הניצחון של מלכי

יציאת מצרים המאוחרת של ניסים מלכי (75) ומשפחתו פתחה לו צוהר לחיים חדשים והזדמנות להמציא את עצמו מחדש. סיפור חייו של סמנכ"ל-הכספים לשעבר בחברת "אל על" מעורר השתאות ומוכיח, כי אין דבר העומד בפני הרצון.

מאת: מאיר חוטקובסקי
1/11/2022

סופר בעל-כורחו
"לא-פעם אני שואל את עצמי מי ניצח במערכה כולה. האם זה השליט הכול-יכול, גמאל עבד אל-נאצר, שדרדר את עמו למצב כלכלי ירוד ביותר, וגרם לאזרחים להגר מארצם בשל דתם, או אותו נער בן 17, יליד קהיר, שהגיע לארץ זרה ללא שפה וללא תעודות, וטיפס במעלה הסולם עד לאחת העמדות הבכירות ביותר בניהול חברה מהגדולות במשק." התמיהה הזאת עולה מדי-פעם בשיחתי עם ניסים (ניסו) מלכי, שסיפור קורותיו וקורות משפחתו העניפה יכולים להכיל ספר שלם. ואכן, לא-מכבר יצא לאור הספר "סיפורה של משפחת מלכי", שאותו כתב מלכי, והמתאר את שושלת-היוחסין המשפחתית שלו משנת 1700 ועד ימינו אנו. מלכי מתוודה, כי לא היה לו קל להפיק את הספר. "אני לא איש שכותב ספרים; אני בודק דו"חות כספיים, אני מאשר תוכניות עסקיות, אני בודק תזרימי-מזומנים, מנהל אנשים ושינויים ארגוניים. אני לא מתעסק בכתיבה. הגעתי למסקנה, שרכוש אתה יכול להוריש, אבל מסורת והיסטוריה משפחתית אתה חייב לספר. אם אינך מספר, זה פשוט נעלם."

גזילת החירות
תקופת-חייו של מלכי במצרים, ארץ-הולדתו, הייתה הפכפכה. "הזיכרונות שלי ממצרים נעים בין חיים מאושרים וחסרי-דאגות כילד, לבין חיים שבהם הפחד והדאגה השתלטו על המשפחה, כשנהפכתי לנער", הוא מבהיר. ניסו, הילד השני מבין ארבעת ילדיהם של אלברטו ורנטה, נולד להורים אמידים. אביו עסק במסחר של מוצרי-חשמל, ועם השנים צברה המשפחה רכוש רב. "שנות-ילדותי כאילו נלקחו מסדרת-טלוויזיה, שבה מתוארים חיי-השפע של עשירים חסרי-דאגות. היו לנו שלושה בתים, משרתים צמודים וחופשות-קיץ בערים השוכנות לחופי הים. למדנו בבתי-ספר פרטיים, והייתה לנו חברות במועדוני-הספורט הנחשבים ביותר." כבן למשפחה יהודית ומסורתית, נהג ניסו לבקר כל שבת עם אביו ועם אחיו בבית-הכנסת. "לאבי הייתה שמורה שורה כמי שהיה ממכובדי-הקהילה", הוא מספר.

השינוי הדרמטי בחיי היהודים במצרים החל בשנת 1952, עם השתלטותו של נאצר על המלך פארוק, במרידה צבאית, והפיכתו עם הזמן למנהיג הכול-יכול של מצרים, שנחשבה בעת העתיקה אימפריה. "הרגשנו לפתע, כי החירות נלקחה מאתנו; החל 'עליהום' על היהודים, שהגיע לשיאו בשנת 1956, כאשר נאצר הכריז על הלאמת תעלת-סואץ", מסביר ניסו. למזלה של משפחתו, שהפרוטה הייתה מצויה בכיסה, היא יכלה להתמודד עם ההגבלות על-ידי מתן בקשיש לפקידי-הממשל, כפי שנהוג בארצות המזרח-התיכון. "זכור לי עדיין, כילד שטרם מלאו לו שלוש שנים, שאבי ואחיו נאסרו בשל חשד ל'פעילות ציונית', ונכלאו במחנה האקסטפ הסמוך לקהיר, והיינו מגיעים לבקרו. התנאים שלהם היו בכי-רע, אך עם הזמן שופרו תנאיהם, בעקבות מתן שוחד לסוהרים." עשרים שנים לאחר ישיבתו בכלא המצרי הוכר אב המשפחה בידי מדינת-ישראל כאסיר-ציון.

כרטיס בכיוון אחד
שנת 1961 הייתה שנה מכוננת לגבי משפחת מלכי. "ממשלתו של נאצר החליטה, ללא כל הודעה מוקדמת, להלאים (מילה 'מכובסת', שמשמעותה לשדוד) את כל הרכוש ואת החסכונות של משפחתי, כולל העסק של אבי, חשבונות-הבנק והנדל"ן", מספר ניסו. המשפחה החליטה לעזוב את מצרים, והתחילה בהכנות להוצאת אשרת-יציאה. "מוצאה של משפחתי הוא מאיטליה, ואבא הגיש בקשה לחידוש הדרכונים האיטלקיים. לקח כשלוש שנים עד לקבלת הדרכונים ואשרת-היציאה בכיוון אחד, ללא אפשרות לשוב למצרים." בדצמבר 1963 הפליגה משפחת מלכי מאלכסנדריה לנפולי, ובהגיעם לאיטליה התחבטו אם לתקוע בה יתד. האפשרויות שעמדו לפני המשפחה היו איטליה, או ישראל. "אחדים מבני משפחת אבי התיישבו שנים קודם-לכן באיטליה, בעוד אחדים מבני משפחת אמי היגרו לישראל בשנת 1957. אבי אסף אותנו, ופרש לפנינו את היתרונות ואת החסרונות של מגורים בכל אחת משתי המדינות, ובסופו-של-דבר התקבלה החלטה משותפת לעלות לישראל."

מבית-חלומות לשכונת-מצוקה
חבלי-הקליטה של משפחת מלכי היו קשים, נפשית וקיומית. "היה זה חודש פברואר 1964", מספר ניסו, "אני בן 17, ואנו מגיעים ארצה, לאחר שאבי יצר קשר עם נציגי הסוכנות היהודית באיטליה. שיכנו אותנו בשכונת ג'סי כהן בחולון, בתוך מין בקתה מאסבסט. זה היה הלם. המעבר מבית רחב ידיים, שבו התגוררנו בקהיר, לצריף במעברה דמוית מחנה צבאי, היה טראומטי. כפי שציינתי כבר, נושלנו מכל רכושנו שנשאר בקהיר, ונאלצנו להתחיל את חיינו מחדש, בלי כסף ובלי שפה. הדבר שחיזק את רוחנו היה החופש שלו זכינו פה, בישראל, בלי הפחד שירדפו אותנו בשל היותנו יהודים."

מעברת ג'סי כהן הייתה ידועה כשכונת-מצוקה-ופשיעה, כאשר המעמד החברתי-כלכלי של האוכלוסייה היה בתחתית הסולם. "למזלי הרב, משפחתי והמסורת שעליה התחנכנו אפשרו לי לא להיגרר לשוליים העברייניים של בני גילי באותה התקופה. ההורים שלנו ידעו לשמר אותנו שלא נינזק. ידעתי לאן אני חותר, ולא נתתי לשום גורם חיצוני להניא אותי מכך. זה גזל ממני זמן ומאמץ. זו הייתה מלחמה לא פשוטה. אלו היו שנים מאוד מורכבות. הייתי צריך באותה עת גם לעזור לאבא בפרנסת המשפחה, כי לא היה לנו כסף. לא היה כלום!"

קרובי-משפחה ותיקים בארץ סייעו למלכי להירשם לאחד מבתי-הספר התיכוניים בתל-אביב, על-מנת שיסיים את שנת-לימודו האחרונה, וייגש לבחינות-הבגרות. "נשלחתי לעירוני א' בתל-אביב, אחד התיכונים הטובים והנחשבים", הוא מספר. "הרגשתי חסר-אונים. נזרקתי לתרבות חדשה, לא מוכרת ובלי שפה בסיסית. הייתי מתוסכל. לכן עזבתי את התיכון, והצטרפתי לאחי הבכור, שלמד עברית באולפן בקיבוץ. לימודינו נקטעו עקב מותו של סבי, אבי-אמי." אב משפחת מלכי, שנותר ללא מקצוע וללא שפה, פתח חנות קטנה למוצרי-חשמל בחולון יחד עם שותף, שממנה התפרנסה המשפחה בקושי רב. "אחי הבכור התגייס לצה"ל, והוריי ביקשו עבורי דחיית-גיוס, כי לא רצו ששנינו נשרת בצבא בו-זמנית. נאלצתי לעזור בפרנסת-הבית. שליטתי בשפות לועזיות אחדות אפשרה לי להתקבל כפקיד בבנק ברקליס, ובערבים למדתי בבית-ספר אקסטרני, על-מנת להשלים את לימודיי התיכוניים ולהוציא את תעודת-הבגרות הנשגבת. לא היה לי קל." מאמציו של מלכי להגיע ליעד התעודה נכשלו פעם-אחר-פעם. היעדר שליטה בשפה העברית היה בעוכריו. הוא הצטיין במקצועות הריאליים, אך גם במקצועות אלו כישלון רדף כישלון. לצבא התגייס מלכי ללא תעודת-בגרות, ואת שירותו הצבאי עשה בחיל-ההנדסה.

נקודת-מפנה
כמו בסרטים, העלילה מקבלת לפתע תפנית בלתי-צפויה, מעוררת-השראה, ומסלול-חייו של מלכי מרגע זה ישתנה לגמרי. זמן קצר טרם שחרורו מצה"ל הוצע למלכי ולחיילים נוספים לעבור מבחן פסיכוטכני, שיקבע אם יהיו זכאים למלגת-לימודים בטכניון. "הוזמנתי לריאיון כמועמד לפרויקט של קידום סטודנטים לטכניון, שהיה מיועד לחיילים יוצאי מדינות-ערב, משכבות חברתיות-כלכליות חלשות. עברתי את המבחנים בציונים גבוהים מאוד, אך לא הייתה בידי תעודת-בגרות, שקיומה היה תנאי קבלה לטכניון." למזלו של מלכי, יעל רום ז"ל, הטייסת הצבאית הראשונה, הייתה חברה בוועדת-הקבלה, ולמרות התנגדות חברים בוועדת-הקבלה, עמדה על כך שמלכי יצטרף על-תנאי למיזם, ויהיה חייב להוציא תעודת-בגרות תוך שנה. "הייתי חדור-משימה", הוא מעיד על עצמו. "לא אכלתי, ולא יצאתי מחדרי. הצלחתי לעבור את המשוכה. בגיל 25 עברתי את בחינות-הבגרות, ושליטתי בעברית נהייתה מושלמת. לעולם לא אשכח את יעל רום המלאכית, שבזכותה השתנה מסלול-חיי."

תוכניות שהשתבשו
מיותר לציין, כי התלמיד מלכי צלח את לימודיו בטכניון במגמת הנדסה, תעשיה וניהול בהצטיינות, כשם שהצטיין בבית-הספר הצרפתי בקהיר. "רק חצי שנה הפרידה ביני לבין תעודת-הבגרות שלי בקהיר, ולקח לי שבע שנים להוציא אותה כאן, בארץ, בעקבות האירועים במצרים, ששינו את המסלול של חיי-משפחתי ושל חיי", נאנח מלכי, כאשר הבעת-פניו מדברת בעד עצמה. במלחמת יום-הכיפורים גויס מלכי כחייל-מילואים וסופח לחטיבה של אריק שרון ז"ל, כשהוא וחבריו מחיל-ההנדסה בונים גשר-צף, המחבר בין שתי גדות תעלת-סואץ, ומאפשר לצה"ל לצלוח את התעלה ולשנות את פני-המלחמה. "בעת הלחימה בסיני, כשעברתי לגדה המזרחית של התעלה, ל'ארץ גושן' כפי שקראנו לה, הייתה זו הפעם הראשונה אחרי עשר שנים, שכף-רגלי דרכה על אדמת-מצרים. מאז ועד עצם היום הזה לא ביקרתי בה יותר."

בתום שירות-המילואים הארוך בסיני התחיל מלכי את לימודיו לתואר השני במינהל-עסקים. במהלך לימודיו נתקל במודעת-דרושים של חברת "אל על" למשרה לסטודנט בעבור פרויקט ייחודי. מלכי הגיש מועמדות והתקבל. "לא חשבתי על קריירה ב'אל על'. זו הייתה חברה ממשלתית עם חסרונות רבים, לעומת המגזר העסקי הפרטי. תכננתי להתקבל בסיום הפרויקט לאחת החברות הטכנולוגיות, כמו "אי.בי.אם.", כי בתחושתי הבנתי, שהכיוון הנכון הוא עולם-המחשבים." אך תוכניות לחוד ומציאות לחוד; מלכי התאהב בעולם-התעופה, וקשר את עתידו ב"אל על" למשך למעלה מארבעים שנים.

סימון יעד
"מסלול קידומי בחברה היה טבעי, כפי שנהוג בחברות ממשלתיות, אך הדבר לא מנע ממני לשאוף להתמנות כסמנכ"ל-הכספים של החברה. סימנתי יעד זה כבר בתחילת דרכי בה", מודה מלכי ומוסיף: "זו הייתה מחשבה מטורפת לגמרי, שעל-פי ההערכות שלי הייתה דמיונית ובלתי-ישימה בעליל, אך הייתי שאפתן. החלטתי שאתחיל ב'קטנה' ומבחוץ. פניתי ליורם גלאון, סמנכ"ל-הכספים באותה העת, וביקשתי ממנו להתמנות כמנהל-הכספים בניו-יורק, שהייתה התחנה הגדולה ביותר של 'אל על'. הוא לא דחה אותי. הוא ביקש שאעשה תואר בחשבונאות. עשיתי; ביקש שאצבור ניסיון באגף-החשבונאות. צברתי. ואכן, לאחר שנה וחצי נשלחתי עם משפחתי, ב-1986, לניו-יורק כסגן מנהל-הכספים של החברה בארצות-הברית, ולאחר תקופה קצרה התמניתי כמנהל-הכספים."

לאחר קרוב לשבע שנים בניו-יורק חזרה משפחת מלכי מהשליחות, ובנתה את ביתה ברעננה. "רעננה מדהימה! היא יודעת לשלב בין תרבויות ואיכויות שונות של האוכלוסיות, המרכיבות את מרקם התושבים בעיר, ביניהם: דרום-אפריקאים, צרפתיים, ילידי-הארץ, דתיים וחילונים." עם שובו לארץ המשיך מלכי לטפס בסולם-הדרגות עד למינויו כמנהל-הכספים הראשי (CFO) וכסמנכ"ל-הכספים של "אל על"- תפקיד שמילא 12 שנים תחת שלושה מנכ"לים. לשאלתי אם הוא יכול לאפיין את המנכ"לים שאיתם עבד, נזהר מלכי ומשיב באופן דיפלומטי: "כל מנכ"ל וסגנון-הניהול שלו. יש מנכ"לים דומיננטיים יותר, ויש דומיננטיים פחות- הכול על-פי אופי האיש." מלכי אינו שולל את מתן המשכורות הגבוהות למנכ"לי-החברה. "גובה המשכורות נובע מעולם תחרותי מאוד", הוא מבהיר. "אם משלמים למנכ"ל הייטק/מנכ"ל בנק 120,000 ש"ח לחודש, אין זה הגיוני, שמנכ"ל 'אל על' יקבל רק 50,000-40,000 ש"ח לחודש. לא ניתן לצפות שמשכורתו של מנכ"ל של חברת-תעופה בסדר-גודל של ''אל על', שהיא חברה מורכבת ומסובכת, תהא נמוכה משל מנכ"לים של חברות באותו סדר-גודל." מאידך-גיסא, מלין מלכי על כי יש פערים גדולים בין המשכורת הנמוכה בחברה לבין זו הגבוהה ביותר. "אין זה סביר. זו נקודה מרכזית. יש לצמצם את הפערים."

פוליטיקה מגזרית
כל עוד עבד מלכי ב'אל על', הוא נמנע מלהזדהות פוליטית עם אחת המפלגות, או עם אחד הגושים. "כבר בימים שבהם למדתי בטכניון בחיפה ניסו לחבר/לצרף אותי להתארגנויות פוליטיות בעלות זהות ספרדית/מזרחית, כמו הפנתרים השחורים. דחיתי אותם על הסף. עם השנים ביקשו גורמים פוליטיים להציג אותי כספרדי שרכש השכלה, וגם זכה להצלחה, וגם אותם דחיתי," מלכי טוען, שמעולם לא חש קיפוח בארץ בשל היותו ממוצא ספרדי. "נשאלתי רבות אם נתקלתי באפליה בשל מוצאי, ואיני יכול לומר, שזה היה המצב. אני יכול להגיד, שבכל מקום, שבו התייצבתי והראיתי את מה שאני יודע לעשות, נתנו לי הזדמנות. זה היה בצבא וגם ב'אל על'. אני נגד השסע. לא מאמין בזה. ברגע שאדם יודע 'למכור' את עצמו, ומכירים ביכולותיו, המוצא שלו כלל אינו פקטור."

לאחר פרישתו מ'אל על', פנה אליו יו"ר מפלגת-העבודה, אבי גבאי, שביניהם הייתה היכרות עסקית קודמת, (אבי גבאי היה בין הנושאים-והנותנים על קניית 'אל על' לאחר הפרטתה), וביקש לצרפו למפלגה. "מצאתי באבי גבאי אדם משכמו-ומעלה. התוועדתי לאדם שיטתי עם ראייה לטווח-רחוק, היודע לנתח מצבים ולהבחין בין עיקר לטפל- תכונות המתאימות למנהיג. נהייתי פעיל במפלגה, והבאתי המון מתפקדים משוק-ההון ומההייטק. מאוד רציתי שהשלטון במדינת-ישראל יתחלף, כי שלטון ארוך משחית." כידוע, בשלב מסוים החליט אבי גבאי להצטרף לממשלתו של נתניהו, והדבר גרם למלכי מפח-נפש. "משהו נקרע בי", הוא מתאר. "איני מאמין בדרכו של נתניהו, והאכזבה מגבאי הייתה קשה. לכן עזבתי את פעילותי במפלגה." מלכי חבר לאליעזר שקדי, בעבר מנכ"ל 'אל על', ושניהם דנו באפשרות לביצוע שינוי, אך מהר מאוד התחוור להם, שהדבר אינו פשוט. "פוליטיקה היא מקצוע. עליך להחליט אם יש לך הכלים והיכולות להצליח במקצוע הזה. הגענו לתובנה, שיש לנו יכולות וכלים בתחומים רבים, אך תחום הפוליטיקה, שמסביבו מצטבר לכלוך רב- עדיף להתרחק ממנו."

פרישה בכיף
לאחר 43 שנות-עבודה ב'אל על' חש מלכי, כי מיצה את עצמו. "גורמים רבים, מן הבכירים ביותר במוסדות החברה, הציעו לי ללא-הרף להגיש את מועמדותי לתפקיד מנכ"ל-החברה, אך מעולם לא הסכמתי לכך. על-פי תפישתי, צריך לפנות את הבמה לאנשים חדשים. הדבר היחיד שהסכמתי, וגם זה אחרי הפצרות רבות, היה לשמש כיושב-ראש מועצת-המנהלים של תעשיות המזון למטוסים (תמ"מ), וגם את התפקיד הזה הסכמתי למלא לשנה אחת בלבד."

בשנת 2013 הודיע מלכי על פרישתו, ואינו מצטער על כך לרגע. למלכי ולשרה, רעייתו, שאותה הוא מכנה "היהלום של חיי", שתי בנות וחמישה נכדים. "אני אוהב לבלות עם אשתי, עם משפחתי, עם בנותיי ועם נכדיי- כפיצוי צנוע על אותן השנים שבהן הייתי כל כך עסוק בקריירה המקצועית שלי." שרה היא אמנית ובעלת סטודיו לציור. תערוכותיה חובקות-עולם, ומלכי גאה בה מאוד. גם הרעיה אינה נשארת חייבת, ומרעיפה על בן-זוגה פרגון ואהבה: "זכיתי. הוא המתנה הכי גדולה שקיבלתי. אין עליו כבעל, כאבא וכסבא!".

למרות פרישתו, עדיין קשה למלכי רגשית להתנתק מהחברה, שבה שימש כסמנכ"ל מוביל. "זה היה בית. משפחה", הוא אומר בגעגוע. "העובדים קשורים למקום בכל נימי-נפשם." בטקס פרישתו מחברת 'אל על' ציין מלכי: "אני משאיר את 'אל על' במצב פיננסי טוב, ומשוכנע שיש לאנשי החברה ולהנהלתה היכולת להביא אותה לגבהים ללא-גבולות." הוא מצר על מצבה הבעייתי של 'אל על' בעת הזאת עקב מגיפת-הקורונה. "הדבר אינו ייחודיי ל'אל על'. מצב-התעופה העולמי בכי-רע. אני מאמין, כי ל'אל על' יש נקודות-חוזק כמו המוניטין שלה בקרב יהודי התפוצות, ועם שינויים מתחייבים עקב המצב ועם אסטרטגיה נבונה היא תוכל לבנות את עצמה מחדש, ולהיות שוב שחקן-מוביל בשוק-התעופה.".

לאחר פרישתו החל מלכי ללמוד נגרות, והוא מראה לי בגאווה מפרי-יצירותיו. בנוסף, הוציא רישיון סקיפר, והחופשות המשפחתיות מנוצלות לשיט בין נמלי מדינות הים-התיכון. לקראת סיום שיחתנו, שנערכה בביתו, אני מבקש ממלכי להגדיר כיצד הוא רואה את הניצחונות במאבקים שלו ושל משפחתו במצרים ובארץ. "ייתכן שעליי להודות לנאצר, שהכריח אותנו לברוח ולבנות חיים חדשים, המושתתים על עצמאות האדם, על חופש המחשבה והביטוי", הוא אומר בחיוך. "הניצחון האישי שלי הוא הגאווה על שהשתייכתי לחברת 'אל על', אחד הסמלים הכי מזוהים עם מדינת-ישראל ועם העם היהודי בעולם."

לכתבה המקורית ב"דעתון" מיום 3/06/2022