אלוהים על הספה ב״הבימה״

כמעט שני עשורים לאחר שנהפכה לאבן-דרך בתיאטרון הישראלי, הקומדיה השמימית של ענת גוב המנוחה חוזרת לבמה הלאומית בגרסה מעודכנת, המוכיחה, כי גם לבורא-עולם יש רגעי-שבירה. במפגש אינטימי וטעון בין פסיכולוגית מן-השורה לאל השרוי בדיכאון קליני, הקהל מוזמן למסע שבין שמיים לארץ, המנסה למצוא זיק של-תקווה בתוך חוסר-האונים האנושי.

מאת: מאיר חוטקובסקי

תאריך: 10/07/2026

המטופל המסתורי שביקש למחוק את הכול
בלב המחזה "אוי אלוהים!" עומדת אלה, פסיכולוגית בת 42 ואם חד-הורית, המגדלת את בנה, ליאור, הנמצא על הרצף האוטיסטי. חייה השגרתיים עוברים טלטלה, כשהיא מקבלת פנייה דחופה ממטופל מסתורי, המזדהה באות א'. עם כניסתו לקליניקה מתברר, כי המטופל אינו אלא אלוהים בכבודו ובעצמו, הסובל מדיכאון עמוק ומאכזבה ממפעל-חייו.
האל, שמרגיש שאיבד שליטה על יצירתו, מבקש לשים קץ לאנושות כולה. "אני לא יכול להגיד לך מי אני... אַת לא תאמיני לי!", הוא אומר לה ברגע של-היסוס, וכשהיא שואלת לגילו, הוא משיב ביובש: "5786". לאלה ניתנת שעה טיפולית אחת בלבד; שעה שבה עליה לגייס את כל חמלתה המקצועית, כדי לשכנע את הבורא לא להשמיד את העולם.

מ״הקאמרי״ ועד בואנוס איירס: סיפורה של הצלחה בינלאומית
המחזה, שנכתב בידי ענת גוב המנוחה, עלה לראשונה בשנת 2008 בתיאטרון ״הקאמרי״, בבימויה של עדנה מזי"א, שהלכה לעולמה לא-מכבר. מאז נהפך לאחת היצירות הישראליות המצליחות ביותר בעולם, הוא תורגם לשפות רבות, והועלה על במות יוקרתיות ברומא, בבואנוס איירס, בפולין ובברזיל.
האוניברסליות של המחזה טמונה באופן שבו הוא מטפל בשאלות תיאולוגיות כבדות באמצעות הומור שנון ופגיעוּת אנושית. הוא מצליח לשמר את הרלוונטיות שלו גם בשנת 2026, ומציע מבט חומל על המציאות המאתגרת, שאלוהים ממטיר עלינו.

נבחרת 2026: נורמן עיסא נכנס לנעלי-הבורא
בהפקה הנוכחית בתיאטרון ״הבימה״, המועלת באולם מסקין האינטימי, נכנס השחקן נורמן עיסא לנעליו הגדולות של אלוהים. לצידו מגלמות לסירוגין את דמות אלה יעל לבנטל וריקי בליך, ואת הבן ליאור מגלם יואב רוזנברג. ההצגה, בבימויו של מתן דרעי-בדש, נמשכת 80 דקות אינטנסיביות, ללא-הפסקה– דבר המגביר את תחושת-הדחיפות של "השעון המתקתק".

הביקורות מהשטח כבר מצביעות על הצלחה; ההצגה מחזיקה בדירוג מרשים של 4.3 כוכבים באתר "תיאטרון בישראל". "משחק מעולה, אחד הטובים שנראו", נכתב באחת הביקורות, ואחרת ציינה, כי "הנושא מרתק, והמשחק טוב מאוד." הקהל הישראלי, כך נראה, מוצא נחמה בדמותו של אלוהים, שמותר לו לבכות.

היפוך-תפקידים: כשהאל זקוק לפסיכולוגית
הכוח הדרמטי של המחזה נובע מהיפוך-תפקידים מבריק: האל הכל-יכול הופך לנזקק, והאישה הארצית – המתמודדת בעצמה עם קשיי-החיים – נהיית זוֹ שצריכה להושיע אותו. הדיאלוגים המושחזים אינם נטולים ביקורת הדדית. "אַת לא תשבי פה ותאשימי אותי!", מטיח אלוהים באלה בטריילר הרשמי, והיא משיבה בכנות כואבת: "אולי אתה מאשים את עצמך?...".
הקליניקה נהפכת למיקרוקוסמוס של ההיסטוריה האנושית; מקום שבו שאלות על צדק ועל סבל מקבלות מענה באמצעות קרבה אנושית פשוטה. השחקנים מצליחים למנוע מן הדמויות ליהפך לקריקטורות, ומעניקים להן פגיעוּת קיומית, הנוגעת בכל צופה.

יש תקווה מתוך השבר
בסופו-של-דבר, "אוי אלוהים!" אינו רק מחזה על תיאולוגיה, אלא על כוחה של הרוח האנושית למצוא כוחות-ריפוי גם מתוך השבר האישי ומהשבר הקולקטיבי העמוקים ביותר. כפי שנאמר ברגע של-חסד על הבמה: "אולי יום אחד גם אנחנו נשתחרר מהכוח, ונפסיק לפגוע האחד בשני."

המפגש המחודש עם יצירתה של גוב מזכיר לנו, שהחמלה היא המפתח היחיד להישרדותנו, ומותיר את הצופים עם חיוך שנון ועם מועקה משחררת בלב.