אסתר עיני: מהשבי המצרי אל האור והחיים

בערב מרגש בספרייה בכוכב יאיר-צור יגאל חשפה אסתר עיני את סיפורה האינטימי כאשת-שבוי. מתוך שתיקה של עשרות שנים נולד ספר, המפרק את המיתוס של "האישה המחכה", ובונה נרטיב של עוצמה, של אחריות ושל בחירה בחיים. "רציתי לכתוב 200 עמודים של שקט", היא אומרת, "אבל את השקט הזה תרגמתי למילים."

מאת: מאיר חוטקובסקי

תאריך: 15/02/2026

"בעיניי זה ספר של העצמה נשית"

הערב נפתח במפגש נוסטלגי של אסתר עיני עם תמר טאובר, בתו של תת-אלוף רפי הרלב ז"ל, שהיה מפקד בסיס חצור בשעת נפילתו של מנחם עיני בשבי. תמר, ששימשה בנערותה כבייביסיטר לבנותיה של אסתר, העידה על הקשר העמוק בין המשפחות: "חלק מהדברים, שעליהם אסתר מדברת, הם ממש חלק מההיסטוריה שלי... המשפחות שלנו מאוד התקרבו, גם כי היה צריך תמיכה וגם כי נהפכתי להיות הבייביסיטר של ליאת וקרן."

ספרה של אסתר, "קול דממה דקה", הוא בעבור תמר הרבה יותר מיומן אישי. "הספר הרשים אותי מאוד, בעיקר משום שהוא לא ספר על אישה מסכנה בכלל. זה ספר, בעיניי, של העצמה נשית", שיתפה תמר את הקהל.


"כיוון שלקחנו אחריות על החלטות חיינו, אל מי נבוא בטענות?"
במשך שנים רבות נשמר סיפור השבי בתוך "פעמון שקט" בבית משפחת עיני. מנחם, שחזר מהשבי המצרי ב-1973, לאחר 40 חודשים, בחר לא לדבר על החוויה הקשה. אסתר מתארת את הצורך הפנימי, שהוביל לכתיבה: "כשבאתי לכתוב על התקופה ההיא, היה נדמה לי כאילו אני כמו בצוללת; באיזה פעמון כזה שקט-שקט... לצערי הרב, את השקט הזה תרגמתי למילים."
הספר נבנה מסביב לחליפת-המכתבים בין השניים– אותם מכתבים שהיו "אור לחיים" בעבורה באותם הימים. אסתר חושפת, כי הבחירה בשתיקה ובאיפוק לא הייתה כפויה מלמעלה, אלא בחירה ערכית של המשפחות: "לא עלה על דעתנו להפגין, לצעוק, לעשות הצגות לטלוויזיה ולשבור את הלב לכל העם. זו הייתה בעיה שלנו... כיוון שלקחנו אחריות על החלטות חיינו, אל מי נבוא בטענות?"

"נאצר נדר נדר לא לשחרר את טייסי הפנטום!": רגע-השבירה והלידה מחדש
אחת החשיפות המטלטלות ביותר בהרצאה נוגעת לנקודת-המפנה, שחוותה אסתר שבעה חודשים לאחר נפילת בעלה בשבי. עד אז חיה בציפייה דרוכה לחזרתו המיידית של מנחם, עד כדי-כך שסירבה לקנות מיטת-נוער לבתה קרן: "לא קניתי מיטה לקרן, כי מחר הוא יבוא, מוחרתיים הוא יבוא... הרגשתי שזה סוף-העולם."
היה זה רפי הרלב, מפקד הבסיס, שהטיח בה את האמת המרה בערב גשום אחד: "הוא אמר לי: 'מה קורה לך? את לא מבינה? נאצר נדר נדר שהוא לעולם לא ישחרר את טייסי הפנטום!'. הוא לא קישט ולא ניחם, האמת הייתה עירומה."
אסתר מתארת את הלילה ההוא כצלילה לתהום, אך גם כרגע של התעלות: "התפלשתי בכאב, שקעתי בו עמוק... כשעלה השחר, גררתי את עצמי בכוח מן התהום. פתאום הרגשתי, שיש לי אוויר לנשום. אמרתי: היום אקנה מיטה לקרן, מחר אחליט מה לעשות עם עצמי. נולדתי מחדש." באותו רגע עברה אסתר ממצב של "אישה מחכה" לאישה שלוקחת אחריות על גורלה; היא החלה ללמוד ייעוץ פסיכולוגי, ואף שיפצה את ביתם.

"ביחד ולחוד": הגיהינום שאחרי החזרה והאולטימטום

בניגוד לתפישׂה הרומנטית של חזרת השבוי, אסתר חושפת, כי המפגש המחודש הוביל ל"תקופת גיהינום". הפער בין הפנטזיות, שטיפחו זה על זה, למציאות היה תהומי: "אנחנו ביחד, כל אחד בעולם אחר, כל אחד עם פנטזיות אחרות– הוא רצה לבנות את עצמו ולהתקדם, ואני רציתי לטוס להוואי ולשבת תחת עץ דקל. זה לא מתחבר."

היא מספרת בגילוי-לב על המאבק להחזיר את מנחם אל התא המשפחתי, כולל אולטימטום חריף, שהציבה לו, כשרצה לשכּור חדר בתל-אביב: "אמרתי לו: ׳אם אתה שוכר חדר בתל-אביב, כף-רגלך לא תדרוך בבית הזה. לא תראה אותי, ולא תראה את הילדות אף-פעם!"

"פתאום הצחוק שלה, פתאום התמימות שלה. הכול השתנה, והתחלנו לחיות חיים נורמליים עם ציפיות נורמליות."

עדי, בתם השלישית, שנולדה לאחר החזרה מהשבי, מסמלת לגביה את החיים החדשים שבנו: "נולדה לנו ילדה. קראנו לה עדי, והעולם השתנה לחלוטין. פתאום הצחוק שלה, פתאום התמימות שלה. אמרנו לעצמנו: ׳מה זוֹ כל הדרמה? מה כל הסיפור? והתחלנו לחיות חיים נורמליים עם ציפיות נורמליות."

אסתר עיני, האישה שביקשה לכתוב שתיקה, השׂכילה להפוך אותה לשיר-הלל ליכולת האנושית לצמוח מתוך השברים.