חזון משיחי להתנחלות מעזה ועד סוריה

אם לא די לנו בסוגיות המפַלגות את הציבוריות הישראלית, זוכים ההתנתקות והפינוי מגוש קטיף ב-2005 להד תקשורתי מחודש, כשצעירים רבים, המכוּנים ״פעילי-התיישבות״, הרואים בחבל עזה "ארץ אבותינו", חוצים במאורגן ובאין-מפריע את הגבול לעזה, כדי לטעת עצים לקראת התנחלותם שם. למעלה מעשרים שנה חלפו מאז הפינוי הכואב והמתסכל של תושבי גוש קטיף. מאמרו של צבי אידלמן מאוקטובר 2005 מתייחס להשלכות הפצע הפעור, שמהווה קרקע נוחה לקיצוני-הימין דווקא עתה, לאחר האסון הנורא של ה-7 באוקטובר 2023, לטפח חזון-התיישבות הזוי מעבר לגבולות המדינה, לא רק ברצועת עזה– גם בלבנון, בסוריה ובירדן.

מאת: צבי אידלמן
תאריך: 07/02/2026

מעולם לא הובטחה למתיישבי גוש קטיף הישארותם שם. בדיעבד, קשה שלא להזדהות עם חלוצים, שבטחו בהישארותם בשטח, ושילמו על כך מחיר כלכלי ומחיר נפשי. טראומת הפינוי היוותה כר נרחב למוסדות אקדמיים למחקרים, שניסו לבדוק את היקף הפגיעה בנפשותיהם של ילדים רכים, שנחשׂפו למצבים קיצוניים, כמו השימוש הבוטה, שנעשה בהם מול מצלמות הטלוויזיה. ומנגד, כוחות-הביטחון– האם האיפוק שגילו לא השפיע עליהם נפשית, לנוכח העימותים המשפילים? התופעה של פוסט-טראומה הייתה אז משותפת גם למפונים וגם למפנים.

המחקרים שנעשו אז לא פתרו את הבעיות הקשות כל-כך, (לא הופיעו במחקרים הקודמים), שנוצרו בעקבות המצב הנוראי והשלכותיו אחרי ה-7 באוקטובר, שאיש, כולל המומחים האקדמאים, לא הכיר קודם-לכן. עתה מדובר על עם בטראומה, ובעיקר של המפונים מהעוטף ומהצפון, שעם כל הרצון הטוב של אנשי-המקצוע, שהתנדבו מיד לטפל בהם, בעיקר בילדים (וגם באלו ששבו מההתעללות בשבי), לא-תמיד צלחו טיפוליהם, בשל הצורך לאלתר בהיעדר ידע וניסיון לגבי מצבים כאלה, ולא-פחות מכך– בשל היעדר סיוע מהמדינה, כולל כסף וכלים לשיקום המפונים וכוחות-הביטחון, שנפגעו נפשית, כשהלחימה נמשכת מעל שנתיים; שכן הכסף מופנה לצרכים אחרים.

לכתבה המקורית של צבי אידלמן ב״הד המח״ר״, גיליון מס׳ 31, אוקטובר 2005