ג׳ודי שיקגו: ״אילו שלטו הנשים בעולם״

הבאים בימים אלה למוזיאון תל-אביב לאמנות מהכניסה המזרחית שלו, המובילה לאגף החדש– נגלית לעיניהם שמיכת-טלאים וירטואלית גדולת-ממדים. זוהי היצירה המרכזית בתערוכה, המוצגת כאן מאז ה-18/09/2025, אשר מאפשרת לשתף את הקהל באופן פעיל בתהליך-היצירה, ואולי גם בהשפעה על המציאות.

מאת: ד"ר דליה הקר-אוריון

תאריך: 20/09/2025

היצירה "לוּ היו נשים שולטות בעולם", המוצגת עתה במוזיאון תל-אביב לאמנות, היא עבודה אמנותית שיתופית, פרי יוזמתה של ג'ודי שיקגו, (שמה המקורי היה ג׳ודית סילבייה כהן, והיא שינתה אותו בשנות השישים של המאה הקודמת לשם ״בלתי-תלוי״, לאחר מות אביה וּמות בעלה), אמנית יהודית אמריקנית, ילידת 20 ביולי 1939. היצירה החלה להיווצר בשנת 2022, וּממשיכה להיווצר בזמן-אמת. הצטרפה ליוזמתה נדיה טולוקוניקובה (ילידת רוסיה, 1989), שהיא אמנית, פעילה פוליטית וממייסדות קבוצת-המחאה האקטיביסטית "פוסי ריוט".

מאז נוצרה היצירה היא נודדת ומוצגת במוסדות תרבות ואמנות ברחבי-העולם באישור האמניות וללא השתתפותן בתכנון התצוגה שלה. בשנת 2023 צולמה היצירה בידי הצלם אדם רייך. התערוכה הושאלה לתצוגה במוזיאון התל-אביבי באמצעות ארגון ״דמינטי״. מעניין שבמקור (באנגלית) נקראה היצירה כשאלה: ״מה היה קורה אילו שלטו נשים בעולם?״. בעברית הפכו את השם למשאלה: ״לוּ״. אוצרת התערוכה בישראל היא שחר מולכו, ועוזרת לה מיה לבל.

המיצב של שמיכת-הטלאים יוצר חוליה נוספת במאבק לשיוויון מגדרי בעולם

ג'ודי שיקגו, שהיא חלוצת האמנות הפמיניסטית, בוחנת בעבודתה את תפקיד הנשים בתרבות ובהיסטוריה, ומנסה לשנות באמצעות האמנות את המצב המגדרי הבלתי-שוויוני בעולמנו. היא פועלת בשדה-האמנות העולמי, תחילה בשוליו, ובשנים האחרונות במרכזו. היצירה הידועה ביותר שלה היא המיצב "מסיבת ארוחת-הערב", שהוצגה במדינות רבות, ונחשפה לעיני מיליוני אנשים.
בעבר עוררה היצירה את מחאת הממסד האמנותי בארצות-הברית, ואף לא מוזיאון אחד הסכים להציגה! מאז שנת 2007 היא מוצגת במרכז האמנויות הפמיניסטיות על-שם אליזבת סאקלר במוזיאון ברוקלין בניו-יורק.

המיצב, שנוצר בין השנים 1979-1974, ושהוצג בתערוכה בשנת 1979, שאליה הוזמנו אורחות-כבוד היסטוריות ומיתולוגיות, מכיל שלושה שולחנות, שהוקדשו לדמויות נשים פורצות-דרך.
הדמויות חולקו לפי תקופות: משחר-האנושות עד סוף התקופה הרומית, מעליית הנצרות במאה הרביעית ועד המאה ה-17, ומהמהפיכה האמריקנית עד המאה ה-20.
על כל שולחן הונחו 13 מערכות-אוכל, המוקדשות לדמות מסוימת מן התקופות האלה, שכללו: מפית עם שמה, צלחות-חרסינה מעוטרות בדימויים של אבר-מין נשי, גביע-יין וסכו"ם.
על הרצפה שולבו שמות של 999 נשים נוספות. יש שילוב של עבודות נשיות, כמו רקמה וציור על חרסינה, ומחקר היסטורי.

המיצב הנוכחי מהווה חוליה נוספת במאבק של ג׳ודי ושל אמניות פמיניסטיות אחרות לשנות את המצב המגדרי הבלתי-שוויוני הקיים בעולם. הוא מורכב משמיכת-טלאים פיזית ודיגיטלית, הממשיכה להיארג באמצעות תשובות של אנשים מרחבי-העולם, שמנסים לענות על השאלה ההיפותטית, מה היה קורה אילו נשים שלטו בעולם. המבקרים בתערוכה, המעוניינים להשתתף בפרויקט ולענות על השאלות, שהוא מציג, נכנסים אל תא, שבו הם עונים על השאלות.

הרקמה נהפכת לשפת-מחאה ויוצרת הצהרה משותפת

לא-בכדי נבחר הדימוי של שמיכת-טלאים (קווילט); שכן זוֹ אחת העבודות הנשיות המסורתיות המוכּרות בעולם. באמנות הזאת, הידועה כבר מהמאות ה-17 וה-18, נעשה שימוש בבדים ממוחזרים, המשולבים יחד לכדי יצירה אומנותית, ומשמשים בעיקר לכיסויי-מיטה. "האמנות הפמיניסטית ביקשה להחיות את ׳מעשה-הטלאים׳ ממלאכה נשית ולהפוך אותה ליצירת-אמנות. הרקמה נהפכת לשפת-מחאה, ויוצרת הצהרה משותפת, שבה נרקמות תשובות עם מסרים של זעם, של ביקורת, של תקווה ושל דמיון."

השתתפות הקהל מתבטאת בהזמנת הצופים במוזיאון תל-אביב להוסיף את קולם למען שיוויון מגדרי, ולאפשר יצירת שינוי חברתי. המשתתפים נכנסים לתא האינטראקטיבי, ומשיבים על השאלות, ובכך נהיים חלק עדכני מהיצירה המתהווה. השיח בין האמניות עצמן, המוקרן על-גבי מסך גדול לצד שמיכת-הטלאים ולצד התא, מעלה את השאלות, שאותן נשאלים המשתתפים. השותפות ביניהם מדגימה שיח בין-דורי, המצביע על גישות שונות בפמיניזם.

הגישה של ג'ודי שיקגו מתמקדת בהעלאת מוּדעות ושיתופיות, וזוֹ של נדיה טולוקוניקובה דוגלת באקטיביזם ישיר, כוחני וכלל-עולמי. שתיהן מאמינות בכוחה המרפא של האמנות וביכולת שלה לשמש אמצעי לשינוי חברתי ולשינוי פוליטי.

התערוכה נפתחה, למרות מכתב-מחאה, החתום בידי כ-400 אמנים ישראליים, יהודים וּפלסטינאים, שקראו לעמיתיהם בעולם להסיר את התערוכה מישראל ולאמניות– לא להשתתף בתערוכה, ״בשל רצח-עם״. הכותבים מאמינים, ש״שיתוף-פעולה עם ה׳ממסד׳, בשעה שישראל מחסלת את האנשים ואת ההיסטוריה התרבותית ואת המורשת של עזה, משדר תחושה מזויפת של נורמליות."

ג'ודי לא הגיבה על המכתב, ונדיה,ששמה וחתימתה מופיעים בו, טענה, שבכלל לא תיאמו איתה את ההשתתפות בו.
מהמוזיאון הבהירו, שאין לתערוכה, הממומנת בידי גורמים פרטיים, קשר עם הממסד. "מוזיאון תל-אביב מקווה, ששמיכת-הטלאים תהווה מצע לדיון על עתיד אחר, שבו לנשים יהיו יותר ביטחון אישי, זכות להשמיע את קולן, עם אהדה, עם שותפות ועם אחריות. חרמות חברתיות אינן עוצרות מלחמות!", מסכמות האוצרות.