מה לנו ולזה - מעט צניעות לא תזיק

גל ההתלהבות מהאירועים בוונצואלה מחלחל גם לכנסת ישראל • שרים בממשלה ממהרים לאמץ את רעיון התמיכה הגלויה במחאה האיראנית • טראמפ, הלא צפוי כתמיד, נראה כמי שטעם הצלחה ומבקש לשחזרה בזירות נוספות • עבור ישראל, זו בדיוק הנקודה לעצור; לא כל ״תקווה״ היא ״תוכנית״ ולא כל ״משאלה״ תתגשם

מאת: יוסי רוזנמן

תאריך: 16/01/2026

שרי ממשלת ישראל נושאים עיניהם לוונצואלה ומתפתים לייבא את ״המודל המנצח״ גם לאיראן.
מאז ה-7 באוקטובר, ישראל אכן שיקמה במידה רבה את ההרתעה שלה וחיזקה את מעמדה האזורי; עם זאת, בעיני מדינות רבות במזרח התיכון ומעבר לו, ישראל נתפסת יותר ויותר כמדינה לא מאוזנת, שנשענת על כוח צבאי, על פנטזיות פוליטיות ועל נטייה גוברת לחתרנות; מהלכיה נתפסים כניסיון לעורר פיצולים פנימיים וגרימת כאוס אזורי כמו בסוריה ובסומליה (על רקע ההכרה בסומלילנד); זה מעיד על חוסר תחכום אסטרטגי עם חשיבה טקטית קצרת טווח, במקום ראייה רחבה אל העתיד.

המחאה באיראן - בין תקווה למציאות
המחאה הנוכחית באיראן איננה החריפה ביותר שידעה המדינה בעשור האחרון, אך בישראל היא מעוררת התלהבות יוצאת דופן; פרשנים, פוליטיקאים ואנשי תקשורת ממהרים לקבוע כי ״הפעם זה שונה״; הם מזהירים גם מפני המשטר בטהרן שעלול להסיט את הלחץ הפנימי ולהוביל לעימות חיצוני שבראשו תקיפה על ישראל; מולם ישנן הערכות מפוכחות יותר המצביעות על כך שטרם נוצרו התנאים ההכרחיים למהפכה: אין הנהגה מאורגנת, אין מסגרת פוליטית חלופית ואין רואים הצטרפות המונית של כלל הציבור; הערכות אלו דורשות נקיטת זהירות בניתוח המציאות, אבל נראה שהן נבלעות בתוך רטוריקה דרמטית של הבטחות ל״תפנית היסטורית״ קרובה, שאולי אכן תתרחש.
הכמיהה הישראלית לתרחישים כאלה התעצמה על רקע מבצע ״עם כלביא״. העימות אמנם הסב פגיעה קשה לאיראן, אך הסתיים בתחושות מעורבות, משום שלא הייתה כאן הכרעה - המשטר אמנם יצא חבול, אך נערך לסיבוב הבא - הוא דבק בקידום תוכנית הגרעין ושואף לשקם את ״מחנה ההתנגדות״ או במילים אחרות - ייתכן שהמערכה הבאה תהיה קשה לא פחות, ואולי אף יותר; הרעיון לתמוך או ללבות את המחאה באיראן, משתלב היטב בדפוס זה משום שאין מדובר במהלך מתוחכם אלא בהימור מסוכן, כזה שעלול להסתיים או במבוכה מדינית כפי שראינו במיזם ״טיפוח המיליציות״ בעזה או, בסבירות גבוהה יותר - בנזק אסטרטגי של דימוי ישראל כמדינה הרפתקנית הממהרת להיגרר לעימותים מיותרים.

יפה השתיקה
עד כה נהגה ממשלת ישראל בתבונה כאשר נמנעה מהתייחסות פומבית לנעשה באיראן; החריגה הבולטת - סרטון שפרסמה השרה גילה גמליאל, שעודד את המחאה באיראן ואף רמז להחזרת משטר השאה; מקרה הזוי שבודאי לא מצביע על מדיניות, אולם לאור הצהרותיו האחרונות של טראמפ בדבר פעולה נגד משטרים המדכאים מפגינים ולאחר המהלכים הדרמטיים בוונצואלה, נפרצו כל הסכרים: שרים, חברי קואליציה וגם בכירים באופוזיציה, נסחפו בגל תמיכה נלהב במחאה האיראנית; תופעה זו מזכירה את ההתלהבות הקצרה שקמה בעקבות חזונו של טראמפ להקמת ״ריביירה״ ברצועת עזה - חזון שעורר אופטימיות רבה בישראל, עד שבתוך זמן קצר התברר שהנשיא האמריקני נטש אותו והותיר אחריו אשליה חסרת תוחלת, שבעקבות הזיכרון הקצר, ניתן לראות שגם כאן לא הופק הלקח הנדרש.

לקחי העבר והצורך בצניעות
חרף הניכור העמוק בין הציבור האיראני למשטר, פגיעות חיצוניות קשות אינן בהכרח מצביעות על התנערות ממנו; לא פעם הן אפילו מחזקות את תחושת ה״כבוד הלאומי״ ואת הזעם כלפי מי שנתפס כאויב - ישראל; ובמקרה זה - במיוחד כאשר נפגעים אזרחים. ויתרה מכך, ניסיונות אמריקנים וישראלים ללבות את המחאה מספקים למשטר באיראן תחמושת תעמולתית בדמות הטענה ש״ידיים זרות״ בוחשות מאחורי הקלעים ופוגעות בסיכוי להצטרפות המונים להפגנות. ישראל נדרשת להימנע מהבעת משאלות לב פומביות ומהאשליה שניתן ״להנדס תודעה״ במקומות לא לה עם תפיסה מזיקה שהובילה לאחד הכישלונות הצורבים בעזה, כאשר לא הושג היעד ״שינוי המשטר״; ואם זה לא צלח ברצועה קטנה ומפוררת - לא ברור כיצד זה יצליח באיראן, מדינה של 93 מיליון תושבים עם משטר חזק ומנגנוני דיכוי חזקים, ובמיוחד עם ״תודעה לאומית״ חזקה.

בקטנה
המהלכים של טראמפ בוונצואלה, לצד הצהרותיו על גרינלנד, ממחישים מציאות חדשה; בעידן של היחלשות המוסדות הבינלאומיים, מילה של מנהיג הופכת בן-לילה לתוכנית עבודה וכמעט הכול מותר - נראה שכאן המקום לתת את הדעת למה יקרה באם אותו טראמפ ה״לא צפוי״ יחליט להתהפך עלינו ובמציאות כזו - כדאי ששרי ישראל ינהגו באחריות, בריסון ובצניעות, משום שלא כל מחאה היא הזדמנות, ולא כל חולשה של יריב היא קריאה להתערבות; לפעמים, יפה השתיקה - ממנה ניתן רק לצמוח.

לכתבה כפי שהתפרסמה ב״יבניתון/ גדרתון/ גן יבנהתון״, גיליון מספר 1785, 16/01/2026