גברים עדיין רואים בנשים קניין ואוביקט מיני

הגישה השיפוטית כלפי נשים מגלגלת את האחריות מהפוגע אל הנפגעת

עדויותיהן של שי-לי עטרי ונעמה שחר באשר לגבר החשוד באינוסן גרמו לכך, ששתי נשים נוספות הצטרפו לתלונות. אך העובדה הזאת, בנוסף לחשיפת שמן וּפרטיהן האישיים של הקורבנות, לא גרמה לבית-המשפט לבטל את הצו לאיסור פרסום זהותו של החשוד בתקיפתן.
מחדרי-הישיבות הממוזגים ועד לשדות-הקרב המדממים, שבהם לוקחות חלק גם נשים כלוחמות וכמפקדות קרביות, הנטייה לראות בנשים אוביקט, ולא סוביקט, היא פצע פתוח בהיסטוריה האנושית. האם המאה ה-21 מצליחה לשבור את "המבט הגברי", או שמא הטכנולוגיה המתקדמת והמלחמות רק שכללו את הדרכים הישנות להפשיט נשים מאנושיותן?

מאת: יגאל יששכרוב (כתיבה וצילומים)
תאריך: 12/04/2026

בתרבות הפופולרית, בפרסום, ברשתות החברתיות ובתעשיית-הבידור נשים מוצגות שוב-ושוב כגוף; כמשהו שנועד למשוך תשומת-לב, למכור מוצר, או לייצר עניין. כאשר דימוי כזה חוזר על עצמו, הוא נהפך לנורמה.
הבעיה מתחילה, כאשר הנורמה הזאת מחלחלת לתפישׂות האישיות של גברים; במקום לראות אישה כאדם שלם – עם רצונות, עם מחשבות, עם פחדים ועם שאיפות – חלק מהגברים לומדים לראות אותה, בראש-ובראשונה, כאוביקט מיני. זהו תהליך בלתי-מודע ברובו, אך בעל השפעה עמוקה עליהם ועל החברה כולה.

שורשים היסטוריים: האישה היא רכוש ואונס במלחמות הוא נשק שקוף
כדי להבין את המתרחש בימינו, חייבים לחזור אחורנית. במשך אלפי שנים הגדיר המבנה הפטריארכלי את האישה כנספח לגבר– לאב, או לבעל. הקודים המשפטיים העתיקים, מחוקי חמורבי ועד לדיני-קניין באירופה של ימי-הביניים, התייחסו לגוף הנשי כאל נכס.
החפצה זוֹ לא הייתה רק "סקסיסטית"; היא הייתה כלכלית ופוליטית. במלחמות עתיקות היו נשים חלק מהשלל. כיבוש עיר לא הושלם עד שגופות נשותיה נכבשו גם הן. האקט המיני לא היה ביטוי לתשוקה, אלא ביטוי לבעלות ולהשפלת האויב הגברי באמצעות "רכושו"– הנשים שלו.

למרבה הצער, ההיסטוריה הזאת אינה נחלת-העבר; גם בעשור השלישי של המאה ה-21 אנו עדים לשימוש המזעזע באונס ככלי-מלחמה אסטרטגי – מהזוועות בבוצ'ה שבאוקראינה, דרך מלחמת-האזרחים בסודן, ועד לאירועי ה-7 באוקטובר 2023 בישראל – הגוף הנשי נהפך לזירת-קרב.

בין פחד לשתיקה: ״את צריכה לעבוד כפול, כדי להוכיח שיש

מאחורי המראה שלך גם מוח וסמכות."
כאשר נשים נתפשׂות כאוביקט מיני, הן חוות את העולם אחרת. נשים רבות מדווחות על תחושת-דריכות מתמדת– ברחוב, בעבודה, בתחבורה הציבורית, ואפילו במרחבים מקוּונים. ההחפצה יוצרת מציאות, שבה נשים נאלצות לחשוב פעמיים לפני שהן מתלבשות, מדברות, או משתפות פעולה עם גברים, בשל החשש שיפרשו לא נכון את התנהלותן.

ההשפעה אינה רק רגשית; מחקרים מראים, כי נשים שחוות החפצה חוזרת ונשנית נוטות לפתח דימוי-גוף נמוך יותר, חרדה חברתית ואף ירידה בביטחון העצמי. במקרים קיצוניים ההחפצה מהווה קרקע פורייה להטרדות מיניות ולפגיעה ממשית.

"את לומדת לצפות בעצמך דרך העיניים שלהם“, מספרת שירה (32), אדריכלית. "כשאת נכנסת לחדר-ישיבות, את יודעת שחלק מהגברים שם סורקים, ראשית-לכול, את הגוף שלך, ורק אחר-כך מקשיבים לטיעונים המקצועיים שלך. זה גורם לעייפות מצטברת; את צריכה לעבוד כפול, כדי להוכיח שיש מאחורי המראה שלך גם מוח וסמכות.“

״אישה רוצה להצטייר מינית אצל גבר מסוים– לא אצל כל הגברים.״
עורכת-הדין רוני אלוני סדובניק, המתמחה בזכויות נשים, אומרת בהקשר הזה: "נשים וגברים הינם יצורים מיניים, ומטבע הדברים יש ביניהם משיכה הדדית מעבר לפן המיני. לכל אדם, גבר או אישה, יש גם זהויות נוספות רבות-פנים, לא רק מינית.
אישה רוצה להצטייר מינית אצל גבר מסוים– לא אצל כל הגברים. הבעיה מתחילה, כשגברים מתייחסים אל נשים כאל אוביקט מיני גם ביחסי-עבודה, בצבא, באקדמיה, או ביחסי-מרוּת.״
״חשוב שגברים יבינו, שאישה לא באה לעבודה, או למקום אחר, כדי להיות אוביקט מיני!״, מדגישה עורכת-הדין אלוני סדובניק, ״יש לה דברים רבים חשובים בחיים בזהות שלה ובדימוי שלה כלפי העולם: הישגיות, ספורט ותרבות, אמנות, אימהות, השכלה. ברגע שנשים מקבלות יחס מיני במקום, שבו לא אמור להיות יחס כזה– זה פוגע ומאוד משפיל.״

החוק למניעת הטרדה מינית, שנכנס לתוקף לפני עשרים שנה– מטרתו הייתה להכניס סדר בעניין, ״ומאז ועד היום״, היא מבהירה, ״אלפי נשים, שנפגעו מיחס מיני מצד גבר, במקום שבו לא אמור להיות עניין מיני – כמו ביחסי עובד-מעביד – זכו במאות אלפי שקלים על הטרדה מינית, אפילו אם לא הייתה נגיעה. כך, לדוגמא, פרופסור באוניברסיטה שילם 250,000 שקלים לסטודנטית, כפיצוי על הטרדה מינית מילולית, בלי שנגע בה כלל– רק על הערות מיניות.“

״גבר, שמתרגל לראות בנשים אוביקט, מתקשה לפתח

מערכות-יחסים עמוקות ובריאות.״
אף שנדמה, כי ההחפצה פוגעת רק בנשים, גם גברים משלמים מחיר; גבר, שמתרגל לראות בנשים אוביקט, מתקשה לפתח מערכות-יחסים עמוקות ובריאות. הוא עלול לפרש קשרי-גומלין תמימים כרמזים מיניים, להתאכזב כאשר המציאות אינה תואמת את הפנטזיה, ולחוות תסכול מתמשך.
בנוסף, גברים רבים מרגישים לחץ חברתי “להיות גבריים”, בדרך שמחזקת את ההחפצה– לדבר על נשים בצורה מסוימת, להתייחס אליהן כאל “כיבוש”, או להוכיח את הגבריות שלהם דרך מיניות. הלחץ הזה יוצר מעגל, שמנציח את תופעת ההחפצה.

"כאשר אישה נתפשׂת כאוביקט מיני, ולא כאדם שלם בעל רצון, גבולות וכבוד,

הדבר מחלחל להתנהגויות פוגעניות.״
"תופעת החפצת נשים אינה תופעה שולית, או תיאורטית, אלא מציאות יומיומית, שמשתקפת גם במרחב הציבורי וגם, לצערי, בתוך תיקי-חקירה ובתי-משפט“, מציינת שני אלגרבלי, עורכת-דין בתחום הפלילי ולתעבורה, והיא מוסיפה: "כאשר אישה נתפשׂת כאוביקט מיני, ולא כאדם שלם בעל רצון, גבולות וכבוד, הדבר מחלחל להתנהגויות פוגעניות. ניתן להבחין בכך החל בהטרדות ׳קלות׳, לכאורה, ועד לעבירות חמורות יותר, שם לרוב יש פרשנות של לבוש חושפני, או של התנהגות שגרתית כ׳הסכמה׳ לביצוע מעשים ואקטים פוגעניים מינית, גם ללא הסכמה מפורשת מצד נפגעת-העבירה.״

״מניסיוני המקצועי״, היא מדגישה, ״ניתן לראות כיצד תפישׂות אלו משפיעות גם על האופן, שבו אירועים מתפרשים. לא-אחת אני נתקלת במקרים, שבהם נעשה ניסיון לטשטש אחריות של פוגע באמצעות אמירות כמו: ׳היא שידרה מסר׳, ׳זה היה בהסכמה מרומזת׳, או: ׳כך נרמז על-ידה בהתנהגות׳. מדובר בגישה מסוכנת, שמגלגלת את האחריות מהפוגע אל הנפגעת, ומנציחה תרבות, שבה גבולות אישיים אינם מכובדים.״

״אם אישה רוצה להבליט את המיניות שלה, ולתת לה ביטוי– זה נפלא כמו

כל תכונה אחרת שלה, שתרצה להחצין.״
גילה סלע, פסיכותרפיסטית CBT (טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, המשתמש בשיטת-טיפול ממוקדת וקצרת-מועד לפתרון בעיות רגשיות ושינוי דפוסי-חשיבה ודפוסי-התנהגות מעכבים), מביעה את דעתה על הנושא מן הפּן של תחום-העיסוק שלה: ״נשים מצטיירות אצל גברים בספקטרום רחב, ולא רק כאוביקט מיני. הן נתפשׂות לעיתים כחלשות, כחזקות, כטיפשות ועוד ועוד.
אם הכוונה בהתייחסות לאישה כאל אוביקט מיני היא ניצול, פגיעה, השפלה, החפצה– אזי, כמובן, דעתי מאוד נחרצת לשלילה; התנהגות כזאת מעידה בעיקר על רמה נמוכה מאוד של מוסר, של ערכים, של כבוד ושל יחס לאדם.״

״אם אישה רוצה להבליט את המיניות שלה, להתגאות בה, ולתת לה ביטוי– זה נפלא כמו כל תכונה אחרת שלה, שתרצה להחצין״, היא מדגישה. ״אישה השומרת על עצמה, על הגבולות שלה, על הערכים שלה״, היא מוסיפה, ״מכירה את הקווים האדומים של-עצמה, וגם יודעת לתווך זאת לסביבה; דהיינו: מיניות, כמו חוכמה, מקצוענות, רכּוּת ושמחה, היא אחת מיני תכונות רבות, שמגדירות את האישה וכל אדם.״

״המאבק בתופעה חייב להיות רב-מערכתי, בעיקר חינוכי,

אך גם חברתי ומשפטי.״
אך, כאמור, ההתייחסות האופיינית להתנהגותה של אשה באופן כללי, ובמיוחד של כזאת שנפגעה מינית, היא שיפוטית (״היא שידרה מסר״), ומגלגלת את האחריות מהפוגע אל הנפגעת. דוגמא מובהקת לכך ניתן למצוא בתיקי-חקירה, שבהם נשים מתלוננות על הטרדה, או על תקיפה, ולעיתים נאלצות להתמודד לא רק עם האירוע עצמו, אלא גם עם ביקורת, עם ספקנות ועם שיפוטיות מצד הסביבה, כפי שראינו במקרים של שי-לי עטרי ונעמה שחר, שעדויותיהן באשר לגבר החשוד באינוסן גרמו לכך, ששתי נשים נוספות הצטרפו לתלונות. אך העובדה הזאת, בנוסף לחשיפת שמן וּפרטיהן האישיים של הקורבנות, לא גרמה לבית-המשפט לבטל את הצו לאיסור פרסום זהותו של החשוד בתקיפתן.

״עצם הצורך ׳להוכיח׳, שהן לא היו שותפות להתנהגות הפוגענית, נובע בדיוק מאותה תפישׂה של החפצה, כאילו עצם היותן נשים מצדיק בחינה של התנהגותן– במקום של התנהגות הפוגע״, מסכמת עורכת-הדין אלגרבלי.
״המאבק בתופעה חייב להיות רב-מערכתי״, היא מדגישה. ״בעיקר חינוכי, אך גם חברתי ומשפטי. מערכת-המשפט אמנם מתערבת בשלב, שבו כבר נגרם נזק, אך לעניות-דעתי, אפשר לחוקק חוקים, שגם מגינים על שלוות האישה בשלבים מוקדמים יותר– במקומות-עבודה, בחברה ולעיתים בפערי-כוחות בין אישה לבין האדם הפוגע.“