דבר המערכת 06/02/2024

בדרכי נועם

7 באוקטובר 2023. השעה 06:35. אזעקות חוזרות ונשנות ברעם גדול, מלוּוֹת במטחי-רקטות בלתי-פוסקים. נועם אברמוביץ׳ בת ה-18, שרק סיימה את קורס התצפיתנוּת, מתייצבת לתפקידה החדש במוצב בקיבוץ נחל עוז. 06:37- מחבל של חמאס חודר למוצב, יורה בה, ומבצע בה וידוּא-הריגה. הרגע הזה מסמן את תחילת הטבח המזוויע ביישובי עוטף-עזה.

נועם לא הספיקה לטעום מן החיים, וכמוה חברותיה. יונתן ארצי שמע את סיפורה מאמהּ, אדוה, ויצר לזכרה שיר מרגש, שמדבר אל כל אלה, שאיבדו את יקירותיהם ואת יקיריהם.

אני ניעורתי באותו היום ובאותה השעה הרחק משם, כשהתרעות-ההודעות מצפצפות ומהבהבות בטלפון-הנייד שלי. התחלתי לקרוא, כשכולי חלחלה ואי-אמון, וַאני זועקת:
״זה לא יכול להיות! לאן נעלמו התצפיתניות?
קודם זיהו כל כתם שחור על המסך,
ועתה, הן אינן, וכל הטובחים עוברים את הגדר בסך.
הם מגיחים מכל מקום- מהים, מהיבשה, מן האוויר.
ממש אזל לי האוויר!
ואני, כִּנבואה שהתגשמה, לומדת,
כי, בהיעדרן, לקחו לנו את המולדת.
שחטו אותן, ונטרלו את המצלמות;
שאם לא-כן, דבר כזה לא היה יכול לקרות!״

ואכן, לא חלף זמן והתברר, שיוהרה וזלזול של קצינים בכירים, שלפניהם התריעוּ חודשים קודם-לכן על אשר ראו בתצפיותיהן, ועל אשר צפוי לכולנו לפי ניתוחיהן את המצב, גרמו להתעלמותם של הללו מהאזהרות. ובכך הביאו למותן (״אפילו לא נתנו להן נשק!״, בכה אב כואב) ולמותם של כ-1,400 אזרחים ואזרחיות וחיילים וחיילות, למעשי-זוועות באחרים ולחטיפתם של מעל 240 תינוקות, ילדים וילדות, נערים ונערות, נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, ביניהם חולים ופצועים, ששימשו ומשמשים בני-ערובּה לחמאס.

עוד באותו היום התחלנו לשמוע על מעשי-גבורה, שביצעו רבים, באזרחי ובמדים, באין מושיע. התברר, שדווקא אלה, שבהן זלזלו הבכירים, ושראו בהן המין החלש, היו הראשונות להתעשת. ביניהן בלטה באותו היום (לא ידענו אז על האחרות) ענבל ליברמן, הרבש״צ (רכזת ביטחון שוטף צבאי) של קיבוץ ניר עם, שיושב ממש על הגדר עם עזה. עם קבלת הידיעות על חדירת מחבלי-החמאס לשטח מדינת-ישראל, בסביבות השעה 06:30, הנחתה ענבל, שמונתה לתפקיד ב-2022, את כיתת-הכוננות לקראת הקרב עם המחבלים. אף שהורו לה מהחטיבה לחכות בהיכון, היא נטלה יוזמה (כמו אחרות אחריה, או במקביל לה); הכינה מיד תוכנית-עבודה להגנה על הקיבוץ, חילקה נשקים לחברות ולחברי כיתת-הכוננות, הציבה מארבים למחבלים, והעמידה חמושים נוספים בגזרות שונות של גדר-הקיבוץ. יוזמה זו מנעה את חדירתם של המחבלים לשטח הקיבוץ בשלב הראשון. בנוסף, בשל נפילת רקטות, נפסק החשמל בניר עם, וליברמן הורתה שלא להפעיל את הגנרטור, כדי למנוע אפשרות של פתיחת שערי-הקיבוץ. בסיוע מאוחר של כוחות צה״ליים הצליחו לחסל עשרות מחבלים, והצילו את הקיבוץ.

סגן-אלוף אוֹר בן-יהודה, מפקדת גדוד קרקל, השאירה בבית שלושה ילדים, ויצאה להילחם בכל מקום שהיו זקוקים לה. תוך שהיא מפקדת על צוות בן 12 אנשים (נשים וגברים) הובילה את הלחימה פנים-אל-פנים באינסוף מחבלים, כשהיא מכווינה במשך 14 שעות גם כוח של שלושה טנקים, ש׳זלגו׳ אל הקיבוצים השונים מן הלחימה (שכללה גם דריסה) במחבלים בשטח הפתוח, ומסוק, כדי להציל ״את הילדים שלי״ במוצב סופה.

המפקדת רוֹן ואנשי-הסגל המעטים לחמו במחבלים הרבים, שנהרו פנימה דרך חוף זיקים, ואף שהייתה מטושטשת ומדממת מכדור, שירה מחבל בראשה, זכרה שהיא אחראית לשלומם של טירונים טריים. תוך ריצה עצרה לוודא, שיחלצו חברה פצועה קשה, ובדרך גילתה שאֵם לשמונה, שהחליפה עם בעלה הרב ועם ילדיהם את הרב הצבאי, שיצא לשבּת, פצועה אף היא. רוֹן שכחה מפציעתה שלה, ודאגה לפנות גם אותה.

עמית מן, הפרמדיקית מקיבוץ בארי, שהייתה עדה לזוועות, שחוללו המרצחים בקיבוצהּ, התעלמה מקיומם, ויצאה שוב-וָשוב להביא פצועים למרפאתה, כשהיא מצילה במשך שבע שעות חייהם של אינספור אנשים. התחננו לפניה לחדול ולהיכנס לממ״ד, כדי להינצל, אך היא יצאה למשימה אחת נוספת, בהאמינה שאותם חסרי צלם-אנוש יכבדו את מדי-הרפואה הלבנים שלה, אך זה לא דיבר אל ליבם, והם ירו בה למוות…

במפגש-הוקרה לגיבורות, שהתקיים בכנסת, אמרה בהצטנעות טייסת מטוס יסעור, רב-סרן מ. מטייסת 118, שזכתה להשיב במטוסה ארצה חלק מן החטופים/בני-הערובּה: ״אין לי סיפור-גבורה. סבתא שלי נרצחה בבארי בשבת השחורה. לכן יש לי התמודדות בשני עולמות: לחימה בטייסת, שכללה גם פינוי כוחות מבארי, בצד חוויה אישית, משפחתית, קשה. הפעילות המבצעית היא מעין נקודת-אור, שעוזרת לי להמשיך להסתכל קדימה.״

וגם גלי אילון בת ה-15מקיבוץ כפר עזה, גיבורה ללא-עוררין, מרגישה יותר כניצוֹלה ולא כמצילה- דבר שאותו ביצעה בטבעיות ובקור-רוח כבת לאביה הגיבור, טל, שעמד בראש כיתת-הכוננות בקיבוץ, וכל אחד מהם (היא- בבית-סבתהּ, והוא במלחמה במחבלים. [אמהּ ואחיה הצעירים שהו בבית-המשפחה]) הציל משפחות רבות בקיבוץ. היא ואביה היו בקשר, שכלל גם החלפת מידע והתייעצות. גלי השתמשה בטלפון-הנייד שלה בדרך של הכוונה מודרכת, כדי לסייע באופן מבצעי לחלוטין לחיילי כוח דובדבן, שהגיעו ראשונים למקום, (ומצאו עצמם, לדבריהם, בכאוס מוחלט), את מי והיכן יש לפנות/להציל. בשלב מסוים איבדה את הקשר עם אביה, ולא ידעה שנהרג תוך-כדי חיסול מחבלים לבדו. ופתאום הבינה, שהגיעה העת שיפנו גם אותה. היא לא הצליחה ליצור קשר עם המפקד של הכוח, וטלפנה אל אמהּ, שפונתה עם אחיה בידי חייליו. הוא שמע את שמהּ, ושאל: ״האם זוֹ גלי, הקמב״צית [קצינת-מבצעים] שלנו?!״. האם המופתעת מסרה לו את הנייד שלה, ובעקבות השיחה שלח להצילה…

היריעה קצרה מכדי להזכיר רבות מן הגיבורות של המלחמה הזאת, אך חשוב לתת כבוד מיוחד לאלו הנלחמות על החשיפה ועל ההכרה הבינלאומית בנושא הפגיעה המינית בידי מחבלי-החמאס, תוך ניסיון להביא להעמדתם לדין. ביניהן: ד״ר כוכב אלקיים-לוי, עורכת-דין בתחום המשפט הבינלאומי וזכויות-אדם, שהנציבות הרשמית הישראלית שהביאה להקמתה הגיעה לחלונות הגבוהים במדינות רבות ובארגונים, ששמרו עד אז על שתיקה רועמת. השנייה היא לינור אברג׳יל, שבעצמה עברה פגיעה מינית, ושמנסה להעיר את המצפון של עמיתותיה/עמיתיה בהוליווד. וכמו-כן ראויות ליישר כוח כל היזמיות, שהביאו ומביאות לאחדות של כל שׂדרות-העם בתמיכה בחיילות ובחיילים, בבני-הערובּה ובמשפחות שנפגעו ובנתינה להם.

וכן, גם במקצוענו יש גיבורות, עיתונאיות צעירות, המביאות לנו את הסיפורים מן השטח, ובעיקר חברתנו הוותיקה והמעוטרת בפרסים מקצועיים, כרמלה מנשה, שכבר 36 שנים ברציפות עוסקת בעיתונאות צבאית ובפרשנות צבאית (קול ישראל/כאן 11), ועתה, ככתבת בכירה לענייני צבא וביטחון, נמנתה עם משלחת עיתונאים בכירים מישראל, שיצאה לסקר את התמרון בעזה, כולל במנהרות הענקיות שנחשפו. כשנשאלה לא-מכבר על תגובתה לדבריו של פוליטיקאי-בפרוטה, שרץ אל הטלוויזיה להכריז, שאין באמת לוחמות בעזה, וכי יפעלו להדיר אותן מתפקידי-לחימה, השיבה: ״הנשים במלחמה הזאת אמיצות יותר מן הגברים; שכן עליהן להוכיח את עצמן כל הזמן, והן כבר הוכיחו עצמן, גם צבאית וגם פיקודית!״. ונכון, הן גם נחושות בהתבטאויותיהן ובמעשיהן, אך גם שומרות על נעימוּת, ואינן מנסות להסתיר את נשיותן. להיפך, אין הן רואות ניגוד בין היותן נשים לבין היותן לוחמות.

ואי-אפשר לסיים, מבלי להזכיר את גבורתן של בנות-הערובּה החטופות בכל הגילים, שחלקן עדיין לא הוחזרו הבייתה. יש ביניהן שסייעו לאחרים בדאגתן ובתמיכתן, ואפילו בפיתן, שחסכו מפיהן. והגדילה לעשות יפה אדר המבוגרת, שנכנסה לעזה ויצאה ממנה בראש מורם, וסיכמה את הריאיון עמה במלים: ״עכשיו הכול שחור, אך מתוך השְחור תצמח כלנית, והרי זה מה שכל אחד רוצה.״

ובינתיים אכן צמחו ופרחו כלניות אדומות בדרום בצד ההרס והשׂריפות, וזה עתה שמענו, שיש כאלה שהתחילו לשוב לעוטף. ואולי יש בכל אלה כדי להפיח בנו תקווה, בצד התפילה, שכולם- גם בני-הערובּה, גם החיילות והחיילים וגם המפונים ישובו במהרה בשלום לבתיהם

ונאמר: אמן!

שלכם,

ד״ר דניה שפירא

עורכת ראשית ועורכת תוכן

אתר האיגוד הישראלי לעיתונות תקופתית