מיכל לבנשטיין נולדה לחיים של שליחות

מיכל לבנשטיין (55), אחות מוסמכת ותיקה בבית-החולים בילינסון, הקימה סטארט-אפ ייחודי- ריפוי בעזרת כלבים. בריאיון בלעדי וחושפני היא מספרת על הקשיים בהקמת הפרויקט, על הרגישות למטופלים שלה ועל חיי-המשפחה ששוקמו לאחר גירושיה. מיכל היא דוגמה מעוררת-השראה לכוחם של התמדה, של חדשנות ושל אמונה. בעבודתה היא מעניקה תקווה, נחמה וריפוי למטופלים רבים, ופותחת דרך חדשה בעולם הרפואה בישראל.

מאת: מאיר חוטקובסקי

צילומים: מתוך דף הפייסבוק של "לגעת בנפש"

22/09/2024

מיכל לבנשטיין, ילידת חיפה, שגדלה בכפר-סבא, והיום מתגוררת בכוכב יאיר-צור יגאל, החלה את דרכה המקצועית כאחות. ״אני קודם-כול אחות!״, מיכל מסבירה את בחירתה במקצוע הסיעוד. "אני כמעט שלושים שנה אחות. תמיד הייתי, תמיד אהיה. אני מאוד-מאוד אוהבת לעזור לאנשים. אני רואה אותם, ואני מאוד רגישה, ואני רואה בזה את הייעוד שלי." שיחתנו מתקיימת בביתה בכוכב יאיר, כאשר טימי וטדי, שני ה"ביביס" שלה, כפי שהיא מכנה את כלביה, מארחים לנו לחברה, אך צמודים אליה כל הזמן.

לאורך השנים צברה לבנשטיין ניסיון רב בעבודה עם מגוון רחב של מטופלים, כולל חולים קשים וילדים חולי-סרטן. "אני עושה דברים מאוד-מאוד ייחודיים," היא מציינת. "אני מוצאת שזה מאוד משמעותי בעבורי. לעזור לאנשים- גם אם זה במותם, ותמיד לכבד אותם, לחמול עליהם ולחסוך מהם סבל. אלו דברים שמאוד מדברים אליי." דיבורה שוטף, וקולה משדר רוגע, עיניה בורקות, וחיוכה שובה לב, והיא אינה מפסיקה ללטף את ה"ביביס", שמחזירים לה אהבה בדרכם שלהם.

״בילדותי הייתי שובבה גדולה...״

לבנשטיין למדה בבית-הספר כצנלסון בכפר-סבא, שם התמקדה במקצוע הביולוגיה, ברמה של חמש יחידות. היא הצטיינה בתחום זה, וקיבלה עליו בבגרות את הציון 100, למרות שלדבריה, "ברוב המקצועות לא הייתי תלמידה טובה, אך בביולוגיה הייתי מעולה. בילדותי הייתי שובבה גדולה, ביליתי את זמני עם בנים, טיפסתי על עצים, והייתי פעילה בכל מה שהיה קשור לטבע. הייתי גם בתנועת הנוער העובד והלומד. זו הייתה התנועה היחידה בכפר-סבא." את שירותה הצבאי עשתה בחיל-האוויר, בטייסת-מסוקים. "שימשתי כמש"קית-מודיעין. השירות היה אינטנסיבי ומלא אחריות, אך גם מעשיר בצורה שלא תיארתי לעצמי", לבנשטיין נזכרת.

״היה לי חשוב לא רק לעזור פיזית, אלא לגעת בנפש!״

לאחר השירות הצבאי פנתה לבנשטיין ללימודי-סיעוד. היא סיימה את לימודיה האקדמיים- תואר ראשון, תואר שני ולימודי-תעודה, ונהייתה אחות מוסמכת. מהר מאוד הבינה, שהיא נועדה לעזור לאנשים, והחליטה להקדיש לכך את חייה. היא עבדה כאחות בבתי-חולים, שם נתקלה באנשים במצבים קשים. לעיתים-קרובות היו אלה חולי-סרטן, מבוגרים וילדים. "הרגשתי שאני יכולה לעשות יותר מאשר רק לטפל בהם פיזית; רציתי לעזור להם גם מבחינה רגשית״, לבנשטיין מדגישה. היא מצאה משמעות רבה בעבודתה הזאת, והחליטה להמשיך ללמוד ולהתפתח בתחום. היא החלה ללמוד טיפול רגשי בעזרת בעלי-חיים, והקימה את מערך "לגעת בנפש". היא חלוצת הטיפול הראשון-מסוגו בארץ במה שמוגדר ״כלבנות רפואית״. השילוב של שני המקצועות, סיעוד וכלבנות, נהפך לתחום חדש ומרתק, התופס תאוצה בקנה-מידה ארצי.

״האהבה שלי לכלבים ולמטופלים נתנה לי את הכוח להמשיך.״

הקמת מערך הכלבנות הרפואית לא הייתה משימה פשוטה. לבנשטיין נתקלה בקשיים רבים, כאשר אף גורם מקצועי בבתי-החולים לא אפשר לה להקים את המיזם שלה. למרות זאת, היא לא ויתרה ובמשך 14 שנה נאבקה, כדי להכניס לארץ את התחום החדשני הזה. "היו רגעים קשים, אך האמונה במה שאני עושה והאהבה שלי לכלבים ולמטופלים נתנו לי את הכוח להמשיך״, היא משתפת. כיום, הכלבנות הרפואית נהפכה למוכּרת ולמשמעותית, והביאה לשינוי מהותי בגישה הטיפולית בבתי-החולים. בעקבות פועלהּ וקידום נושא הכלבנות הרפואית קיבלה לבנשטיין אות-הצטיינות מנשיא-המדינה, כחלק מיום-ההוקרה לאחים ולאחיות בישראל.

לבנשטיין: "בשנת 2019 נוסד המערך לכלבנות רפואית, הנותן סעד וחוסן רגשי, שיקומי, קוגניטיבי וחברתי למאושפזים בבית-החולים. כלבים נותנים מוטיבציה, משפרים את מצב-הרוח, מפחיתים את הכאב, ובאופן כללי כשכלב נוכח, הכול יותר טוב. העבודה עם הכלב תורמת לטיפול, אך גם אני ממש מרגישה, שזה איכשהו סוגר את כל מעגל העבודה עם המטופל, עם המשפחה ועם הצוות המטפל-כולו. בעצם, זה נותן לי אפשרות לראייה רחבה, ואני מרגישה שאני אחות יותר טובה. לפעמים אנשים בסוף-חייהם מאוד-מאוד היו רוצים להיות עם כלב, שמשמח אותם, שמרגיע אותם, שמפחית את הכאב שלהם, ואני מרגישה שאנחנו עושים שינוי."

"הכימייה בינינו תמיד הייתה שם, מההתחלה, וזה לא השתנה מאז."

בשנת 1990 נישאה לבנשטיין לגיא, ונולדה להם בת, שחר. הנישואין לא החזיקו מעמד לאורך-זמן, ובני-הזוג נפרדו. "תוך פחות משנה מגירושיי הכרתי בבליינד-דייט את יובל, שגם הוא חווה גירושין״, היא מספרת. הם חיים ביחד כבר 27 שנים, אך הריגוש קיים אצלם כאילו הם עדיין בשלב החיזורים. "יובל הוא לא רק בן-הזוג שלי, הוא גם החבר הכי טוב שלי!", משתפת מיכל בחיוך רחב. "הכימייה בינינו תמיד הייתה שם, מההתחלה, וזה לא השתנה מאז."

יובל, מצידו, אינו מהסס להחמיא למיכל על הקשר המיוחד ביניהם: "התיישרתי עם מיכל בעניין אהבתה לבעלי-חיים, אף שבתחילה לא הבנתי לאיזה כיוון זה ייקח אותי. היום אני קשור לבעלי-חיים לא פחות ממנה."

״אנו חוגגים יחד כמשפחה מורחבת, והתמיכה של כולם תורמת להצלחה המקצועית.״

לבנשטיין מודה, כי שיקום משפחתה היה אחת ההחלטות המשמעותיות בחייה. "לא הסכמתי לרחם על עצמי ולא שאחרים ירחמו עליי. לאחר גירושיי החלטתי שאני רוצה לשקם את חיי, ושאני רוצה זוגיות חדשה. אני שמחה, שהצלחתי לייצר בעבורי ובעבור בני-משפחתי עתיד טוב יותר."

לבנשטיין מדגישה את חשיבות התמיכה המשפחתית בהצלחתה המקצועית. לה וליובל שלושה ילדים: שתי בנות מנישואים קודמים, שחר ואופיר, ובן משותף, נועם. מיכל מתארת את משפחתה כ"מאוד-מאוד מגובשת, חזקה, אוהבת, ויש קשר מצוין בין שלושת הילדים. אני מאמינה, שמערכת-יחסים בפעם השנייה היא לרוב יותר מוצלחת מהראשונה. עובדה שזה אפשרי", היא אומרת ושולחת ליובל מבט מלא-הערצה, המעיד על הקשר ההדוק ביניהם.

גירושיה מגיא, בן-זוגה הראשון, נעשו בהבנה וברוח טובה, ועד היום הם בידידות ובקשר טוב. "חגגנו את החגים ואת ימי-ההולדת של שחר ביחד, כמשפחה מורחבת, עם כל 'הנספחים' מכל הצדדים", היא אומרת בחיוך.

״לאחר פטירת החולה נראה הכלב עצוב ומותש, כאילו הבין את גודל האובדן.״

צוות ה"ביביס" של לבנשטיין, טימי, טדי וג'ני, זוכים ליחס מיוחד ויוצא-דופן: מעבר לטיפולים האישיים שהם מקבלים, כגון: אמבטיות קבועות, מניקור/פדיקור, חיסונים, מזון מעולה, אכסניה ברמה של חמישה כוכבים (כולל מיזוג-אוויר), יום-העבודה שלהם מקוצר. לבנשטיין: "אנחנו, הכלבניות הרפואיות, מקפידות מאוד לא להתיש את הכלבים, כדי שתשומת-הלב שלהם תהיה ממוקדת במטופלים באיכות המרבּית. הכלב הטיפולי מפגין רגישות יוצאת-דופן לנפש-החולה. הוא מבין את הכאב ואת המצוקה של המטופל, ומגיב בהתאם. כאשר הכלב חש, שמצבו של החולה מידרדר, הוא נצמד אליו, מנסה לנחם ולעודד אותו בנוכחותו המרגיעה. היה מקרה, שבו חולה סופנית, שהייתה על ערש-דווי, ביקשה שהכלב יהיה לצידה ברגעיה האחרונים. כשהיא נפרדה מן העולם, היא הייתה מחובקת עם הכלב, שהיה מודע למצב האין-אונים שלה. לאחר פטירתה נראה הכלב עצוב ומותש, כאילו הבין את גודל האובדן ואת הכאב של הרגע." מדבריה של לבנשטיין ניתן להבין, כי אחזקת הכלבים היא הוצאה כבדה, והיא בשלב של חיפוש מימון לעלויות הגבוהות, שעליה להוציא מכיסה.

״הכלב היה כמו תרופה, שעזרה לרפא את המחלה."

תחת ידיה ותחת ׳ידי׳ כלביה עברו מטופלים רבים, שאינם מפסיקים להחמיא ללבנשטיין ולהוקיר לה תודה על שעות של טיפול רפואי ורגשי שקיבלו. בלה, שסבלה ממחלה קשה, מספרת, שהמפגשים עם הכלב העניקו לה תחושת-חמימות ואנרגייה, שלא חוותה קודם-לכן, ״כאילו זוֹ הייתה מין תרופה, שעזרה לרפא את המחלה." היא מוסיפה: "החום שהקרין הכלב פשוט גרם לי להרגיש, שאני לא לבד במאבק הזה. הוא העניק לי תקווה, שהייתה חסרה לי במשך חודשים ארוכים."

מאיה, מטופלת אחרת, מספרת כיצד הכלב נתן לה את המוטיבציה להמשיך בתרגילים הקשים, וכיצד המפגשים איתו היוו בעבורה קרן-אור בזמן האשפוז בבית-החולים. "הייתי במצב, שבו כל דבר היה קשה לי, אך כשהכלב הגיע, פתאום התחלתי להרגיש שאני מסוגלת ליותר. הוא הצליח להוציא ממני חיוך, אפילו בימים הכי קשים."

״באותם הרגעים הרגשתי, שהכלב הוא השותף שלי בקרב הזה על החיים.״

לבנשטיין מציינת, כי בעקבות מלחמת "חרבות ברזל" גדל הטיפול באמצעות כלבים, הניתן ללוחמות וללוחמים הפצועים בבתי-החולים. "יש מטופלים, שעקב הטראומה שעברו בקרבות אינם מוכנים לקום מהמיטה, ואינם מוכנים לבצע אפילו פעולות שגרתיות. אך ברגע שהכלב נוגע למטופל בכתף, המטופל מוריד את השמיכה, וכבר רוצה ללטף את הכלב. בשלב הזה אנחנו מושיבים את הכלב לצד המטופל, והמטופל מחבק את הכלב. אחד המטופלים הוא לוחם שאיבד עין. בעין השנייה היו רסיסים, ונשארה בה יכולת-ראייה, אך בשל הרסיסים והכאב, הלוחם פחד מאוד לפקוח אותה. הבאנו איתנו כלב, והלוחם הפצוע כל-כך רצה לראות אותו, עד שלמרות הכאב העז הוא פקח את העין, לראשונה מאז הפציעה. כשפקח את העין הרואה, הוא ביקש לקום מהמיטה, והתחיל ללכת עם הכלב. זה נתן לו מוטיבציה גדולה מאוד להמשיך לתפקד."

מוסיף זיו, הלוחם שנפגע: "החזרה לתפקוד הפיזי הייתה בזכות הכוחות שהעניק לי המפגש עם הכלב; באותם הרגעים הרגשתי, שהכלב הוא השותף שלי בקרב הזה על החיים. הוא נתן לי כוחות, שלא ידעתי שיש בי, ופתאום התחושה הזאת של חוסר-אונים התחלפה ברצון להילחם, להחלים ולהמשיך הלאה."

״הכלב עוזר גם לספורטאים להירגע ולהיפטר מן הלחץ.״

מתברר, שהשימוש בכלבים בטיפול רגשי קיים לא רק בבתי-חולים; באולימפיאדה, שננעלה לא-מכבר בפריז, נעזרה נבחרת-ההתעמלות האמריקנית בכלב טיפולי, על-מנת לשמור על הספורטאים נינוחים ורגועים באימונים ובזמן התחרויות. הבעלים של ביקון, הכלב הטיפולי, סיפרה, כי הוא "חש את הלחץ של הספורטאים, ויודע להרגיע אותם."

מיכל לבנשטיין היא דוגמה מעוררת-השראה לכוחם של התמדה, של חדשנות ושל אמונה. בעבודתה היא מעניקה תקווה, נחמה וריפוי למטופלים רבים, ופותחת דרך חדשה בעולם הרפואה בישראל. כפי שהיא אומרת: "כל מפגש עם מטופל ו׳כלבו׳ הוא עולם-ומלואו. זו זכות גדולה להיות חלק מזה."