מי יחקור את הטבח? ומה נדרש כדי להגיע לחקר האמת?

ההפתעה ביום הכיפורים ב-6 באוקטובר 1973 גבתה את חייהם של אלפים והותירה פצע עמוק בתודעה הלאומית; לאחר שהאבק שקע והמלחמה הסתיימה, הוקמה ועדת חקירה ממלכתית ״ועדת אגרנט״ שתפקידה היה לבחון את המחדל ולקבוע אחריות • כעבור חמישים שנה, אל מול טבח ה-7 באוקטובר 2023, המציאות מורכבת וקשה הרבה יותר: הפצע עודנו פתוח, הדם טרם יבש ורבים מן המעורבים במחדל עדיין נושאים בתפקידים בכירים ביותר ומשפיעים בפועל על עתיד המדינה • בתוך מציאות לא נתפסת זו מתעוררת השאלה המרכזית: כיצד ניתן לקבוע עובדות, לגבש מסקנות ולהשיב את אמון הציבור, כאשר החקירה עצמה נטועה בלב מאבק פוליטי חריף?

מאת: יוסי רוזנמן

תאריך: 9/01/2026

הדיון הציבורי סביב הקמת ועדת חקירה מתנקז כמעט באופן בלעדי לשאלה אחת: מי ימנה את חבריה? מן הצד האחד של המפה הפוליטית נשמע חשש עמוק מפני כל מי שיתמנה על ידי נשיא בית המשפט העליון; מן הצד האחר נטועה התפיסה שכל מינוי שאינו כזה, יוביל לטיוח אחריות ראש הממשלה במחדל. במקום דיון ענייני על מטרות החקירה ומהותה, נזרקים לחלל השיח שמות של מועמדים - לא על מנת לבחון את מקצועיותם, אלא כדי להרתיע את הציבור מראש מהתוצאות אליהן הם יובילו.

גישה שגויה ומטעה
קבלה של אמון הציבור בעבודת ועדת חקירה אינה תלויה בזהות הממנים, אלא באיכות המינויים עצמם; נדרשת כאן ועדה שתכלול חוקרים מומחים, שאינם נגועים בדבר ושעמדותיהם אינן ידועות מראש - כזו שתוכל לעמוד בכל מקרה לביקורת ציבורית ומשפטית; מי שייתפס כמי שבא לחקור מתוך מסקנה ידועה מראש - לא יוכל למלא את תפקידו, ללא קשר לשאלה מי מינה אותו. לכן, השאלות האמיתיות אינן ״מי הממנה״, אלא ״מי החוקר״ ו״מה נחקר״.

מגבלותיה של ועדת חקירה
חשוב לזכור: ועדת חקירה, גם אם עומד בראשה שופט, אינה תחליף לבית משפט; כלי החקירה המשפטיים העומדים לרשותה מוגבלים ותפקידה המרכזי הוא לקבוע תשתית עובדתית והסקת מסקנות על בסיס ראיות מוצקות; רק בסיום התהליך, ניתנת לוועדה הזכות לעבור למסקנות אישיות, כל זאת, תוך שמירה קפדנית על זכויות המוזהרים; הקושי הגדול הוא כאשר הוועדה נדרשת להתמודד עם שאלות החורגות מהממצאים העובדתיים כמו: האם מדיניות ממשלות ישראל כלפי שלטון חמאס הייתה שגויה? האם הטבח הוא תוצאה ישירה של אותה מדיניות? והאם ועדת חקירה כלשהי בכלל מסוגלת לקבוע מסמרות בשאלות מסוג זה?

מה נלמד מלקחי העבר
״ועדת אגרנט״ שחקרה את מחדל יום הכיפורים שנת 73, יצרה מאגר מידע היסטורי מרשים, אך בפועל, קביעותיה כמעט אינן משמשות בסיס לדיון הציבורי בן זמננו - איש אינו מבסס כיום את עמדותיו על מסקנה כזו או אחרת של אותה ועדה ובכך טמון לקח חשוב: ערכה של ועדת חקירה אינו רק במציאת האשם - ביכולתה להניח תשתית רחבה להבנת תהליכים ומדיניות, והשפעתם לשנים הבאות. לכן, לצד השאלות ״מי יחקור״ ו״מה ייחקר״, נדרש מאמץ רחב יותר כמו: ניתוח עומק של תהליכים חברתיים, ציבוריים ומדיניים, עם דגש על: כיצד זה משפיע על האויב ועל קבלת ההחלטות בישראל. טובת הציבור מחייבת את הוועדה להתמקד במערכת כולה ולא רק בפרטים שבתוכה, זאת כדי לאפשר למערכת לפעול בעתיד בצורה נכונה יותר, לצמצם את הסיכון לאירועים דומים וללמוד מטעויות - גם אם לעולם לא ניתן יהיה לבטל לחלוטין את הסכנה.

בקטנה
השאלות הקשות סביב טבח ה-7 באוקטובר אינן נוגעות רק לעבר, אלא לעתידנו כחברה וכמדינה: שאלות כמו מי יקבע מה באמת קרה? האם המדיניות כלפי חמאס הייתה שגויה? האם למאבקים הפנימיים בישראל הייתה השפעה? ועדת חקירה לבדה לא תספק תשובות מלאות לכל אלו, אך אם תפעל מתוך מקצועיות, עצמאות וראייה מערכתית - היא תוכל להניח הבסיס להגעה לחקר האמת, ללמוד ולתקן ולא לשם נקמה או סימון אשמים בלבד, אלא כדי להבטיח שמחדל כזה לא יחזור שוב.
כי בסוף, השאלה איננה רק כיצד תיחקר האמת, אלא האם החברה הישראלית תהיה מוכנה להתמודד עמה; חקר האמת מחייב נכונות להקשיב למסקנות קשות, לערער על הנחות יסוד, לקבל אחריות ולדעת לשלם מחיר פוליטי וציבורי - בלי בגרות אזרחית כזו - גם הוועדה המקצועית והעצמאית ביותר עלולה להוביל לעוד פרק במאבק - אך לא לנקודת מפנה.

לכתבה כפי שהתפרסמה ב״יבניתון/ גדרתון/ גן יבנהתון״, גיליון מספר 1784, 09/01/2026