לומה יצרה גשר ללב הקהילה היהודית

לוחמי-האש עדיין נאבקים באש הענקית, שהשבּיתה את חגיגות יום-העצמאות ה-77 של מדינת-ישראל. אך עם-ישראל לא נכנע לה, ויצא לחגוג בהמוניו- מה שמגביר בנו את התקווה ליצירת אחדות מחודשת בכל שׂדרות העם וּמגזריו. אפשר לוֹמר, שלומה פרוגה (39), אחות מוסמכת מקלנסווה, מסמלת את התקווה הזאת. יש לה סיפור-חיים מרתק, החל מהחלום שמלווה אותה מילדות - ללבוש את המדים הלבנים - ועד לשאיפתה להנהגה ולהשפעה בתחום הבריאות. היא משלבת זהות ערבית-מוסלמית איתנה עם עבודה מסורה בקהילה יהודית, תוך שהיא מגלה יחס שוויוני ואנושי לכל מטופל.

מאת: מאיר חוטקובסקי

תאריך: 01/05/2025

"כבר בילדותי שאפתי להיות אחות, וללבוש את המדים הלבנים ואת כובע האחות", לומה מספרת בפתח דבריה, ומציירת תמונה של ילדה קטנה עם חלום גדול. ההשראה נולדה בבית: "יש לי דוד, שהוא אח, ואשתו אחות. הייתי רואה אותם שבים הביתה מהעבודה, לבושים במדים הלבנים. אז האחיות עדיין חבשו כובעים, ואני רק רציתי להיות כמותם."

החלום לא נשאר בגדר דמיון; הוא קיבל חיים במשחקי-הילדות: "במהלך כל ילדותי שיחקתי עם אחותי הקטנה ועם חברותיי בתפקיד 'האחות'. אפילו 'הזרקתי' לאחותי, בכאילו. אני זוכרת, שדקרתי אותה במחט. בצחוק, כמובן", היא אומרת בחיוך.

אחות מעשית ואמא מעשית למופת

לומה משמשת כאחות מוסמכת ב"שירותי בריאות כללית" במרפאת צור יגאל. את הכשרתה המקצועית בתחום הסיעוד החלה עוד במהלך לימודיה התיכוניים המקצועיים ברשת ״עמל״ בטייבה, במסגרת מגמת הסיעוד. ההכשרה המעשית, ששילבה לימודים עיוניים, עם התנסות מעשית בבית-החולים מאיר, היוותה נדבך חשוב בהתפתחותה. לומה מתארת את התקופה: "את כל החומר העיוני למדנו בבית-הספר, ואילו החלק המעשי, שכלל סטאז' והתנסות, התקיים בבית-החולים מאיר."

לאחר סיום לימודיה, בשנת 2005, וקבלת תעודת ״אחות מעשית״, נישאה לומה, והיא ובעלה, מאהר, נהפכו להורים לזוג תאומים, וארד, הבן, ורנד, הבת, כיום בני 19. עקב לידתם המוקדמת של התאומים, בשבוע ה-28, נשארה לומה בבית במשך חמש שנים, בטרם שבה לעבודה. "חמש שנים הייתי איתם בבית, באופן מלא״, היא מספרת. ״תוך-כדי-כך למדתי בקורסים שונים, כדי לא להישאר מאחור מבחינה מקצועית, אך היה לי קשה מאוד. זו הייתה תקופה מאתגרת ביותר– לגדל שני ילדים תאומים, שנולדו בשבוע ה-28, כרוך במעקבים שוטפים ובבדיקות רבות, ותמיד רציתי להיות צמודה אליהם."

"אמי היא המצפן שלי. בכל התלבטות אני פונה אליה."

הריאיון התקיים בביתה של לומה בקלנסווה ביום האחרון של חג עיד אל פיטר. הכיבוד על השולחן כלל קפה ערבי, עוגיות ופירות– סמל לאירוח ערבי חם. לומה דוברת עברית רהוטה. "מכיתה ג' אנחנו מתחילים ללמוד עברית", היא מציינת. ביתה ממוקם במתחם המשפחתי של הורי בעלה. "היחסים בינינו מצוינים. חמותי מבשלת, ואני פחות מתחברת לבישול", היא מצטחקת.

לומה, בתם של חמדאלה ופאטמה חדיגה, דור שישי בקלנסווה, היא הבת השלישית מבין חמישה ילדים. "אני ילדת-הסנדוויץ'", היא אומרת בצחוק. אביה עבד כפועל-בניין, ואִמה היא עקרת-בית. היא מעריצה את אִמה בכל-מאודה: "בכל התלבטות אני פונה אליה. היא המצפן שלי."

לומה היא אישה דתית אדוקה. היא חובשת כיסוי-ראש, מתפללת חמש פעמים ביום, צמה ברמדאן מגיל 10, ומבקרת במסגד. האמונה היא חלק בלתי-נפרד מזהותה. בפרופיל הוואטסאפ שלה מופיע פתגם בערבית: "אל תחשוב יותר מדי, אמור 'אסט'פר אללה' פעמים רבות, כי בשבחי מחילה פותח אלוהים דלתות, שאינן נפתחות במחשבה." (תורגם מערבית בעזרת גוגל).

בביתה של לומה האמונה בדת האסלאם מתבטאת בגיוון בין בני-המשפחה. בעלה, מאהר, מוסלמי מאמין, אך אינו מקפיד על כל הדינים. וארד, בנם, מתפלל במסגד, ״אך עם הבת, רנד, פחות הצלחתי", היא מודה. "היא מתפללת, אך אינה שומרת על לבוש צנוע", מסבירה לומה בחיוך של מבוכה.

"הרגשתי שאני בשלה להתפתח מקצועית, ושאני רוצה להתקדם."

בשנת 2010, כשגדלו ילדיה, השתלבה לומה מחדש בשוק-העבודה, והחלה לעבוד ב"רשת רנד" בטירה– מוסד לאנשים עם לקות שכלית. "אהבתי מאוד את העבודה. הרגשתי שאני באמת עוזרת ונותנת מענה אנושי למי שזקוק לכך", היא מספרת בגאווה. העבודה ב״רנד״ אפשרה ללומה לסייע, בתקופות של עומס, לשתי אחיות עצמאיות, חברות מהתיכון, במרפאתן בטירה.

שנה לאחר-מכן, בשנת 2011, קיבלה הצעת-עבודה ממרפאה של שלושה רופאים עצמאיים בטירה, שנתנו שירות לפונים בשיתוף עם ״שירותי בריאות כללית״. לומה עבדה במרפאה במשך שמונה שנים, שבמהלכן נרקם קשר מקצועי בינה לבין הנהלת הכללית ובין האחות האחראית של אזור השרון. קשר זה, יחד עם רצונה להתפתח בתוך מערכת-הבריאות, הובילו אותה לשקול מעבר לעבודה ישירה בכללית. היא מספרת על שאיפותיה באותה התקופה: "מאוד רציתי לעבוד במקום-עבודה מאורגן. הרגשתי שאני בשלה להתפתח מקצועית, ושאני רוצה להתקדם."

"יש לי ניסיון, ביטחון עצמי, כלים ניהוליים ויכולת להתמודד עם מצבים מורכבים."

בשנת 2016 החלה לומה בלימודי תואר ראשון במדעי-החברה במכללת קריית-אונו, וב-2018 החלה בלימודי-הסמכה לתואר ״אחות מוסמכת״ בבית-הספר לסיעוד "דינה" בבית-החולים בילינסון.

ב-2019, תוך-כדי לימודי-ההסמכה, החלה לעבוד במרפאת מוריה של הכללית ברמת-השרון. "יצאתי מהבית בחמש בבוקר, כדי להגיע בזמן. כל השרון פקוק בשעות האלה!", היא נזכרת. את רגע-ההסמכה היא מתארת ​​כהתרגשות עצומה: "כשהתג על דש חולצתי שינה את הכיתוב מ'סטודנטית' ל'אחות מוסמכת', זה היה רגע בלתי-נשכח!"

לפני כשנתיים עברה לומה, מטעמי-נוחות, למרפאת צור יגאל. היא החלה בלימודי תואר שני בסיעוד באוניברסיטת חיפה, עם התמחות ב״ניהול חוסן ארגוני במערך-הסיעוד״. את לימודיה סיימה בשנת 2024. "אני חשה בשלה לתפקיד ניהול. יש לי ניסיון, ביטחון עצמי, כלים ויכולת להתמודד עם מצבים מורכבים", היא אומרת בנחישות. "בהתחלה חששתי לקבל עליי אחריות, אך היום אני יודעת שאני מוכנה!"

"בתחילת המלחמה חששתי לטפל באנשים, שנפגעו מבני המגזר שלי, אך תגובותיהם היו מרגשות, ובכיתי איתם. הרגשתי את כאביהם ואת סבלם."

לומה פרוגה מגלמת תפישׂה מקצועית והומניסטית מובהקת– המטופל במרכז, בלי הבדל דת, לאום, או רקע. "בכל מקום שבו עבדתי – בטירה, ברמת-השרון וכיום בצור יגאל – היה (ועדיין) היחס שלי למטופלים אחיד. לא משנה אם הם יהודים, או ערבים. אני זוכה להערכה משני המגזרים. לשמחתי, מעולם לא חוויתי גזענות."

עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", כשנפתחו מרפאות-חירום לפינוי נפגעים, התלבטה אם להצטרף. "אמרתי לעצמי: ׳איך אטפל באנשים שנפגעו בידי בני המגזר שלי?׳; ׳איך תתקבל אחות ערבייה עם כיסוי-ראש?׳." לבסוף, בעקבות שיחה עם האחות הראשית, שוכנעה לומה, שנוכחותה רצויה וחשובה. "התגובות היו מרגשות. בכיתי איתם. הרגשתי את הכאבים ואת הסבל." את הדברים אומרת לומה בהתרגשות, כשלחלוחית מכסה את עיניה.

"סיעוד הוא לא רק מקצוע– הוא דרך-חיים, הנובעת מתוך שליחות ומתוך אהבה אמיתית."

במרפאת צור יגאל מעריכים את לומה הן בשל מקצועיותה והן בשל אופיהּ החם. היא זו שמכינה את התה המיוחד שלה לישיבות הסגל– בלי התה שלה הישיבה אינה נפתחת.

ד"ר אירנה גרשון, מנהלת מרפאת צור יגאל, אומרת: "לומה היא דוגמא לאחות מסורה, שהיא גם מקצועית וגם אנושית. היא תמיד נכונה לעזור, ורואה בעבודתה שליחות אמיתית."

"סיעוד הוא לא רק מקצוע– הוא דרך-חיים, הנובעת מתוך שליחות ומתוך אהבה אמיתית", מסכמת לומה.