באמצע החיים יצאה חנה סנדר למסע קסום

חנה סנדר, שבמשך שנים רבות עבדה בלשכות מנכ״לים ובעלי תפקידים בכירים אחרים, מצאה בעשור השישי לחייה את ייעודה האמיתי- מספרת סיפורים. המעבר מעבודה משרדית לעולם הסיפורים היה טבעי ואורגני לגביה, כאשר התאהבה בז'אנר החדש והמאתגר הזה.

מאת: מאיר חוטקובסקי
30/08/2024

״התאהבתי בז'אנר״

"זה קרה בדיוק לפני עשרים שנים- כאילו התגלתה לי השכינה, ומצאתי את ייעודי בחיים כמספרת סיפורים", אומרת חנה סנדר, שעשתה הסבה מקצועית מתפקידה כמזכירה בכירה בלשכות מנכ"לים למספרת סיפורים לקהלים רבים ומגוונים. "התאהבתי בז'אנר. יש לי אוספי סיפורים לגילאים שונים, מגיל-הגן ועד לאזרחים ותיקים." בשנת 2004, לאחר 25 שנות-עבודה כראש לשכה בכירה של מנהלי ארגונים, מצאה את עצמה סנדר ללא עבודה, מאחר שהחברה ההולנדית, שבה עבדה, סגרה את משרדיה בתל-אביב.

מתוך סקרנות, נרשמה סנדר לאודישן של מספרי סיפורים בבית-אריאלה, ולאחר שנתיים סיימה את לימודיה, שכללו גם משחק. "במופעים שלי אני משחקת את הסיפורים שלי- דבר שמוסיף נופך ייחודי להצגה." סנדר מדגישה, כי מספרי סיפורים אינם סטנדאפיסטים. "זה סגנון לגמרי אחר." את החשיבות של מספר הסיפורים, דווקא בחברה המודרנית המתנהלת בדיגיטל, אפשר לראות במדינות-אירופה ואחרות, שהחליטו להכניס את התחום למסגרת תוכניות-הלימודים בבתי-הספר. "אני גם משתתפת כמספרת באנגלית בפורומים בינלאומיים עם מספרים מכל העולם", מציינת סנדר.

״רכשתי מאמי את האהבה לשפות״

סיפור-חייה של סנדר יכול להוות מסכת ומופע בפני עצמם. סנדר, שנולדה ברמת-גן לאב ממוצא גרמני ולאם ממוצא פולני, הייתה בת יחידה להוריה. "לאחר לידתי נכנסה אמי להריונות שלא צלחו. הדבר ציער אותה מאוד. באותם ימים לא ידעה עדיין הרפואה איך להתמודד עם אותן בעיות." את לימודיה סיימה בתיכון בליך ברמת-גן. "הייתי תלמידה מצטיינת במקצועות הספרותיים ובשפות. במקצועות הריאליים הייתי פחות טובה. אמא שלי הייתה גאון בשפות, ותרגמה ספרים מדעיים ורפואיים, וממנה רכשתי את האהבה לשפות, ולמעשה, שפת-האם שלי היא אנגלית." לאחר שירותה הצבאי נסעה סנדר לאנגליה, וסיימה בהצלחה לימודי-תעודה בניהול לשכות מנכ"ל )Higher Secretarial Diploma). עם שובה לארץ החלה את לימודיה באוניברסיטת בר-אילן לתואר בספרות אנגלית ובספרות אמריקנית.

״קובי אמר: ׳אל תדאגי!׳, ומאז לא ראיתיו עוד.״

בספטמבר 1973, שלושה שבועות לפני פרוץ מלחמת יום-הכיפורים, נישאה סנדר לבחיר-ליבה, קובי אשבל. "הייתי בשיא-האושר; אישה צעירה בת עשרים וחצי בתחילת דרכי. התוודעתי לבעלי-לעתיד באוניברסיטה, שבה למדנו שנינו. הוא עמד לסיים את התואר בכלכלה. כשהכרתי את קובי, היה ברור לנו שזה רציני. היינו מתראים מדי-יום למרות הקושי, כי הוא גר בתל-אביב, ואני- ברמת-חן ברמת-גן, אך מצאנו את הדרך לעשות זאת."

עם פרוץ המלחמה, ביום-הכיפורים, גויס קובי למילואים. "יום-הכיפורים, שחל ב-6 באוקטובר 1973, שינה את חיי לנצח! היינו אצל ההורים של קובי בתל-אביב. קובי חזר מבית-הכנסת וחיכה לו צו 8. הבנו שפרצה מלחמה. הוא חיבק אותי ברכּוּת ואמר: 'בטח הכול יסתיים תוך כמה ימים. אל תדאגי!'. מאז לא ראיתיו עוד." קובי ז"ל היה ברשימת הנעדרים. ואיש לא ידע מה עלה בגורלו. לאחר חודשים אחדים דפקו על דלת-ביתה של סנדר, ובישׂרו לה את הבשורה המרה על נפילתו של קובי בן ה-24 בחווה הסינית.

״איש לא בא לתמוך בי. הרגשתי מנוּדה...״

התקופה לאחר שאיבדה את בעלה הייתה בעבור סנדר קשה-מנשוא. מיד לאחר השבעה חזרה לעבודה, והמשיכה את לימודיה בשעות-הערב. "כשהייתי חוזרת הביתה, כל מה שיכולתי לעשות היה לחבק את הכרית, לבכות לתוכה ולהירדם לבדי." לדבריה, החברים המשותפים התאדו. "כשהיו רואים אותי ברחוב, הם היו עוברים למדרכה השנייה. גם איש מחבריו-לנשק של קובי ז"ל, שנלחמו איתו ושבו בשלום לביתם, לא הגיע לבקר ולתמוך בי בתקופה הקשה. הרגשתי מנודה."

רק בחלוף עשרות שנים הוברר לסנדר, שחבריו של קובי שרויים במצב של פוסט-טראומה מהמלחמה, שלא אפשרה להם מנטלית לבקר אותה. גם סנדר חשה בטראומה נוראית, כאשר נאלצה לעבור את טקס-החליצה, על-מנת שיתאפשר לה, כאלמנה ללא ילדים, להינשא שנית. "זה היה אחד הרגעים הקשים והמשפילים ביותר בחיי", היא מספרת בכאב. "הרגשתי כמו חפץ, שנמצא במרכז טקס עתיק ולא רלוונטי, ללא התחשבות ברגשותיי, או במצבי. הטקס הזה הוסיף על הכאב ועל הקושי, שכבר היו מנת-חלקי."

״אני מודה לאל על היכולת ועל ההזדמנות, שניתנת לי כל פעם מחדש."

בשנת 1976 הכירה סנדר את מיכה, מי שהיום בן-זוגה. "אני בת-מזל ביותר. הצלחתי להכיר איש נהדר, תומך, אוהב, בעל לב-זהב! הקמנו בית לתפארת עם שני בנים ושישה נכדים. היש אושר גדול מזה לאישה כמוני?! באמת, אני מברכת על כך כל יום, ומודה לאל שוב-ושוב על משפחתי, שאותה אני אוהבת אהבת-נפש." סנדר גרה בהרצליה, אך את שעות-הפנאי שלה היא מבלה בעיקר במרכז תרבות-כושר-ופנאי ברעננה. "החוגים והפעילויות במרכז הם ברמה גבוהה ביותר ויוצאי-דופן באיכותם."

זה שמונה שנים סנדר לומדת ריקודים סלוניים עם מורה אישי. זה קורה בבית-הספר הבינלאומי לריקודים סלוניים "ארתור מארי". זה תחביב שמלווה אותה מילדות כרקדנית בלט, ובבגרותה- כרקדנית ריקודי-עמים. "הדבר מאתגר אותי מאוד. הוא חשוב לי. זה תחביב, אך גם נדבך חשוב בחיים; הריקוד מסייע לי נפשית ופיזית. כל מספר חודשים אני עוברת מבחנים רשמיים של בית-הספר לריקוד, על-מנת שאוּכל לעלות שלב. אני בשלב די-מתקדם, אך עליי להשקיע בכך עוד רבות, כדי להמשיך הלאה", אומרת סנדר בחיוך. "אני מניחה, כי ביכולות-הריקוד שלי מופיעים סממנים של יכולת-המשחק שלי. הריקוד הוא גם משחק של הבעות-פנים ושל היענות לבן-הזוג. גם כאן אני מודה לאל על היכולת ועל ההזדמנות, שניתנת לי כל פעם מחדש."

סנדר היא גם מתנדבת סדרתית, ומוכנה לסייע ככל-שניתן. "אני מתנדבת שנים רבות. בזמנו, בתחילת המיזם הארצי, הייתי חלק מהתוכנית הארצית זה"ב בגן. התנדבתי עד לא-מכבר להיות אשת-שיחה לאישה בודדה מבוגרת מאוד. מצאנו שפה משותפת, והיא ציפתה לפגישתנו הקבועה בכמיהה רבה. אני חברה בארגון אלמנות-צה"ל, ומשתפת פעולה ככל שאני מתבקשת. לאחרונה ביקשתי לסייע לארגוני אזרחים ותיקים במאבקם לשיפור רווחתם של בני הגיל השלישי."

״גם בריקוד וגם בסיפור יש חיבור אנושי״

הריקוד והסיפור הם שתי אומנויות שונות, אך, למעשה, הן דומות בהרבה מובנים. בעבור סנדר הריקוד והסיפור אינם רק תחביבים, אלא דרך-חיים, כלים לביטוי רגשות ותחושות וגשרים לקשר אנושי עמוק.

"ריקוד דומה מאוד לסיפור, ואפילו מפתיע״, היא אומרת בחיוך. "יש התקדמות קדימה ואחורנית; יש אפילו 'מרדף' בין זוג הרקדנים והתקרבות ואינטימיות. גם בסיפור, כמו בריקוד, יש התרוממות-רוח בסופו", מסבירה סנדר; "תחושת השלמה וסיפוק, שממלאת את הלב."

בעידן הטכנולוגיות המתקדמות של הפודקאסטים והסדרות בווידאו עולה השאלה, אם אומנות-הסיפור המסורתית עדיין רלוונטית. סנדר מאמינה בכל-ליבה שכן. "בעולם הדיגיטלי של היום אנשים עדיין מחפשים חיבור אנושי; סיפור אישי ואותנטי, שמדבר אל הלב", היא מדגישה. "יש משהו קסום ביכולת של סיפור טוב לרגש ולחבר בין אנשים, גם בעולם המודרני."

בסיפוריה ובריקודיה סנדר מוצאת דרך להתחבר לעצמה ולאחרים, ולמצוא שמחה ומשמעות בחיים. "יש לי על מה להודות לקדוש-ברוך-הוא", היא מסכמת, "כל יום אני מודה ומסתכלת על הכוס המלאה והגדושה שלי. אני מתפללת שיישארו כולם בריאים ומאושרים."