״אלהמברה״ ביפו: מבנה בן כמעט מאה שנות-תרבות

בניין ״אלהמברה״ שביפו ניצב על שדרות ירושלים כאחד הסמלים האדריכליים והתרבותיים הבולטים של העיר. מאז הקמתו בשנות השלושים של המאה הקודמת ידע המבנה גלגולים רבים – מקולנוע ערבי מפואר, דרך תיאטרון מיוזיקל ישראלי ועד מרכז קהילתי עכשווי – וכל אחד מהם הותיר בו שכבה נוספת של זיכרון היסטורי.

בשנים האחרונות נפתח הבניין לציבור במסגרת סיורים מודרכים, המאפשרים מבט מקרוב על המבנה ועל סיפורו רב-השנים. אין מדובר בהצצה חטופה, אלא במסע-עומק של כשלוש שעות, החושף כמעט מאה שנים של תרבות, של פוליטיקה ושל שינוי עירוני דרך קירות, חללים ופרטים אדריכליים.

מאת: מאיר חוטקובסקי
תאריך: 27/02/2026

שנות השלושים של המאה העשרים התאפיינו בהתקדמות מסחררת של יצירת סרטי-קולנוע, ואין תימה, שבתי-הקולנוע היוו בילוי מרכזי להמונים. יפו של אותם הימים לא הייתה שונה, מבחינה זוֹ, מערים אחרות בעולם. בשנת 1934 החלה ״החברה הערבית לקולנוע״ בהכנת תוכניות להקמת בית-קולנוע ביפו. הבניין הוקם בשנת 1937 כקולנוע ״אלהמברה״ (על-שם ארמון ״אלהמברה״ בספרד), בתכנונו של האדריכל הלבנוני אליאס אל־מור. שפת הארט־דקו המובהקת של המבנה ניכרת כבר ממבט ראשון: חזית סימטרית, קווים גיאומטריים מודגשים ושימוש מוקפד בפרטים דקורטיביים, ששיקפו את השאיפה למודרניות עירונית ביפו המנדטורית.

בשנותיו הראשונות היה ״אלהמברה״ אחד מבתי-הקולנוע הגדולים והיוקרתיים באיזור, ושימש מוקד תרבותי מרכזי עבור הקהל הערבי־עירוני, אך הוא הצליח להתחרות גם על ליבו של הצופה היהודי. הופיעו על בימתו מהכוכבים הגדולים של המוזיקה הערבית, ובהם אום כולתום, פריד אל־אטרש ולילה מוראד, והאולם נהפך לזירה של תרבות ערבית מודרנית בשיאה.

תור הזהב של המיוזיקל הישראלי

אחד הפרקים המרכזיים בתולדות ״אלהמברה״ קשור בשנות השישים של המאה הקודמת, אז נרכש המבנה בידי המפיק גיורא גודיק. גודיק הסב את האולם לתיאטרון, והפך אותו לבמה המרכזית של המיוזיקל הישראלי.
באותן השנים הועלו ב״אלהמברה״ הפקות גדולות בעברית, בהן: "גבירתי הנאווה", "המלך ואני", "איש למנצ׳ה", "כנר על הגג" ובעיקר– "קזבלן", שנהייה אבן-דרך בתרבות המקומית. מאות עובדים, תזמורות חיות ולהקות רקדנים מילאו את המקום, והבניין שב להיות מרכז-תרבות תוסס.

אך ימי הזוהר הללו הסתיימו כתוצאה מהסתבכות כלכלית, שהביאה עמה חובות כבדים, וגרמה לקריסת האימפריה של גודיק, שנאלץ לעזוב את הארץ– סיפור המוכר גם מהסרט הדוקומנטרי עליו, "מחכים לגודיק".

דעיכה ושימור מחודש

לאחר סגירת התיאטרון ידע הבניין תקופה ממושכת של דעיכה. חלקים ממנו הוסבו לשימושים מסחריים, פרטים אדריכליים נעלמו והחזית איבדה מהדרהּ המקורי.
בתחילת העשור הקודם החל תהליך שימור מקיף, שהתבסס על מחקר ארכיוני ועל צילומים היסטוריים. עבודות-השימור, שבוצעו בשנים 2010–2012, ביקשו להשיב למבנה את שפת הארט־דקו המקורית, תוך התאמתו לשימוש ציבורי עכשווי. תוצאות התהליך ניכרות בחזית המחודשת, בחלונות הגיאומטריים ובחללי-הפנים.

כיום משמש הבניין כמרכז-הסיינטולוגיה של תל-אביב–יפו.המבנה נרכּש בשנת 2010, והושקעו המשאבים בשימורו כחלק ממדיניות עולמית של שימוש במבנים היסטוריים בולטים.

סיור שקורא את המבנה מבפנים

הסיור בבניין מתקיים מספר פעמים בשבוע, בדרך כלל בשעות אחר הצהריים ובסופי שבוע בשעות הבוקר, והוא פתוח לקהל הרחב בכפוף לתיאום מראש. משכו כשלוש שעות, והוא מתנהל בקצב איטי ומעמיק, המאפשר שהות ממושכת בכל אחד מחללי הבניין המרכזיים – מהחזית והלובי, דרך האולם הראשי ועד המעברים והמפַלסים העליונים.
את הסיור מוביל ספי פישלר, מנהל קשרי הציבור של מרכז הסיינטולוגיה תל אביב–יפו, הגוף המפעיל כיום את המבנה. פישלר מלווה את הבניין ואת סיפורו לאורך שנים, וההדרכה שהוא מעניק נשענת על ידע רחב היקף, כמעט אנציקלופדי: מסמכים היסטוריים, מקורות אדריכליים, צילומים ועדויות מתקופות שונות. במהלך הסיור הוא קושר בין פרטים פיזיים – תקרות, חלונות, שינויי גובה ומפלסים – לבין תהליכים היסטוריים רחבים, וכך הופך המבנה עצמו לטקסט היסטורי קריא.

מבפנים: שכבות של זמן

במהלך הסיור נחשפים חללי הפנים של המבנה: לובי הכניסה, האולם המרכזי והמעברים בין המפלסים. התקרה האליפטית וחלונות הזכוכית הצבעוניים, ששוחזרו על בסיס תיעוד היסטורי, מדגימים את היקף עבודת השימור שבוצעה במקום בעשור האחרון.
הסיור מציג גם את השינויים שחלו בבניין לאחר 1948, אז הוגדר כנכס נפקד והועבר לידי המדינה. בשנים אלו פעל במקום קולנוע "יפאור", שניסה לשמר את אופיו הקולנועי של המבנה בהקשר תרבותי חדש, יהודי־ישראלי, תוך התאמות תפקודיות ואדריכליות.

גלגול עכשווי
במסגרת הסיור מוצג בקצרה גם פרק זה בתולדותיו, כולל רכישת המבנה

ההסבר על פעילות המרכז ועל עקרונות הדת נמסר באופן תמציתי, אך הדגש המרכזי של הסיור נותר על ההיסטוריה ועל האדריכלות של המבנה עצמו, ולא על פעילות דתית, או אידיאולוגית.

מבנה של תרבות מקומית

בסופו של הסיור מתבהר כי אלהמברה הוא הרבה יותר מאתר מבקרים. זהו מבנה שמכיל בתוכו כמעט מאה שנות היסטוריה של יפו ותל אביב: עיר ערבית מודרנית, מדינה צעירה המחפשת תרבות עברית, תקופות של פריחה ושל דעיכה, ולבסוף שימור מחודש שמאפשר לציבור לפגוש את הסיפור כולו.
המפגש עם אלהמברה מדגים כיצד אדריכלות יכולה לשמש עדות חיה לזמן – וכיצד מבנה אחד, שנבנה לצורכי בידור, נהפך לארכיון פיזי של תרבות מקומית.

פרטים מעשיים לביקור
הסיורים מתקיימים מספר פעמים בשבוע, בדרך כלל בשעות אחר הצהריים ובסופי שבוע בבוקר. ההשתתפות פתוחה לקהל הרחב ומותנית בתיאום מראש מול מרכז הסיינטולוגיה תל אביב–יפו, באמצעות פנייה טלפונית או דרך עמוד הפייסבוק של "המרכז לסיינטולוגיה ישראל".
משך הסיור כשלוש שעות, והוא מוצע ללא תשלום. הביקור כולל הדרכה מלאה וכניסה לחללי המבנה המרכזיים, ללא התחייבות לפעילות נוספת.