת במיוחד.
אמנת האו״ם בדבר זכויות הילד שישראל חתומה עליה, מעגנת בתוכה את זכותם של הילדים והנוער לבריאות נפשית, בין השאר, ״ליהנות מבריאות ברמה הגבוהה ביותר הניתנת להשגה ולאמצעים לטיפול במחלות ושיקום הבריאות״. האמנה מחייבת את המדינות החברות בה לנקוט את כל האמצעים הדרושים למימוש מלא של זכויות אלה.
מדינת ישראל שמצפה מילדיה להיות חזקים מבלי להעניק להם רשת ביטחון נפשית, למעשה מפקירה אותם להתמודד לבד עם מציאות בלתי אפשרית. אם הממשלה לא תציב את בריאות הנפש של הילדים בראש סדר העדיפויות הלאומי - באמצעות תקציבים, כוח אדם ותוכניות חירום אמיתיות - הנתונים של היום יהפכו למשבר החברתי של מחר. אסור לתת לדור הנוכחי להפוך לדור אבוד - ניתן להציל אותו!

לכתבה כפי שהתפרסמה ב״כל נס ציונה״, גיליון מס׳ 1645, 07/05/2026