כפתור וקרע 2022 - תערוכה חדשה של רחלי רוגל

שפת-האמנות, שגיבשה רחלי רוגל באמצעות הכפתור (רדי מייד) מהווה תכסיס למשיכת הצופה. הכפתור, אובייקט יומיומי,‏‏ המשמש ‏לרכיסת ‏הבגד, נתפש כפריט נאה ונוסטלגי, ולכן מזמין את הצופה לחוויה חזותית מהנה.

היצירות הקישוטיות והססגוניות הן עליזות למראית-עין. זאת, עד שהמתבונן מגלה שהן מעין הבזקי-זיכרון מאירועים טרגיים בלתי-נשכחים בזיכרון הלאומי. בולט ביצירותיה של רוגל הניגוד בין החומרים הנשיים והעדינים - חוטים צבעוניים, בובות-דאגה זעירות, חרוזים, כפתורים ולולאות - לבין הנושאים הקשים של המלחמות: אובדן, הרג, שכול ו/או שואה.

הכפתור הוא כוח-מארב, השוכן במסתור ומתנפל בהפתעה בלתי-צפויה. זהו, למעשה, "אמבוש אינטראקציה"- אינטראקציה שהתרחשה באופן בלתי-צפוי ממקור לא-אנושי (ג'ארומלק ועידו תבורי 2014 "Interaction ambush"). הכפתור הדומם מפעיל מניפולציה, ‏המהתלת ‏בין ‏הראייה ‏למבט. הוא בבחינת "התזמורת בשערי-הגיהנום".

כפתור-הבגד ‏ככפתור-ההפעלה ‏מעביר, ‏או ‏מחזיר, ‏את ‏הצופה ‏לממד-הזמן, ‏הנע ‏בין ‏הזיכרון הקולקטיבי ‏לזיכרון ‏הסובייקטיבי, כשהראשון מאתגר ‏או ‏מעצים ‏את ‏השני. ‏כל ‏יצירה היא הנצחה רכה לאירוע ‏שהתרחש ‏בעבר ‏וממשיך ‏להתקיים ‏דרך ‏האמנית- ‏הצופים ‏והכפתורים ‏גם ‏כיום.

חיילים וכפתורים מוזכרים בנשימה אחת בהקשרים טרגיים של מציאת גופות. כך, לדוגמא, במקרה של חיילי-נפוליאון, שנמצאו בעכו (1799), או עשרות-אלפי הגופות בקבר-האחים בווילנה, שמתו בעת הנסיגה ממוסקבה (1812), וכך זוהה החייל הבריטי בפלנדריה (1917). הכפתור, פחות-הערך לכאורה, הוא לעיתים האנדרטה היחידה שלה זוכה החייל.

בתקופת-השואה שימשו הכפתורים כמטבע-עובר-לסוחר, כמחבוא לחפצי-ערך וכמשחק-כדורגל לילדי-הגיטאות. בגיטו-לודז' ניצלו ילדים, שהועסקו בתפירת כפתורים, משילוח מיידי למחנה-ההשמדה "חלמנו", בשל היותם עובדים יצרניים.

מלאכת-התפירה היא מעין טקס-אבלות, שבסופו נולד תוצר אסתטי, השובה את העין. מאחר שהמוות הסופי והמוחלט הוא כשאין מי שיזכור אותך, רחלי רוגל מבקשת לשמר אירוע בזיכרון הקולקטיבי הלאומי.
רוגל היא אמנית בינלאומית ומרצה רב-תחומית. הרבדים הרבים ביצירתה מעוררים עניין אקדמי. יצירתה נסקרה בעבודות-דוקטורט, בעבודות-מאסטר, בסמינריונים בתחומים שונים, בקונגרסים ובכנסים בינלאומיים. יצירתה שולבה בתוכנית-הלימודים באוניברסיטת בר-אילן.
מוזיאון-ישראל הקדיש ליצירות הרצאות אחדות למבוגרים ולנוער.

יצירות-הכפתורים הוצגו במוזיאונים ובגלריות בישראל, בארצות-הברית, ביפן, בגרמניה, באוסטריה, בהולנד, באנגליה, בצרפת ובדרום-אפריקה. הן תועדו בעיתונים, במגזינים ובספרים ברחבי-העולם, והמליצו עליהן ברדיו ובטלוויזיה. כמו-כן, הן נמצאות באוספים פרטיים ובאוספים ציבוריים.

הצעקה- לבוב 1941

"רוגל מעבירה בעזרת סמלים ודימויים את הרגשות, שמתעוררים מצפייה בצילום הפוגרום בלבוב. כותונת-הנשים, שבעזרתה עשתה זאת, היא נשית, אינטימית וטעונה מינית. כך היא מייצגת את החדירה האלימה לפרטיותה של האשה המותקפת. תחושת החדירה למרחב הפרטי מועצמת על-ידי כפתורים, שמשמשים לרכיסת לבוש-תחתון ומצעי-מיטה.
הטול השחור על בד-הסטן מדמה וילון תיאטרון ומסמל את הקהל, שנאסף מסביב לאשה, צופה בהשפלתה, ואף נהנה; כאילו ההתעללות היא חלק מהצגת-תיאטרון...
ברקע פנים גזורים מטול, ובהם פיות פעורים בזעקה אילמת. זו מטפורה להבעת-הפנים המעוותת מסבל של הנשים שבתצלומים. הפנים הם בהשראת הגולגלות במיצב "שלכת" של מנשה קדישמן במוזיאון היהודי בברלין. הפנים נעלמים בהדרגה מלמעלה למטה. אפקט היעלמות זה מושג באמצעות התפרים, שיוצרים את הפיות- מחוט כפול לחוט עבה, לחוט דק-יותר, ובתחתית ללא חוט כלל.
הפנים הנעלמים הם סמל לזעקות ההולכות ונשכחות של הקורבנות, אשר רוגל מעולם לא שכחה."

מתורגם מדוקטורט של ד"ר מור פרסיאדו- אוניברסיטת בר-אילן:

These Threads Captured Shadows: "Sewing and Embroidery" in Holocaust Art Works of Contemporary Jewish Women Artists