הפרדת הרשויות בישראל

עקרון הפרדת הרשויות הוא מאבני-היסוד של המשטר הדמוקרטי. תכליתו אינה ליצור הפרדה מוחלטת בין מוסדות-השלטון, אלא למנוע ריכוז של כוח בלתי-מוגבל בידי גורם אחד. לכן הסמכויות מתחלקות בין הרשויות, ומתקיימת מערכת של איזונים ובלמים, שבמסגרתה כל רשות מפקחת, במידה-זוֹ-או-אחרת, על האחרות– מה שמבטיח ביקורת הדדית.

מאת: אריה וונגרקה, עורך-דין ונוטריון

תאריך: 09/10/2026

ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית. האזרחים אינם בוחרים ישירות את ראש-הממשלה, אלא את 120 חברי-הכנסת, בבחירות כלליות, ארציות, ישירות, שוות, חשאיות ויחסיות. עקרונות אלה מעוגנים ב״חוק-יסוד: הכנסת״.

מתוך הכנסת מוקמת הממשלה, והיא מכהנת מכוח אמון הכנסת בהּ, ואחראית לפניה. לכן קיימת בישראל זיקה הדוקה בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת: הממשלה זקוקה לתמיכה של רוב חברי-הכנסת, ובדרך-כלל היא נשענת על קואליציה של סיעות אחדות.

מצב זה יוצר קושי מוּבנה במנגנון-הפיקוח: הכנסת אמורה לפקח על הממשלה, אך הממשלה נהנית, בדרך-כלל, מתמיכת הרוב הקואליציוני בכנסת. מכאן החשיבות של קיומם של האופוזיציה, ועדות-הכנסת, הדיון הפרלמנטרי, התקציב וכלי-הפיקוח השונים.

הפרדת הרשויות אינה מוחלטת– היא ״גמישה״

קיימות אצלנו שלוש רשויות ממלכתיות:

1.⁠ ⁠הרשות המחוקקת – הכנסת;

2.⁠ ⁠הרשות המבצעת – הממשלה;

3. הרשות השופטת – בתי-המשפט.

הממשלה קובעת מדיניות ומבצעת את החוקים.

הרשות השופטת מכריעה בסכסוכים, ומפעילה ביקורת שיפוטית על פעולות-הרשויות, בהתאם לסמכויות שהוקנו להּ בחוק.

הפרדת הרשויות בישראל אינה מוחלטת. הממשלה, לדוגמא, מעורבת באופן משמעותי בהליך-החקיקה באמצעות הצעות-חוק ממשלתיות; הכנסת מפקחת על הממשלה; בתי-המשפט יכולים לבחון את חוקיות פעולותיהן של רשויות-השלטון. לפיכך, הפרדת הרשויות בישראל היא מה שמכוּנה ״הפרדת רשויות גמישה״.

הביקורת השיפוטית אינה חד-משמעית

הביקורת השיפוטית היא מנגנון מרכזי של שלטון-החוק. היא מאפשרת לבית-המשפט לבדוק, אם רשות שלטונית פעלה במסגרת סמכותהּ ובהתאם לחוק.

הביקורת על הרשות המבצעת היא עיקרון ותיק במשפט הישראלי. משמעהּ, ששר, ממשלה, או רשות מינהלית אינם רשאים לפעול רק מכוח מעמדם! עליהם לפעול במסגרת הסמכות שהוקנתה להם בחוק.

שאלה מורכבת יותר היא הביקורת על חקיקת הכנסת. אזכיר בהקשר הזה נקודת-ציון חשובה: פסק-הדין ״בנק המזרחי המאוחד נ’ מגדל כפר שיתופי (1995)״, שבו דנו בסמכותה של הכנסת כרשות מכוננת ובמעמדם החוקתי של חוקי-היסוד.

ההתפתחות וההחלטה של בית-המשפט העליון בפסק-הדין הזה קשורה במיוחד לחקיקת שני חוקי-היסוד הראשונים, הדנים בזכויות-האדם:
א. ״חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו״;
ב. ״חוק-יסוד: חופש-העיסוק״.

שני החוקים חוקקו בשנת 1992. ״חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו״ כולל ״פסקת-הגבלה״, שלפיה, פגיעה בזכויות המוגנות אפשרית אך ורק, אם הפגיעה תעמוד בשלושה תנאים:
א. בתנאי-החוק;
ב. תהיה לשם תכלית ראויה;
ג. תהיה מידתית.

לשמור על עקרון הכרעת-הרוב, ובה-בעת לאפשר הגבלת-השלטון בידי בית-המשפט.

אתייחס גם לסוגיה נוספת ומורכבת באשר לביקורת השיפוטית: המתח המוּבנה בין הכרעת-הרוב להגבלת-השלטון בידי בית-המשפט.

הביקורת השיפוטית מעוררת שאלה דמוקרטית חשובה ביותר ומעניינת: כיצד ניתן להצדיק התערבות של שופטים, שאינם נבחרים, בהחלטות של הכנסת, שהיא גוף נבחר, המייצג, למעשה, את העם; את הריבון?

התשובה של מצדדי-הביקורת היא, שדמוקרטיה אינה רק שלטון-הרוב; היא, ראשית-לכול, שלטון-החוק, הגנה על זכויות ומניעת שימוש בלתי-מוגבל בכוח השלטוני.
מנגד, מבקרי-הביקורת מדגישים את העיקרון של הכרעת-הרוב ואת הצורך להותיר בידי נבחרי-הציבור את ההכרעה בשאלות ציבוריות מרכזיות.

המחלוקת בנדון הגיעה לשיאהּ בפסק-הדין ״בג”ץ 5658/23, התנועה למען איכות השלטון בישראל נ’ הכנסת״, שניתן ב־1 בינואר 2024. בית-המשפט דן בתיקון ל״חוק-יסוד: השפיטה״, שביקש לשלול באופן גורף את הביקורת השיפוטית על סבירות החלטותיהם של הממשלה, ראש-הממשלה והשרים (מה שמוכּר בציבור כ״עילת-הסבירות״). בכך התעוררה לראשונה במלוא-עוצמתהּ אף שאלת גבולות סמכותהּ של הכנסת לשנות את חוקי-היסוד עצמם. הכנסת קיבלה את התיקון, שיאפשר לה לעשות זאת, אך בית-המשפט העליון ביטל אותו.

ליישׂם את הגישה של איזונים ובלמים בין הרשויות

הפרדת הרשויות בישראל אינה הפרדה מוחלטת, אלא הפרדת רשויות גמישה, המושתתת על מערכת של חלוקת הכוח ביניהן, תוך נקיטת הגישה של איזונים ובלמים: הכנסת מחוקקת ומפקחת, הממשלה מנהלת ומבצעת, ובתי-המשפט מבקרים את חוקיות פעולות-השלטון.

האתגר הדמוקרטי, שאינו פשוט כלל, הוא למצוא את נקודת-האיזון בין שני עקרונות חשובים מאוד: הכרעת-הרוב, מחד-גיסא, והגבלת כוחו של השלטון, תוך הגנה על שלטון-החוק ועל זכויות-הפרט, מאידך-גיסא.

קיומהּ של ביקורת הדדית אינו פגם בשיטת-הממשל– ההיפך הוא הנכון: הוא נועד להבטיח, שאף לא רשות אחת תיהפך לבעלת כוח בלתי-מוגבל; שהרי, כפי שאנו נוכחים שוב-וָשוב, כוח כזה– יש בו רק כדי להשחית, לקלקל ולהרוס.