השופט בדימוס משה שמאי: "רציתי לעשות צדק!"

17 שנים חלפו מאז פרש השופט בדימוס משה שמאי (88) מכס-השיפוט, וזה עתה הוציא לאור את ספרו "גורלות", המתאר בגילוי-לב נדיר וחושפני את העוול ואת הרוע, שאותם חווה בילדותו. הוא מספר מה הניע אותו לכתוב את הספר, מדבר בכאב על אשתו החולה ועל הגעגועים אליה, על התלהמות של חלק מהעם על מערכת-המשפט ועוד. האיש, שהצדק הוא נר לרגליו, מחליט לסייע לנפגעים בדרכו שלו וכמיטב-יכולתו.

מאת: מאיר חוטקובסקי
29/10/2022

סיפור מהסרטים

"הזמן לא השכיח ואף לא הקהה את הכאב הנפשי ואת הרעות הרבות, שספגתי בילדותי. "הכאב והרעות נשארו צפונים בליבי, סמויים מעיני איש, ומדי-פעם הם צצים ועולים. דווקא עם הזמן גבר בי הצורך להוציאם מתוכי." אלו דברים שכתב השופט בדימוס משה שמאי בהקדמה לספרו "גורלות – אירועים שעיצבו את חיי", שבו הוא מגולל מסכת-חיים מדהימה של אדם שלא ידע ילדות אמיתית מהי. אופיו החזק לא נתן לו להישבר, ובסופו-של-דבר צלח את כל המשוכות והגיע למעמד, שבו ניתנה לו ההזדמנות לעזור לנפגעים כפי ששאף מאז-ומתמיד.

"רצה הגורל, ומשאת-נפשי התממשה בכך שניתנו בידי הסמכות והיכולת להשיג אותה עם מינויי כשופט בבית-משפט." בספרו האוטוביוגרפי שמאי מתאר את תולדות משפחתו מאז עליית הוריו מסוריה לישראל בשנת 1925. הספר קריא ומרתק; ניתן ללמוד ממנו פרקי היסטוריה של המדינה טרם הקמתה ועד לימינו אנו. מופיעות בספר שמאי פיסות-חיים, היכולות להוות בסיס לתסריט קולנועי, שבוודאי יזכה בהצלחה רבה.

לחיות בדד

פגישתי עם שמאי נערכת בביתו שברעננה. זה כעשר שנים הוא מתגורר לבדו בדירתו הצנועה, שאותה הוא דואג לטפח ולשמר. "זה נפל עליי כרעם-ביום-בהיר. אשתי האהובה שרה, שלה אני נשוי 68 שנים, (הכרנו לפני כ-75 שנים), חלתה בדמנציה פרונטלית, ומאז התהפכו חיי." שמאי משכן את רעייתו באחד הדיורים המוגנים ברעננה לטיפול ולהשגחה, וגם על-מנת שיוכל להיות קרוב אליה. לדבריו, הוא מאוד מרוצה משהייתה במקום, ולטעמו, היא מקבלת טיפול מעולה.

"בשנתיים הראשונת לא ידעתי את נפשי מרוב צער, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. סבלתי מבדידות נוראית- דבר שהיה לי קשה להתמודד איתו. זה היה מצב חדש, שלא היה מוכר לי קודם-לכן." שמאי לא חשב מעולם להעסיק מטפל בביתו, או להיות מנוי בקהילה תומכת. "בתי איריס המליצה לי שאאמץ כלב, ע-מנת להפיג את בדידותי, ופעלתי על-פי המלצתה." בשעה שאנו משוחחים כלבתו, קטי, נצמדת כל העת לרגליו, ואינה משה ממנו. "קטי היא כלבה חצי מאולפת, מבינה אותי ופועלת על-פי הפקודות שאני נותן לה."

צייר בפוטנציה

שמאי הוא איש עסוק. סדר-היום שלו במשך השבוע כולל ביקורים אצל רעייתו שרה בבית הדיור המוגן, ותוך כדי כך הוא עושה שימוש במתקני המוסד, הכוללים שחייה, התעמלות, חוגים, אירועי-תרבות וגם ארוחות-צהרים, וכל-זאת בהסכמת הנהלת הבית. "אני כאילו דייר במקום, אך ללא לינה", שמאי אומר ומחייך. לשאלתי, האם שקל להצטרף כדייר קבוע ומן-המניין בדיור המוגן, הוא מגחך ופוסל אפשרות זו על-הסף. בנוסף לביקורים אצל רעייתו שרה, הוא מתרועע עם בנו אבי ובתו איריס, וכמובן עם נכדיו. לשמאי ולרעייתו שני ילדים, שישה נכדים וחמישה נינים.

אחת לשבועיים מגיעה לדירתו עובדת משק-בית, הדואגת לניקיון כללי, ובשאר-הימים ניקיו-הבית והכביסות הן 'באחריותו' של שמאי, שאין לו כל בעיה בנושא הניקיונות. מאז יציאתו לגמלאות החל שמאי ללמוד ציור, וציוריו מפארים את קירות דירתו. "אני כרגע בדברים עם הדיור המוגן לקיים תערוכה של ציוריי, שיוצגו לכל דיירי-הבית." בשנים האחרונות חלק נכבד מזמנו הוקדש לכתיבת סיפורו, שהתפרסם באחרונה בסיועו של בנו, שערך את הספר.

לעשות את הבלתי-ייאמן

בספרו "גורלות" שמאי מספר בגוף ראשון על משפחתו, שהייתה קשת-יום, ולכן גם נמנעו ממנו לימודים מסודרים. "נולדתי בירושלים. הייתי הילד הרביעי מתוך ששת האחים במשפחה. נאלצתי לעזור בכלכלת הבית במכירת ירקות בדוכן בשוק כבר בגיל 6, עקב מחלתו הכרונית של אבי. חטפתי מכות נוראיות מבעלי דוכנים אחרים בשוק, שניסו למנוע ממני את מכירת הירקות."

בגיל 8 נפטר אביו ממחלת, ואימו נשארה לבדה לטפל בששת ילדי-המשפחה. במשך שנים עבדה אימו במשק-בית, בניקיון משרדים ובשטיפת כלים במסעדות, כדי לפרנס בדוחק את המשפחה. זיכרונו של שמאי פנומנלי. הוא מתאר בפירוט התרחשויות ילדות קשות של עוני ושל רעב, ואך פלא הוא, שלא הידרדר לחיי-פשע בסביבה שבה נולד וחי. "בזכות הוריי, בחינוך שקיבלתי מהם, ובהמשך- בהתמודדות שלי עם הקשיים והרצון לשרוד ולהצליח, הגעתי לאן שהגעתי."

אביו של שמאי היה דתי, אך לא נהג באדיקות. אימו הייתה אדוקה מאוד; היא שמרה מצוות בקפידה, קלה כחמורה. "בגיל 4 נשלחתי לחדר. באותם ימים לא היו גן, או מערכת אחרת, שתקלוט ותחנך זאטוטים." בחדר החלה זיקתו של שמאי לדת, ולאחר שהתייתם, נשלח לבית-היתומים "חפץ חיים" בשכונת בית-ישראל בירושלים, ובמסגרת זו למד ב"תלמוד תורה". בשיחתי עם שמאי, וגם בספרו, הוא משתמש בציטוטים ובניבים רבים מן המקרא, וזאת בזכות הלימודים שרכש בבתי-החינוך הדתיים. היום הוא שומר מסורת בלבד. הוא מגדיר את עצמו כחילוני. "הדתיים, לצערי, השניאו עליי את הדת, וגרמו לי להתרחק ממנה, אם-כי היום חזרתי לאהוב אותה."

מיד עם סיום בית-הספר היסודי החל שמאי לעבוד במפעל ליצירת מכונות-תפירה. הוא נהפך לחרט מיומן. "הייתי חייב לסייע בכלכלת הבית לאחר שאבי נפטר שנים קודם-לכן". בהלוויית אביו נאסר על שמאי להיות נוכח, אך ביום השלושים הוא הורשה להגיע לבית-הקברות בנחלת-יצחק יחד עם אימו ועם אחיותיו. שמאי נדהם לגלות, כי קבר אביו נמצא בסוף בית-הקברות. "שאלתי את אימי לפשר הדבר, כאשר בית-הקברות כמעט וריק מקברים, והיא ענתה לי במשפט אחד, שהיה נר לרגליי להמשך התנהלות חיי: 'בני, בחיים זה ככה- מי שאין לו גרוש, לא שווה גרוש.' באותו הרגע, ואני עדיין ילד זב-חוטם, החלטתי כי עתידי לא יהיה דומה לזה של הוריי."

לאחר שירותו הצבאי חזר שמאי למפעל שבו עבד לפני גיוסו, והתקבל בברכה ובשמחה, ועם הזמן נהפך למנהל-עבודה מוערך. "באחת הפעמים הגעתי להנהלת המפעל, וביקשתי העלאה במשכורת. לתדהמתי, סורבתי מהסיבה שאין לי השכלה." שמאי החליט לשנות 'דיסקט', ובגיל 30 התחיל לימודי-ערב, שארכושנתיים, בנושא הביטוח. "כשהגענו לפרק של דיני-הביטוח, חשתי כי יש בי רצון ללמוד משפטים. לא יכולתי להתקבל לאוניברסיטה, כי לא הייתה בידי תעודת-בגרות. לכן נרשמתי לתיכון-ערב אקסטרני, שאותו סיימתי לאחר שלוש שנים, ומיד לאחר-מכן התקבלתי ללימודי-משפטים בערב, באוניברסיטת תל אביב. זו הייתה תקופה קשה. במשך עשר שנים עבדתי ביום, ולמדתי בערב, עד לקבלת רישיון ( בגיל 40) לעריכת-דין."

חלומות מתגשמים לפעמים

לאחר עשר שנים מוצלחות כעצמאי, המנהל שני משרדים לעריכת-דין, הגיש שמאי את עצמו לוועדה למינוי שופטים. "שותפי למשרד והקרובים אליי חשבו, שאני טועה בהחלטתי, הואיל ומצבי הכלכלי היה מעולה, ולטענתם, תהיה לי ירידה משמעותית ברמת-חיי כשופט עם משכורת של עובד-מדינה." הדבר לא שכנע את שמאי. אשתו שרה ידעה עד כמה חזק רצונו לעשות צדק, ותמכה בהחלטתו. זה היה גם הנימוק של שמאי לשאלת הוועדה מדוע ברצונו להיות שופט. "כשאני ניצב עם רגליים רועדות מול ועדת הקבלה למינוי שופטים, שבראשה ישב השופט יצחק כהאן מבית-המשפט העליון, עניתי לשאלתם, שכל חיי נלחמתי למען הצדק, ועתה אני מבקש להיות שותף בעשיית הצדק."

נאה דורש, נאה מקיים.

כבר בתחילת דרכו כשופט אימץ שמאי את המוטו שלו לעשיית צדק: כל בקשה של הפרקליטות או של המשטרה, שמוגשת לו, נבדקת על-ידו תחת זכוכית-מגדלת, כדי לוודא אם היא מוצדקת, ראויה, ואינה מקפחת את הנאשם. שמאי מביא בספרו דוגמאות של פסקי-דין שלו, לאחר שתחקר את מקרי-התביעה, וחקר את התובעים על כל פרט בכתב-האישום, כדי להבין את התובנות שמאחורי הגשת התביעה.

לא-פעם הגיע למסקנה, שהוגשו תביעות לא ענייניות, נקמניות וב'שיטת מצליח'. "כשהייתי שופט-תעבורה בצפון הארץ, וכשופט-שלום בבית-המשפט בתל אביב, תמיד עמד לעיניי הפסוק: "וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" (דברים, פרק א, פסוק ט"ז). לא-פעם זיכה השופט שמאי נאשמים, כי מצא שהיה שימוש לרעה בכוח-השררה (אצל גורמי-ממשל), ושללו זכויות-אזרח.

מאידך-גיסא, הטיל עונשים כבדים על נאשמים שהוציאו במרמה כספים מאנשים, וגרמו להרס האמון בין בני-אדם. "אחת הפסיקות שלי, שגרמה להרמת- גבות ולרעש בהנהלת בתי-המשפט, הייתה על פתרון, שלו קראתי: 'סיווג-פסילה'. מדובר על פסילת נהיגה בסוג מסוים בלבד של רכב, כי הנהג אולץ בידי מעבידו לעבור עבירה על הובלת מטען-יתר. הותרתי בידי הנהג את האפשרות להמשיך ולנהוג בסוגי הרכב האחרים, שמתיר לו רישיונו, על-מנת שלא תיפגע פרנסתו. כשהסברתי את ההיגיון שבהחלטתי נחה דעת כולם. שמחתי שבחלקת-האלוהים-הקטנה-שלי עלה בידי להיות שותף בעשיית הצדק במקרה הזה ובמקרים רבים אחרים."

לגבי שמאי- להיות שופט זו דרך-חיים. כבר ביום הראשון למינויו, בעת שנשבע אמונים, הוא הבין את כובד-המשא, שנטל על כתפיו. "הייתי מודע לנטל-האחריות, שלקחתי על עצמי, אך הרגשתי בטוח, כי בנוסף להשכלתי האקדמית הייתה לי השכלה, שאותה רכשתי מדרך-החיים הקשה, שנכפתה עליי מאז היותי בן 6." במהלך עבודתו במערכת המשפטית הוא סיגל לעצמו כללים, שעל-פיהם הוא התנהל ומתנהל מקצועית, ואשר מלמדים על אופיו כבן-אדם, ועל המזג השיפוטי שלו כמי שחרץ גורלות. "הייתי מציע לשופטים חדשים בתחילת דרכם לשנן את הכללים ולאמץ אותם", אומר שמאי.

הוא מונה את העקרונות, שעל-פיהם פעל:
הצנע לכת.
אל יגבה לבבך.
שמור על כבודו של כל אדם באשר הוא אדם, בלי כל קשר למעמדו, למוצאו, או לאמונתו.
אמץ לעצמך לב שומע ואוזן שומעת.
אם נאשם עומד לפניך בלי ייצוג של עורך-דין, היה אתה לו לפה.
אמץ לעצמך גישה מתקנת, ולא גישה של כוחנות-וענישה.
צור מצב שיאפשר לעבריין לחזור למוטב.
תן לאדם שם טוב- הוא ישמור עליו.

אכלו לי, שתו לי.

השופט שמאי ער לאשר קורה במדינה בשנים האחרונות, ואינו שלם עם כך. קשה לו עם השסעים בין חלקי העם, ובמיוחד עם הטענה מצד גורמים אינטרסנטים פוליטיים לגבי קיפוח המזרחים. "אני הרי ממוצא מזרחי. אני מעולם לא העליתי טענת קיפוח בשל מוצאי. לא הרגשתי שנמנע ממני דבר-מה עקב מקום-ההולדת של הוריי. אתן לך דוגמא: באוניברסיטה קיבלתי מלגה לשנתיים. המלעיזים אמרו לי, כי המלגה ניתנה לי בשל מוצאי. הסברתי, כי המלגה הגיעה לי בזכות, מאחר שהייתי תלמיד טוב ורציני.".הוא אינו שלם עם תפישתו של ד"ר אבישי בן-חיים, המדבר על הגמוניה של 'ישראל הראשונה' (האשכנזית) על 'ישראל השנייה', (המזוהה עם המזרחים). "מה הן הטענות 'לא קיבלתי, לא נתנו לי' (מדבר בכעס). הפסיקו לבכות. מי שלא יוצלח לא יתקדם. מה עשית למען עצמך, כדי שתתקדם? אתה רוצה להתקדם, תלמד ותחרוש." הוא מדבר מדם-ליבו, ונראה שהנושא בוער בתוכו. "הוצאתי בגרות בגיל 30, כי הייתי חייב לפרנס את המשפחה, ולא הייתה לי אפשרות ללמוד קודם-לכן. כל מי שיש לו רצון חזק להתקדם יוכל להגיע למטרה."

גם ההתלהמות הבלתי-פוסקת נגד מערכת-המשפט מדירה שינה מעיניו. "לצערי, זה מתחיל מהראש, ומחלחל למטה. הרי כולנו יודעים, כי השלטון משחית, וכאשר בית-המשפט מבקש לתקן את הליקויים, מתקיפים את השופטים. זה לא מגיע להם, שכך ינהגו כלפיהם." לשאלתי, אם יש לשנות את השיט של מינוי השופטים בארץ, כפי שדורשים פוליטיקאים מסוימים, הוא משיב בנחרצות: "לא! השיטה שלנו היא הכי טובה בעולם! ראה מה קרה בארצות-הברית עם המינויים הפוליטיים של טראמפ לבית-המשפט. איזו החלטה נוראית התקבלה שם, שלא ניתן להפסיק הריון. נכון שאין דבר מושלם בחיים, אך השיטה בארץ היא המיטבית שניתן להגיע אליה." איני מרפה, ומבקש את תגובתו למינוי של השופטת אתי כרייף, שאולצה לפרוש עקב חשד לפלילים. "שחרר אותי מזה... שחרר אותי... התביישתי נורא."

געגועים להורים

אחת המשאלות, ששמאי מבקש שתתממשנה לטובת כולנו, היא: החיבור בין כל חלקי העם. "אני רוצה שיהיה שלום, ובעיקר בינינו." הוא יודע, ששלום ואחווה עם האוכלוסייה הערבית בתוכנו הם בעייתיים, אך הוא אופטימי: "אם לא נהיה אופטימיים, אין לנו מה לעשות בארץ שלנו! אני חייתי עם ערבים, ואני מכיר אותם היטב. הרוע מגיע מהמנהיגים שלהם. "'היהפוך כושי עורו ונמר חבורותיו?'", הוא מצטט את הנביא ירמיהו וצוחק, "בוודאי שלא ישנה." הוא מוסיף: "אוי לי מיצרי, ואוי לי מיוצרי'. זה המצב שלנו כרגע, ואיני רואה לו פיתרון בטווח הקצר."

על-אף ששמאי הגשים את חלומו לעשות צדק, והוא גאה ושמח על כך, הוא מצר על שלא מימש את אהבתו למוסיקה. "בצעירותי ניגנתי בחליל ובמפוחית-פה. אתה רוצה שאדגים לך?". עוד טרם הספקתי להשיב, קם שמאי ממקום מושבו, ומביא את מפוחיתו מחדר-השינה. "נולדתי בירושלים. אנגן לך שיר על ירושלים." הוא עושה הכנה קלה של בדיקת צליל המפוחית, ופוצח בנגינה. עיניו מופנות מעלה, ומתמקדות בנקודה עלומה בתקרה. כולו מרוכז במוזיקה הבוקעת מהכלי, כאילו הוא מופיע באולם מלא קהל. הצלילים הערבים של נגינתו ממלאים את חלל-החדר ללא כל זיוף. הוא מסיים נגינתו עם עיניים בורקות ועם חיוך רחב על פניו.

שעת הביקור של שמאי אצל אשתו מתקרבת, ואיני מרשה לעצמי לעכבו. לפני פרידתי ממנו אני מודה לו על הזמן שהקדיש לי ועל סיפור-חיים יוצא-דופן, שחשף לפניי, ומבקש ממנו לגלות מהו הדבר שאליו הוא מתגעגע יותר מכול ממרום-גילו ומניסיון-החיים שלו. עיניו מתמלאות לחלוחית. "להורים שלי", הוא מבהיר. "החינוך שקיבלתי מהם, על-אף העוני והחיים הקשים, שהיו מנת-חלקם. לא-פעם אני חושב לעצמי, במצבים מסוימים, מה היה אבא עושה? אימי הייתה אישה נהדרת. לימדה אותי לתת ביד רחבה ובלב פתוח. ואכן, כך אני נוהג עם ילדיי ועם נכדיי, וככל שמתאפשר לי, אני נותן להם בנדיבות רבה."

לכתבה המקורית ב"דעתון" מיום 10/09/2022