חוקי ישראל - החוקים הרגילים וחוקי היסוד

המשפט הישראלי מתאפיין במבנה חוקתי ייחודי וחסר חוקה פורמלית. המערכת המשפטית בישראל, נשענת על מערכת נורמטיבית, המבוססת על חוקי היסוד, חקיקה רגילה ומקורות משפטיים נוספים, כפי שיפורט בהמשך. בכתבה זו נבחן את מעמדם המשפטי של החוקים, ההבדלים בין מנגנוני ההגבלה וההתגברות, ושאלת סמכות החקיקה.

מאת: אריה וונגרקה, עו״ד ונוטריון

תאריך: 06/09/2026

החוקים הרגילים לעומת חוקי היסוד בישראל, מעמד והיררכיה

מערכת המשפט בישראל, פועלת לפי עיקרון ההיררכיה הנורמטיבית, המבחינה בין רבדי חקיקה שונים:

חוקים רגילים (כיום כ-1000 חוקים רגילים, פעילים ובתוקף):

מנוסחים ומאושרים במליאת הכנסת ברוב רגיל (רוב חברי הכנסת, הנוכחים בהצבעה, קרי גם פחות מ-61). חוקים אלו מסדירים את מרבית תחומי החיים האזרחיים, הפליליים והמנהליים במדינה, אבל אינם יכולים לסתור או לנגוד את הוראותיהם של חוקי היסוד.

חוקי היסוד (14 חוקי יסוד):
מהווים את נדבך היסוד של החוקה שבדרך.
בפסיקת בית המשפט העליון (ובפרט בהלכת בנק המזרחי משנת 1995, כ-3 שנים, לאחר המהפיכה החוקתית, שבאה לביטוי בחקיקתם של 2 חוקי היסוד הראשונים: ״חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו״ ו״חוק יסוד: חופש העיסוק״), נקבעה וחוזקה התפישה, כי לחוקי היסוד יש מעמד חוקתי-על חוקי.
חשוב להדגיש שהן החוקים הרגילים והן חוקי היסוד מתקבלים בגוף המחוקק, קרי כנסת ישראל. הצעות החוק של הממשלה מתקבלות לאחר אישורם בשלוש קריאות, כאשר הצעות פרטיות, של חברי כנסת חייבות לעבור קריאה נוספת, ״טרומית״, קרי 4 קריאות אישור. חוקי יסוד מסוימים (או סעיפים בתוכם), כמו גם מיעוט קטן, של חוקים רגילים, משוריינים לעיתים ברוב של חברי הכנסת (למשל, רוב של 61 ויותר או רוב מיוחס אפילו של 80 חברי כנסת), דרוש כדי לשנותם.
חלק יחסי קטן, של חוקי היסוד נהנים ממה שנקרא "שריון פורמלי" ,
המחייב שכל שינוי בחוק יסוד, יתבצע אך ורק בחוק יסוד אחר! קרי לא ניתן לשנות חוק יסוד באמצעות חוק רגיל.
פרט מעניין וחשוב לדעתי לציין, ש״חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו״, אחד מחוקי יסוד העל, של מדינת ישראל, איננו משוריין ב״שריון פורמלי״ וגם לא בשריון מיוחס, של רוב חברי הכנסת. השריון הקיים לחוק חשוב זה הוא באמצעות, ״פסקת ההגבלה״, שנעמוד על טיבה בהמשך.

פסקת ההגבלה לעומת פסקת ההתגברות

שתי פסקאות אלו עומדות בלב הדיון החוקתי בישראל ומסדירות את האיזון העדין בין זכויות אדם לבין סמכות הרשות המחוקקת:

1. ״פסקת ההגבלה״:
מעוגנת בסעיפים מרכזיים כמו סעיף 4 ל״חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו״ וסעיף 8 ל״חוק-יסוד: חופש העיסוק״. פסקה זו קובעת כי אין פוגעים בזכויות של אדם אלא "בחוק ההולם את:
א. ערכיה של מדינת ישראל,
ב. שנועד לתכלית ראויה,
ג. ובמידה שאינה עולה על הנדרש".
כלומר, היא משמשת כ"שער בדיקה" ו״כמחסום חוקתי״, המגביל את הכנסת, מחקיקת חוקים, הפוגעים בזכויות יסוד ומעניקה לבית המשפט את הסמכות לפסול חוקים רגילים הסותרים אותם.

2. ״פסקת ההתגברות״:
מדובר במנגנון מוצע או נקודתי (הקיים כיום ״בחוק-יסוד: חופש העיסוק״) המאפשר לכנסת לחוקק חוק, הסותר זכות יסוד או שנפסל על ידי בית המשפט, ובכך "להתגבר" על פסילתו. ההצעה המרכזית סביב פסקה זו נועדה לאפשר לכנסת לחוקק חוק ברוב מיוחד (למשל 61 חברי כנסת) הגובר על הביקורת השיפוטית, ובכך להכריע במחלוקות עקרוניות בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת.
הרקע לחקיקתה של פסקת התגברות זו, היה בתקופה בה פרץ, מה שנקרא בזמנו, ״משבר החזיר״, יבוא הבשר הקפוא, הלא כשר, לארץ, יבוא לו התנגדו בחריפות ובתקיפות רבה, החוגים החרדים בארץ.
כב׳ השופט העליון, פרופ׳ אהרן ברק, (אז בתפקידו כמשנה לנשיא ביהמ״ש העליון), הביא את הצעת הפשרה, באמצעות ״פסקת ההתגברות, שהתקבלה והוכנסה כסעיף 8 ל״חוק יסוד: חופש העיסוק״.
פרט מעניין שראוי לדעת. ש״פסקת ההתגברות״, חוקקה בשנת 1994, שנתיים בלבד לאחר חקיקתו של ״חוק יסוד: חופש העיסוק״, שהובא, יחד עם ״חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כהצעה וזאת גם כן ע״י כב׳ השופט העליון, פרופ׳ אהרון ברק.

המחוקק

עניין מרתק ומעניין לדעת, היא השאלה, האם רק הכנסת, הרשות המחוקקת של מדינת ישראל, "מחוקקת"?
ובכן, התשובה הקצרה היא לא! אף על פי שהכנסת היא הרשות המחוקקת המרכזית והסמכות העליונה המוקנית מכוח עקרון הפרדת הרשויות, מעגל יוצרי הנורמות המשפטיות המחייבות בישראל רחב יותר:
חקיקת משנה (תקנות, צווים וכללים): גורמי ביצוע שונים ברשות המבצעת – כגון שרים, ראשי רשויות מקומיות וגופים ממשלתיים (כמו בנק ישראל או רשות ניירות ערך) – מוסמכים על פי חוק להתקין תקנות. תקנות אלו מהוות חלק ממערכת הדינים המחייבת, כל עוד הן תואמות את ההסמכה שניתנה להן בחוקים הראשיים של הכנסת.
חקיקה היסטורית (דינים מנדטוריים ועות'מאניים): חלק ניכר מהמשפט הישראלי התבסס בעבר ולעיתים אף עודנו נשען, על דברי חקיקה מנדטוריים (כדוגמת ״דבר המלך במועצה על ארץ-ישראל״) או חוקים עות'מאניים (המג׳לה), שנקלטו במערכת המשפט הישראלית עם הקמת המדינה, כל עוד לא שונו במפורש על ידי הכנסת.