הנשיאה-לשעבר בקנשטיין: ״לא ניתן לעבוד עליי!״

"דחיית צדק היא הכחשת צדק"- זה המוטו של עדנה בקנשטיין (82), לשעבר נשיאת בתי-משפט השלום במחוז תל-אביב ושופטת בבית-המשפט המחוזי. היא יצאה בעבר נגד השחיתות בארץ, מעריצה ללא-גבול את אהרן ברק, הייתה נוקשה עם הרעים, פעלה למען שיקום עברייני-סמים. היא מספרת על חיזוריו של אריק ז״ל, בעלה, ועל הגעגועים אליו, ושוללת מעבר לדיור מוגן. כתבת-דיוקן, החושפת דמות של שופטת כאדם מן היישוב.

מאת: מאיר חוטקובסקי

27/03/2024

אני מאמין
"משפט שנמרח על תקופה ארוכה הוא עיוות הצדק!״, מכריזה השופטת-בדימוס עדנה בקנשטיין. ״בתפקידי כשופטת אימצתי את האמרה ׳מיום ליום ועד תום'. אין שום הצדקה, כי משפט יתנהל מספר שנים. דרשתי שהנאשמים יהיו נוכחים באולם, על-מנת שאוכל להתרשם משפת-גופם ומתגובתם בדיונים, המתנהלים בעניינם." במערכת המשפטית היו שופטים חלוקים באשר לאישיותה המקצועית. אחדים מהם עזבו את המערכת, כאשר בקנשטיין התמנתה כנשיאת בית-משפט השלום במחוז תל-אביב. "מי מהשופטים שלא יכול היה להתיישר עם המדיניות שלי בשיפור המערכת המשפטית עזב. זוֹ זכותם."

תמהתני האם על-פי המזג השיפוטי שלה היא הייתה שופטת מקילה, או מחמירה. "עורכי-דין לא התלהבו, כשישבתי בדין, כי ידעו שלא ניתן לעבוד עליי!״, היא אומרת נחרצות. ״אם חשבתי, שמישהו עשה את העבירה, ושהוא גרם נזק לאחר, בייחוד כשהוּכחה הכוונה הפלילית שלו, לא ריחמתי עליו. אני בהחלט סברתי שיש מקום להעניש, וענישה מתאימה בעיניי הייתה ענישה בהתאם לגודל העבירה. שלא יהיו לך ספקות- אני גם זיכיתי נאשמים, כשמכלול הראיות לא הוכיח עבירה." ממשיכה ומספרת בקנשטיין: "בתחילת דרכי כשופטת בנתניה הוצמדה לי אבטחה, בשל איומים של עבריינים, שאיתם הייתי קשוחה. ממש לא ויתרתי לרעים, והטלתי עליהם עונשים כבדים!". היא הייתה בין המתנגדים להסדרי-טיעון, שנעשו באופן גורף, וזאת, לדבריה, כי שופטים רצו להימנע מ'בזבוז' זמן בכתיבת פסקי-דין.

שפיטה כיעד
כבר בתחילת דרכה כעורכת-דין, כיועצת משפטית של חברת "עמידר", כיוונה בקנשטיין לעבר מערכת-השפיטה. מעולם לא היה לה משרד פרטי. "הבנתי כי להיות שופט- יש לכך ערך חברתי והשפעתי על כל החלטה שלך, ובאפשרותך לתקן ליקויים ועוולות. העיקרון שלי היה: 'צדק צדק תרדוף', וכאדם צעיר היה לי מאוד אכפת, שהכול יהיה הוגן וישר." שני משפטים תפסו כותרות בעת שבקנשטיין דנה בהם. אחד: התמוטטות גשר-המכבייה, והשני: משפטו של עמרי שרון, בנו של ראש-הממשלה לשעבר אריק שרון ז"ל. נחזור למשפטים אלו בהמשך. בקנשטיין עשתה סטאז' אצל השופטת הדסה בן-עתו, ששימשה כסגניתו של נשיא בית-המשפט המחוזי בתל-אביב. "בן-עתו העריכה אותי מאוד כסטאז'רית- עד כדי כך, שסייעתי לה בכתיבת פסקי-דין."

בקנשטיין התחילה את פעילותה השיפוטית בהיותה בת 40, כשופטת השלום בנתניה. לאחר תשע שנים עברה לבית-משפט השלום בתל-אביב, ובשנת 1998, לאחר 17 שנים כשופטת, נבחרה לשמש כסגנית נשיא בתי-משפט השלום. כשנה לאחר-מכן מונתה כנשיאת בית-משפט השלום במחוז תל-אביב, ובמקביל- מונתה כשופטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב. לפני 14 שנים פרשה בקנשטיין לגמלאות.

המורה יפה נטעה ערכים חברתיים
הוריה של בקנשטיין היו בין המתיישבים הראשונים ברעננה. "אבי עלה ארצה מליטא ב-1925, ייבש ביצות, ועבד בפרדסים. הוא היה פעיל ב׳הגנה׳, וניהל את בית-הקפה ׳מרכז השרון׳ ברעננה. גם אמי הגיעה מליטא, ואני נולדתי כבתם השנייה, אחות לרות הבכורה." בקנשטיין זוכרת מילדותה ברעננה בעיקר את פעילותה בתנועת ׳מכבי הצעיר׳ ואת המורה יפה סוכן עזגד. "בגיל 12 השתתפתי בקורס מדריכים ארצי ברמת-גן. זוֹ הייתה תקופה נהדרת. לא אשכח גם את המורה יפה, שהייתה מורתנו החל מכיתה א' ועד סיום בית-הספר היסודי בכיתה ח'. היא נטעה בנו ערכים של יושר, של הגינות ושל עזרה לזולת. נוצרו לי עם המורה יחסים אישיים, והיינו בקשר רציף עד ימיה האחרונים."

בתום לימודיה בבית-הספר היסודי ברעננה, רשמו אותה הוריה לבית-הספר "תיכון חדש" בתל-אביב. "אמנם היה בית-ספר תיכון ברעננה, אך אמי אמרה, שהיא רוצה שאקבל את החינוך הטוב ביותר, ובשביל זה אנחנו מספיק עשירים, אף שבכלל לא היינו אמידים." לקראת סיום כיתה ט׳ עקרה כל המשפחה לאפקה. "הודות לאבי, כמי שהיה מפקד ב׳הגנה׳, קיבלנו דירה בתנאים טובים בשיכון ׳מפקדי הגנה׳, ופרק א' שלי עם רעננה הסתיים", היא צוחקת.

בקנשטיין מעידה על עצמה, כי הייתה תלמידה טובה מאוד, ואהבה את המקצועות, שאותם לימדו המורים הטובים. "מקצועות, שאותם לימדו מורים שנחשבו בעיניי לא טובים- לא אהבתי אותם!" עם סיום לימודיה התגייסה בקנשטיין לצבא, ושימשה כמאבחנת פסיכוטכנית. עם שחרורה החלה את לימודיה באוניברסיטה העברית בירושלים במגמת משפטים.

עזר אמיתי כנגדה
שיחתנו מתקיימת בביתה של בקנשטיין, ברחוב שקט ופסטורלי ברעננה, שאותו חלקה עם בעלה ז״ל, אריק, עד מותו לפני שנתיים. השיחה השיחה בינינו מתקיימת בגובה-העיניים, ואיני חש התנשאות, כמי שכונתה המערכת, שבה היא פעלה כאליטה. בקנשטיין שבה עם משפחתה לרעננה, עיר-הולדתה, לאחר שמימשה חלקת-אדמה, שירשה מהוריה, לבניית בניין-מגורים, וקיבלה בתמורה דירה באותו הבניין. לאחר מספר שנים עקרו לבית, שבו בקנשטיין מתגוררת עתה.

ההיכרות עם בעלה, אריק, נעשתה בעת שנפגשו, בהיותם חיילים, בכפר-נופש בצפון. "זה היה ערב-ריקודים. הגיעה קבוצת חיילים מהתותחנים, וביניהם אריק, שגר גם הוא באפקה״, היא מספרת. ״לא הייתה בינינו היכרות קודמת. הוא הזמין אותי לרקוד [צוחקת]. כנראה מצאתי חן בעיניו. מאותו הרגע הוא לא הניח לי, והחל לחזר אחריי באופן אובססיבי." לבקנשטיין היה באותה העת חבר, שנאלצה להיפרד ממנו בעקבות חיזוריו הנמרצים של אריק. לאחר תקופת-חברוּת קיבלה בקנשטיין הצעת-נישואין מאריק. "זה היה בירושלים, כשעדיין הייתי סטודנטית. ישבתי עם אריק על סלע, כשנופה המקסים של ירושלים מולנו, ואריק מבקש את ידי." בקנשטיין ענתה בחיוב, אך היה לה תנאי: "אמרתי לו, כי 'לא ראוי, שהגבר יהיה פחות משכיל מהאשה. אם אתה רוצה להתחתן איתי, אז תוציא תואר!". ואכן, אריק קיבל מהצבא אישור ללימודים, וקיבל תואר ראשון בכלכלה ובמדעי-המדינה. "בשלב מאוחר יותר, כשפרש אריק מהצבא בדרגת תת-אלוף, הוא ביקש את חוות-דעתי להצטרף ללימודי משפטים. בירכתי על כך. הוא סיים את הלימודים בהצטיינות, ועסק במשפט אזרחי."

זה שנתיים מאז הלך אריק לעולמו, והגעגועים של בקנשטיין חזקים מאוד. אובדן בעלה האהוב הותיר חלל, שעדיין מהדהד בליבה. "אריק מאוד חסר לי...״, היא מציינת, וארשת-פניה נהפכת להיות נוגה. היא משפילה את מבטה, וניכר שהנושא קשה לה. ״היינו נשואים 58 שנים, וקודם-לכן היינו שנתיים חברים״ היא ממשיכה לספר. ״אריק אִפשר לי להתרכז בשפיטה, ועול-הבית, כמו: חשבונות, מחשוב, ההתנהלות הכספית ועוד, היה עליו. שואלים אותי, אם שקלתי לעבור לדיור מוגן, ואני ממש דוחה את ההצעה. זה דבר שאינו עולה על הפרק! יש בבית כלים, אביזרים וזיכרונות, המחזירים אותי לתקופות הנהדרות שלי עם אריק, וקשה יהיה לי רגשית להפטר מהם." לבקנשטיין שתי בנות ונכד. "הבנות בקשר יום-יומי איתי, ומסייעות לי ככל שנדרש."

אין חרטה על הכבדה על עבריינים ועל הקלה על נגמלים
אחד הדברים, שניסתה בקנשטיין לקדם, וגם נחלה בו הצלחה במובנים מסוימים, היה השיהוי של מתן פסקי-דין. "אין זה תקין, שמשפט נסחב לבלי-סוף. אני תמיד מצטטת את האמרה: justice delayed, justice denied (דחיית צדק היא הכחשת צדק).״ ואכן, בתקופת כהונתה הורגשה מגמה של זירוז במתן פסקי-דין.

בשנת 2003 הוזמנה בקנשטיין לוועדת חוקה ומשפט בכנסת לדיון, שכותרתו הייתה: "משך ההליך המשפטי- בחינת דרכים לקיצורו." בקנשטיין פרשׂה את משנתה לפני חברי הוועדה והמוזמנים האחרים, וזכתה להערכה רבה. "אני תמיד סברתי, כי את פסק-הדין יש להכין בהקדם האפשרי, כדי למנוע עינוי-דין של הצדדים במשפט״, היא מדגישה. ״אני עצמי פעלתי כפי שדרשתי: 'מיום ליום ועד תום'. שופטים שלא עמדו בקריטריונים נאלצו לתת הסברים."

בשנת 2018, בכנס-יוזמות של ״כלכליסט״, נשאלה בקנשטיין בעניין השחיתות בארץ, והשיבה: "אני חושבת, שאנחנו במצוקה של עבירות-שחיתות, שחונקות את כולנו." גם כיום בקנשטיין סבורה, שהמצב לא השתפר. היא מתייחסת בכך לשאלתי לגבי ספרו של ד"ר חיים שיין, "באר שחת", שמביא ביטוי למקורות ההיסטוריים של השחיתות השלטונית בישראל, שלדבריו מהווה סכנה קיומית. זכור פסק-דינה של בקנשטיין בשנת 2006, במשפטו של עמרי שרון, בנו של ראש-הממשלה לשעבר אריק שרון, שהואשם בשחיתות. כך נכתב בפסק-הדין: "לאחרונה שומעים אנו שוב-ושוב את האמירה: 'הבִּיצה הפוליטית'. ביצה זוֹ- יש ליבשה. חלקם של בתי-המשפט בייבוש ביצה זו היא בענישה הלימה לעוברי העבירות בעיצומו של ההליך הפוליטי, [שהם] גורמים לזיהומו. לשבט ולא לחסד. ואם בענישה חינוכית עסקנין... יהא זה המסר החינוכי." (צוטט מנבו: תפ (ת"א) 4837/05 מדינת ישראל נ' עמרי שרון). עמרי שרון נידון לתשעה חודשי-מאסר.

משפט נוסף, שזכה בכותרות, ביושבה של בקנשטיין בראש ההרכב המשפטי, הוא המשפט על קריסת גשר-המכבייה בשנת 1977, שגרם למותם של ארבעה ספורטאים אוסטרליים ולפציעתם של עשרות ספורטאים.
בקנשטיין מראה לי את 'ספר' הכרעת-הדין, המכיל 360 עמודים. "זה היה משפט מורכב ביותר, כאשר חמשת הנאשמים מלווים בעורכי-דין מהשורה הראשונה. רציתי להתרשם במו-עיניי מהלוקיישן של הגשר, ועשיתי סיור פיזי במקום יחד עם חבריי, שופטי ההרכב."

על-אף תדמיתה המאיימת והקשוחה של בקנשטיין, יש בה רגשות אימהיים בנוגע לעבירות-סמים. "עבירות-סמים הן מטבען עבירות המשליכות לעבירות פליליות, משום שהמכורים לסם מוכנים לעשות כל דבר, אבל הכול, כדי להשיגו. בעת כהונתי כשופטת, הקימו את מלכישוע, כפר-שיקום לנפגעי סמים, אלכוהול והתמכרויות, השוכן על הר הגלבוע. כשהובאו לפניי תיקים של עבירות-סמים, ראיתי לנכון להפנות נאשמים, דרך שירות-המבחן, למלכישוע. לימים גם דאגתי, שהנאשמים לא יצטרכו להגיע לדיונים פיזית, על-מנת לא להטריחם ולחסוך מזמנם. באותה תקופה עדיין לא היה זום [צוחקת], אך הכנסתי דבר שבזמנו עדיין לא היה מקובל: לעשות דיון באמצעות הטלוויזיה, כדי לבחון את התקדמות גמילתם." הדבר זכה לתגובות אוהדות, וכאשר בקנשטיין זיהתה, כי המכורים אכן בדרך הנכונה לגמילה, היא הייתה באה לקראתם בהקלות עונשין. "הייתי נותנת להם עוד צ'אנס, ועונשם, כמו מאסרים על תנאי, היה תואם למצבו החיובי של הליך-הגמילה. כאשר ראיתי, שהמכור לסמים אינו משתף פעולה, היה מאסר הענישה שלי, חד-משמעית!"

בקנשטיין אינה מתחרטת על פסקי-הדין שלה. "לא זכור לי שהצטערתי אי-פעם על גזר-דין שנתתי״, היא מצהירה. ״שקלתי בכובד-ראש את כל הטיעונים, הייתי שלימה עם עצמי, ולא היה לי אכפת, כי הנאשמים יפנו לערכאה גבוהה יותר. אגב, מעולם לא שונה פסק-דין שלי."

מורשת

בקנשטיין שירתה תחת שלושה נשיאים: מאיר שמגר, אהרן ברק ודורית ביניש. תמהתני, מי מהנשיאים השאיר עליה את רישומו העז ביותר. אורך לבקנשטיין מספר שניות למחשבה, כדי להשיב על השאלה. "שמגר היה מצוין, אך בעבורי ברק היה האיש והסמל, שממנו למדתי המון עוד בתחילת דרכי כסטודנטית, בעת שברק היה בין המרצים בחוג. קיבלתי ממנו המון כלים, שעזרו לי בשפיטה; הוא איש עם לב ועם ראש. איש חכם ביותר- על גבול הגאוניות. אחד האנשים הישרים והמקצועיים שאני מכירה. כואב לי הלב על ה׳עליהום׳, שעושים לו בקרב מגזרים מסוימים באוכלוסייה." מבין שרי-המשפטים בקנשטיין מחמיאה לשר מאיר שטרית. "הוא נשמה טובה. איש נהדר עם שכל, ועשה עבודה פנטסטית כשר-המשפטים!". בעניין בחירת שופטים לאור המקרה של השופטת אתי כרייף, דעתה של בקנשטיין אינה משתמעת לשני-פנים: "אשה המנצלת את נשיותה למטרות של קידום, כמו להיות שופטת- תשובתי: נייט! (לא). אתה צריך להיות נקי-כפיים וניקיון-הליכים קודם-כל עם עצמך!"

בתקופת כהונתה של בקנשטיין כנשיאה, היא פעלה רבות להיטיב ולשפר את המערכת המשפטית, וחותמה מורגש עד היום. "הקמתי את היחידה המיוחדת של ניתוב התיקים הפליליים והאזרחיים לשופטים. הקמתי מחלקה מיוחדת של מתנדבים, שיעזרו לאנשים בתביעות קטנות. הם מגיעים לבית-המשפט, והם לא יודעים מהחיים שלהם! המתנדבים, שעשו קורסים של טוענים משפטיים, יושבים ועוזרים לאנשים האלה להגיש את כתב-התביעה. אני זו שיזמתי ובזכותי נבנה בית-המשפט, הקיים היום בהרצליה. המבנה הקודם היה בושה למערכת המשפטית!". בקנשטיין, כנשיאה, הייתה אחראית גם על בית-הדין לתעבורה, בית-דין לענייני-משפחה וההוצאה-לפועל. גם בהם הטביעה הנשיאה-לשעבר חותמה.

בשנת 2010 יצאה בקנשטיין לגמלאות. "היום שלי מתחיל עם חדשות-הבוקר בטלוויזיה, תוך-כדי שתיית הקפה. אינני בשלנית דגולה״, היא מודה. ״אני אוהבת לנגן בפסנתר, אני מרבה ללכת לערבי-שירה ולקונצרטים, ומדי-פעם גם להרצאות." בתחילת פרישתה הרבתה בקנשטיין לתת דברי-פרשנות משפטיים בערוצי-התקשורת השונים, והוזמנה לשאת הרצאות לפני ארגונים שונים.

״מה היית עושה אחרת, אילו היו מאפשרים לך לחזור לעבר במנהרת-הזמן?״, אני שואל, והיא אינה משתהה: "לא הייתי משנה דבר! הגשמתי חלום להיות שופטת, וחזרתי למחוז-ילדותי, רעננה, שאותה אני מאוד אוהבת."