ועדת חקירה? עד לאן - אם בכלל!

האם קיים בכלל הרצון להגיע לחקר האמת?

איפה אתם, הפוליטיקאים? ראשי מחנה האופוזיציה - בנט, לפיד, ליברמן, איזנקוט, גנץ וגולן; ברגע היסטורי, קריטי וטעון כל-כך, במקום למלא את תפקידכם כאופוזיציה, להיות בראש המחנה, להנהיג, להציב כיוון ולהוביל - אתם מעדיפים לשבת באולפנים, לדבר בלי סוף ולהתחרות זה בזה על עוד כותרת • איפה מצביעי הליכוד בעלי המצפון? היכן אתם מול מה שמתחולל במפלגה שלכם? היכן הבושה - ואיך אפשר בכלל לחיות איתה?

מאת: יוסי רוזנמן

15/01/2026

אין חולק על החשיבות העליונה של חקירת כשלי ה-7 באוקטובר. זהו אירוע מכונן שהותיר אחריו כאלפיים משפחות שכולות, טראומה לאומית סביב סוגיית החטופים ופגיעה אנושה בתחושת הביטחון של כלל אזרחי ישראל נוכח איומי הטרור. חקירה אינה מותרות - היא חובה מוסרית ולאומית.

חובה לבדוק את הכשלים
היקף האסון ועומק המחדלים מחייבים שינוי דרמטי בתפיסת הביטחון, באסטרטגיה המדינית, ולא פחות מכך - בשיח הפנימי וביכולת שלנו לנהל מחלוקות כחברה; אם לא נבין שהמחלוקת הפנימית, גם בלי להידרש לשאלת האשמים, היא ההזדמנות לה חיכה חמאס - ואם הדבר אינו ברור דיו - סימן שלא למדנו דבר.
לפני שנשאב לוויכוח הבלתי נגמר על היקף החקירה וזהות החוקרים, יש לשאול את השאלה הבסיסית: מהי מטרתה של ועדת החקירה? זאת משום שעוצמת המחלוקת בין המחנות הפוליטיים חושפת את האמת הלא-נעימה: רבים אינם מחפשים תיקון אלא ״מצעד אשמים״ ו״עריפת ראשים״ - הם מתקשים להבין את גודל השעה; השיקום של ישראל לא יושג רק באמצעות הטלת אחריות אישית על מנהיגים ומפקדים - גם אם אלה, לכשיימצאו, חייבים יהיו לתת את הדין. חשוב שלא נתבלבל: תפקידה המרכזי של ועדת החקירה הוא לחשוף את הכשלים העמוקים שהובילו למחדל ולהצביע על הדרכים לתיקונם.

״ממלכתיות״ אינה מילה גסה
נכון שחוק ועדות החקירה מעניק לממשלה את הסמכות לקבוע את היקף החקירה, בו בזמן שהוא גם מסמיך את נשיא בית המשפט העליון להרכיב אותן; אילו חפצה הייתה האופוזיציה להבטיח חקירת אמת, מקיפה ואפקטיבית, כזו שתוביל למסקנות הכרחיות - היא יכולה הייתה, עם כל הקשיים וחרף חוסר האמון, להיכנס למשא ומתן עם הקואליציה על פרטי ההצעה; ההתנגדות הנחרצת של האופוזיציה לחוק ועדת החקירה הפוליטית וה״בלתי תלויה״ שהעלה להצבעה ח״כ אריאל קלנר מהליכוד, מתאפיינת בקו נחרץ ולא-ממלכתי; במקום חתירה להסכמה רחבה ולמנגנון חקירה עצמאי ואמין, היא נוקטת רטוריקה מתלהמת ומהלכים פוליטיים שמעמיקים את הקיטוב הציבורי ופוגעים באמון ההליך עצמו. כי הרי המונח ״ועדת חקירה ממלכתית״ נועד לבטא את האמון שהציבור אמור לרכוש לה; אלא שבמציאות הנוכחית, עם כל הכבוד, האמון הציבורי בנשיא בית המשפט העליון שאמור היה למנות את חברי הוועדה, למרבה הצער נמצא בשפל חסר תקדים, דבר שאי אפשר להתעלם ממנו.

לאן עוד נגיע?
כולנו שומעים על ועדת חקירה שתגיע עד אוסלו, שתבדוק את ההתנתקות, את הרפורמה המשפטית, את המחאה. ואם כבר - אז מדוע לא את ״מבצע סיני״ ו״מלחמת העצמאות?
אגב, אם כבר הזכרנו ״התנתקות״, האם קיימת היתכנות שהוועדה תחקור מדוע הצביע נתניהו בעד ההתנתקות? ולא רק פעם אחת, אלא ארבע מתוך חמש פעמים.
נו באמת, עד לאן אנחנו עוד רוצים להגיע?

בקטנה
אסור לפתח ציפיות מופרזות מהוועדה שעתידה לקום - אם בכלל - ובוודאי לא בכל הנוגע לחקר האמת. קל וחומר כאשר מדובר במי שעמד בראשות הממשלה בזמן הטבח ובמרבית השנים שקדמו לו; סביר הרבה יותר להניח שייעשה ניסיון לייצר ״אמת חלופית״, כזו שבה כולם אשמים - מלבד האחראים האמיתיים; ממילא, בעיניהם, האשם האמיתי הוא יצחק רבין מ״פושעי אוסלו״, היועצת המשפטית לממשלה ושופטי בג״ץ - ואם באסון הגדול ביותר במדינה עסקנן - אולי בכלל דוד בן-גוריון אשם, כמי שהכריז על הקמת מדינה ליהודים שבגללו פרצה מלחמת העצמאות.
קוראים וקוראות יקרים! האם עלה בדעתכם/ן אולי שאין מדובר כלל בוועדת חקירה? אולי בכלל מדובר כאן בניסיון שקוף של בעלי עניין להסיט את תשומת הלב מהנושא הבוער והמסוכן באמת בעת הזו - פרשת ״ההתנהלות הבעייתית״ בלשכת ראש הממשלה ופרשת ״קטארגייט״, להפנות את הזרקור הציבורי לוועדה שממילא לא תקום בקרוב - אם בכלל? (מוגש כחומר למחשבה).
חשוב להבין שוועדת חקירה איננה תחליף למנהיגות ואינה יכולה להיות מסך עשן לכישלון מוסרי, ערכי ופוליטי מתמשך; חקר האמת הוא תנאי הכרחי, אך לא מספיק - ללא נטילת אחריות אמיתית, ללא שינוי עמוק בדפוסי קבלת ההחלטות וללא שיקום האמון בין ההנהגה לציבור, כל ועדה שתקום תהפוך לעוד פרק בבריחה מאחריות; השאלה האמיתית איננה עד לאן תגיע הוועדה, אלא: האם החברה הישראלית ובעיקר הנהגתה מוכנות סוף-סוף לקחת אחריות ולהגיע לחקר האמת?

לכתבה כפי שהתפרסמה ב״יבניתון/ גדרתון/ גן יבנהתון״, גיליון מספר 1783, 02/01/2026