צבי קוכמן- מהצללים אל האור

שיחה מיוחדת עם איש השב"כ לשעבר, צבי קוכמן (77), נותנת לנו הצצה נדירה אל מאחורי-הקלעים של השירותים החשאיים בישראל דרך עיניו של מי שהיה חוקר ואיש-שטח במשך קרוב לעשרים שנה.

מאת: מאיר חוטקובסקי

04/08/2024

צבי קוכמן החל את דרכו הביטחונית בצנחנים, ולאחר-מכן התגייס לשירות הביטחון הכללי (שב"כ), שם שירת כ-18 שנים. בפגישתנו, שהתקיימה בביתו בצור-יצחק, הוא סיפר על דרכו הארוכה והמאתגרת בשירות הביטחון, כולל השירות בעזה ובלבנון, כחוקר וכאיש-שטח. לדבריו, הכישורים החברתיים שלו והיכולת להבין את האנשים שמולו היו כלי-העבודה החשובים ביותר שלו. "אין תבנית מובנית להגדרת איש שב"כ״, הוא מבהיר. ״אתה צריך שיהיו לך אינטואיציות, וברוך-השם, ניחנתי בתכונה, שתוך דקות אני מבין את האדם שמולי, ויכול 'לקרוא' אותו נכון."

קוכמן גויס לשב"כ בשנת 1968 בידי אברהם שלום, שלימים נהייה ראש השירות, ושנאלץ לפרוש בעקבות פרשת קו 300- פרשה שלא הוסיפה כבוד לארגון. "בעקבות המלצות של מפקדיי בצנחנים, הוזמנתי לאברהם שלום לראיון, והוא ביקש ממני שאצטרף לשב"כ. לא ידעתי עם מה בדיוק אני הולך להתמודד ולמה לצפות, אך הסכמתי, ושירַתּי בארגון 18 שנים כאיש-שטח." עם הזמן, תוך כדי שירותו, שימש קוכמן כמנטור לנדב ארגמן- לימים ראש הארגון, והקשר ביניהם נמשך עד היום.

״המחבל זכריא זבידה וחמשת שותפיו נלכדו, מבלי שנורתה ירייה אחת!״

כבן לניצולי-שואה, שברחו מהתופת הנאצית בפולין, ועלו לישראל, נולד קוכמן במחנה-העקורים בבָּארי שבאיטליה, בדרכה של המשפחה לארץ. "אני בן יחיד להוריי. הם התיישבו באבן-יהודה, כדי להיות קרובים לאחות-אבי, שגרה שם. באבן-יהודה עברו עליי ילדותי ונעוריי. את היסודי סיימתי בבית-הספר הוותיק ׳בכר׳, ולמדתי ב׳תיכון רופין׳. הייתי תלמיד בינוני (מחייך); אהבתי יותר כדורגל."

כבר בתחילת דרכו "בשירות" (כינוי שהודבק לשב"כ) מונה קוכמן לתפקידים מיוחדים, כמו מאבטח בהלווייתו של ראש-הממשלה לוי אשכול ז"ל. "הכי עניין אותי להיות איש-שטח, המעורה בקרב 'האנשים הרעים'. לא רציתי להיות בתפקיד מנהלי ולשבת במשרד ממוזג״, הוא מדגיש. עקב מגבלות-הצנזורה קוכמן נזהר בדבריו, ולפעמים קוטע את סיפוריו כשהוא מרגיש, כי הגזים בפרטים. "אחד האירועים התקשורתיים, שבהם הייתי מעורב בעקיפין, הוא בריחת ששת האסירים הביטחוניים מכלא ׳גלבוע׳. נחרדתי כשהבנתי, שביניהם נמצא זכריא זבידה; לא יכולתי להירגע. הכרתי אותו היטב, וידיים אלו (מציג את ידיו) טיפלו בו בזמנו באופן אישי. כמי שעדיין משרת במילואים בהתנדבות, הוזמנתי מיידית למטֶה, ופרשׂתי לפני הבכירים בשירות את דרך-הפעולה שהייתי נוקט, אם היה הדבר בשליטתי. הפיקוד הסכים איתי, ואימץ את תוכניתי, וכל השישה נלכדו, מבלי שנורתה ירייה אחת!"

״היום לא היינו חוזרים על מעשינו מאז, אפילו תמורת מיליון דולר.״

אחת הפעילויות של קוכמן בשירות הייתה הקמת רשת משתפי-פעולה (משת"פים) בצפון, על-פי בקשת האלוף יה-יה (יורם יאיר). קוכמן: "הציבור אינו מַכּיר את הקשיים של אנשי השב"כ בשטח. כל יום זה אתגר חדש. הייתי אומר, שלעיתים כל שעה היא התמודדות, שאינך יודע כיצד תסתיים. אם אתה חושב שלא פחדתי, אז אתה טועה. פחדים ליוו אותי במהלך כל המבצעים. העבודה דרשה יצירת קשרים ושיתוף-פעולה עם מקומיים, לעיתים-קרובות במצבים של חוסר-אמון וחשדנות הדדית. לא היה פשוט להיכנס לבית ערבי בעזה, או בלבנון, או למסגד מלא במתפללים. מי שיגיד שלא פחד, משקר! היינו צעירים, ועל-אף כל הקשיים, תחושת המחויבות והשליחות היא שהניעה אותנו לעמוד במשימות המורכבות."

במפגשים של גמלאי-השירות שבהם משתתף קוכמן, הם מעלים זיכרונות, ותמהים על התעוזה שהייתה להם בעבר. "באחד המפגשים עלתה השאלה, אם היינו מוכנים לחזור לאותן פעילויות בעבור מיליון דולר. כל החברים ענו בשלילה." קוכמן, כאיש-שטח וכמי שהיה במגע ישיר עם משת"פים, מנע פיגועים, שיכלו לגרום לקורבנות רבים. "אחד המבצעים הרגישים, שבהם השתתפתי, התבצע בכפר השיעי אל קסרא בהרי-השוף בלבנון, 58 קילומטרים מגבול-ישראל. בעקבות פעילות חטיבה 7 של צה"ל באיזור, יצרתי קשר עם נערים בכפר, וקניתי את ליבם. הם סיפקו לי מידעים, שאני מכנה אותם 'ידיעות-זהב'. אחד מהנערים היה איברהים יאסין, איש-חיזבאללה, הידוע בשמו החדש- הרב אברהם סיני, שהתגייר וגר היום בצפת. בזכותו ובזכות סייענים נוספים נמנעו מעשי-טירור רבים."

״אלוהים ואני חברים, ואני מסייע בכול- אפילו בהתקנת מזוזות!״

זה כעשר שנים קוכמן גר עם אשתו, פנינה, ביישוב הקהילתי צור-יצחק, שאליו עברו מאלפי-מנשה. "אני ממש שמח, וטוב לי פה", הוא מכריז. לזוג קוכמן שלושה ילדים ושישה נכדים. ההיכרות שלו עם פנינה, רעייתו כבר 54 שנים, הייתה מקרית, כאילו הגורל נכתב מלמעלה. קוכמן הגיע למטֶה פיקוד-הדרום מעזה במסגרת תפקידו, ופנינה הגיעה לבקר שם חברות שמולן עבדה כאשת-מודיעין בבור המטֶה הכללי (המטכ"ל). קוכמן: "פנינה הייתה אשת-מודיעין ועסקה, רבּוֹת בביטחון-המדינה, כמוני. היא יודעת על בערך 30 אחוזים מפעולותיי, ואני, למרבה-הצער, יודע רק על עשרה אחוזים ממעשיה."

פנינה: "איני מדברת על עבודתי במודיעין. אהבתי את מה שעשיתי שם, ובדיעבד- אני מצטערת שפרשתי. יכולתי להגיע להישגים משמעותיים. סיבת העזיבה שלי הייתה בהחלטה משפחתית, ועם הזמן הצטרפתי לצביקה בסוכנות-הביטוח, שאותה הקים לאחר פרישתו מהשירות."

כגמלאי, קוכמן מתנדב בארגונים אחדים בצור-יצחק, בכוכב-יאיר ובעמותת גמלאי-השירות. לאחרונה, בתקופת-המלחמה, עזר למשפחות-מפונים להתאקלם בצור יצחק, לאחר שאוכלסו בדירות בבניינים חדשים, שטרם נמסרו לרוכשים. "פניתי לרווחה, והצעתי את עצמי לכל משימה שתוטל עליי, כולל התקנת מזוזות בדירות החדשות."

״מה לך, אדם חילוני שאינו חובש כיפה, ולמזוזות?״, אני שואל את קוכמן.

"אני חילוני בתפישׂה, אך אלוהים ואני חברים. אנחנו מדברים. אני מניח כל יום תפילין. איני חייב לחבוש כיפה.״ לטענתו, ״רבים חובשים כיפות, כדי להסתיר את החטאים שלהם." תוך -כדי סיוע למפונים התוודע קוכמן למשפחה משׂדרות, שבתם הגדולה מיכל (שם בדוי) ניתקה כל קשר עם המציאות, לאחר שחוותה טראומה בעת חדירת מחבלים לביתה, כשהיא מתחבאת מתחת למיטה. "לקחתי על עצמי משימה לסייע למשפחה, ובייחוד להחזיר את בתם למצב, שבו היא תחזור לתפקד. בשיחות אינטנסיביות איתה, ובעזרת כלים שרכשתי בשירות, יצרתי עם מיכל קשר אישי, והבאתי אותה למצב, שבו היא חזרה לעצמה, שבה לתפקד, וחזרה למקום-מגוריה בשׂדרות ולעבודתה כסייעת בגן. שכרי היה באמירתה: 'אתה היחיד שעליו אני סומכת!'. את המשפט הזה היא ציינה גם בעמותת ׳חוסן׳ בשׂדרות, שם היא ממשיכה לקבל תמיכה." קוכמן מציין מקרה דומה, שחווה בעבר עם שחקן נבחרת-ישראל בכדורגל אלי דריקס, ששיחק במכבי תל-אביב, ובזכותו זכתה הקבוצה בגביע-המדינה.״

״איני מצטער על כלום. אני מקווה לעתיד טוב יותר למדינה ולאזרחיה.״

בגילו המתקדם קוכמן מאושר למדיי בחייו האישיים, אך כואב את אשר קורה במדינה בעת הזאת. הוא נותן ביטוי נרחב לדעותיו בדף הפייסבוק האישי שלו. "אם עליי לאפיין את מדד-האושר שלי ושל משפחתי, הייתי נוקב בציון 8 (מתוך 10), אך, לצערי, אני מדוכא מהמצב הנוכחי במדינה, והייתי נותן לו את הציון 4. ההפרש בין 8 ל-4 מאפשר לי לראות את החצי המלא של הכוס, ואני מקווה, כי המצב ישתפר ונוכל לחיות בשקט ובשלווה." קוכמן מתגעגע להוריו שנפטרו ומציין, שהם הטביעו בו את תכונת-היושר, שהיא חלק ממנו עד היום. "אבי נפטר כשהייתי בן 26. לפני מותו הוא אמר לי להשתמש כמה שפחות בתרופות, כי הן מכילות כימיקלים, ופוגעות בבריאות. אימצתי את דבריו של אבא, ומתוך 12 כדורים, שאני אמור ליטול ביום, אני נוטל שלושה בלבד." לשאלתי, אם הוא אינו חושש, שהדבר עלול להזיק לו, קיכמון צוחק ומשיב: "עובדה שאני חי כך כבר 33 שנים."

באחרונה החל קוכמן בסדרת-הרצאות, שכותרתה "ממחדל 73 למחדל 23", ובהן הוא מתאר את השלבים, שגרמו לשני המחדלים, מנקודת-ראותו ומחומרים שהתפרסמו בעניינם. לפני פרידתי ממנו אני שואל אותו, אם היה משנה דבר-מה במסלול-חייו, אילו היה הדבר בידיו. "בסך-הכול איני מצטער על כלום. אני מאמין בגורל. העובדה, שהלכתי לשב"כ מיד לאחר שחרורי מהצבא, ולא ניסיתי דברים אחרים, אינה גורמת לי להצטער על עברי. אני רק מקווה, שהעתיד יהיה טוב יותר למדינה ולאזרחיה."