דיור מוגן – בין הבטחות נוצצות וניצול

שוק הדיור המוגן בישראל, שאמור להעניק לאוכלוסייה המבוגרת איכות-חיים גבוהה ושקט נפשי, סופג ביקורת חריפה על פערים מדאיגים בין ההבטחות למציאות בפועל. דיירים רבים, שהפקידו את חסכונותיהם ואת נפשם במערכת, מוצאים עצמם מול כשלים רפואיים, ניצול כלכלי ורגולציה רפה, תוך תחושה של חוסר-אונים. בלב המאבק הציבורי עומדת לאה שץ-סופר (85), פעילה חברתית ויושבת-ראש עמותת דיירי הדיור המוגן בישראל ודיירת ב"אחוזת צהלה", המביעה בראיונות לתקשורת הכתובה, ברשתות האינטרנט, בפודקאסטים ובערוצי היוטיוב והרדיו ביקורת קשה נגד המדינה ונגד בעלי בתי הדיור המוגן על התנהלותם.

מאת: מאיר חוטקובסקי

תאריך: 04/09/2025

דיירים "שבויים": המטען הכלכלי הכבד

הפערים התהומיים בין ההבטחות למציאות מעלים תמונה של דיירים רבים ה"שבויים" במערכת, שאינה משרתת את האינטרסים שלהם. דיירים אלה משקיעים סכומים אדירים, הנעים בין מיליון לשני מיליון שקלים, המצטברים למיליארדי שקלים, כפיקדון שמאבד מערכו כל שנה. סכומים אלה, לטענת לאה שץ-סופר, יושבת-ראש עמותת דיירי הדיור המוגן בישראל, משמשים את בעלי-הבתים לביצוע השקעות ללא כל פיקוח, או ידיעה, של הממשלה, או של הדיירים. "לא נתנו שום בטוחה לפיקדון, הפקדנו הרבה כסף, ובעיניים עצומות אמרנו: ׳סומכים על בעלי-הבתים, שינהלו את זה כמו שצריך׳", מציינת שץ-סופר, ומוסיפה בחשש: "במדינה שלנו, שבה חברות גדולות קרסו, ובפרט חברות נדל״ן, אנחנו לא יודעים מה קורה עם הכסף שלנו".

הדיירים המבוגרים, שנקלטו בגיל צעיר יחסית, מוצאים את עצמם כעבור עשור או שניים חסרי-כוח להיאבק על זכויותיהם. הם אינם יכולים לעזוב את ביתם, לא יתבעו את המנהלים, ולא יסכנו את יחסיהם עם הצוות; שכן הם תלויים בו. חוסר-היכולת לעזוב והחשש ליצור חיכוכים מעניקים כוח בלתי-מוגבל לבעלי-הבתים, ומנציחים את ניצול הדיירים.

כשלים רפואיים: סכנה ממשית בלב הבית

אחת הבעיות החמורות ביותר, שעלו ממחקר מקיף, שערך מרכז המחקר והמידע של הכנסת ב-2013, היא בתחום הרפואי. המחקר חשף פערים מדאיגים בין ההבטחות למתן שירותים לבין השירותים הניתנים בפועל. הנתון המדאיג ביותר הוא ש-25 אחוזים מהדיירים דיווחו, כי אינם מקבלים את כל השירותים, שהובטחו להם בעת ההרשמה. תשעה אחוזים מכלל המשיבים בסקר טענו, כי הובטח להם שירות של רופא 24 שעות ביממה, אך הם לא קיבלו את השירות הזה.

התלונות העיקריות על שירותי-הבריאות כוללות:

32% - היעדר רופא בלילות ובסופי-שבוע– בעיה שנחשבת חמורה ביותר.

15% - שירות איטי, או לא טוב.

15% - מחסור בעובדים ובאחיות.

12% - צורך לשלם בעבור שירותים, שהיו אמורים להינתן בחינם, או שירות יקר.

11% - שירותים רפואיים מוגבלים.

התמונה הרפואית מעוררת דאגות בטיחותיות חמורות: רק 53 אחוזים מבתי הדיור המוגן מבטיחים נוכחות של רופא בלילה, והרוב המוחלט של הדיירים נאלצים להסתמך על שירותי מגן דוד אדום (מד"א) בעיתות-חירום. מקרה טרגי, שהוביל לתביעה בגין רשלנות רפואית, הוגש נגד "מגדלי הים התיכון בת-ים" לאחר מותה של דיירת בת 77. התברר, שהאחות הזמינה צוות של ניידת טיפול נמרץ (נט"ן) רק כשעה לאחר שהתלוננה הנפטרת על קוצר-נשימה קשה. חוות-דעת של מומחה קבעה, כי אילו הייתה האחות פועלת על-פי הנוהל הרפואי המקובל, ייתכן שהיה ניתן להציל את המנוחה.

שץ-סופר מלינה גם על היעדר סנכרון של המידע הרפואי בין מרפאות הדיור המוגן לקופות-החולים. לטענתה, "אין תקשורת דו-סטרית" בין קופות-החולים למרפאות הללו, ברמה שיכולה להגיע "עד כדי סיכון חיי-אדם." היא מדגישה, כי "זכותו של אדם לנגישות מלאה לכל החומר הרפואי עליו", אך כשטענה זאת, נתקלה בתשובות כמו: "אמרו לנו, שנדבר על זה אחרי הקורונה, שזה כמו לומר: ׳ניפגש בשש אחרי המלחמה׳." לדעתה, "קופות-החולים מרוויחות, כי איני משתמשת בשירותים שלהם, אלא במרפאת-הבית, אבל הם לא מוכנים לסמוך על המרפאה הזאת, ואינטרסים שונים נכנסים לעניין." שץ-סופר קוראת: "הגיע הזמן לפתור את הפלונטר הזה".

רגולציה בחסר: "משהו רקוב בממלכת דנמרק"

על אף הניסיונות לחוקק ולהסדיר את התחום, דיירי הדיור המוגן נותרים לעיתים חשופים. הביקורת החריפה ביותר של שץ-סופר נוגעת לסחבת בחקיקה: "תקנות האיתנות הפיננסית עדיין לא עברו, וסוחבים אותנו וסוחבים אותנו." היא מוסיפה, כי "קשה לי עם זה. שמונה שנים אחרי אישור החוק עדיין לא הונחו כל התקנות הנוגעות לבתי דיור מוגן. צריך לסיים את הסאגה הזאת! בפועל אנחנו בשלב, שעדיין אין אף בית דיור מוגן, שיש לו רישיון, אף-ע-פי שיש חוק דיור מוגן".

לטענתה של שץ-סופר, בעלי הבתים נוקטים "שורה של מהלכים", שמטרתם למנוע את אישור תקנות האיתנות הפיננסית– תנאי הכרחי לקבלת רישיון. "המדינה אמרה: צריך גם לבדוק את האיתנות הפיננסית של כל בית ובית, כדי לא לחכות שבית יקרוס כלכלית." היא מזהירה, כי היעדר הפיקוח על מיליארדי שקלים של פיקדונות הדיירים עלול להוביל לקריסה של הענף. "אם אתה לא יכול לעמוד בביקורת כלכלית, וזה יגרום לך לקרוס, אז כנראה שמשהו לא בסדר אצלך. לכן נראה שאני צודקת, שאני רוצה שתעשה בדיקה." היעדר הפיקוח מותיר את הדיירים חשופים ל"שיטת מצליח", שבה בעלי הבתים עלולים לקצץ בפעילויות ובשירותים, מבלי שהדיירים ישימו לב. היא מסכמת את מצב של חוסר-השקיפות ושל ההתנגדות לפיקוח בשאלה רטורית: "אני לא יודעת, ואני לא מכירה עסקים שאינם צריכים לנהל ספרים כחוק, ושרואה-חשבון בודק אותם. אז אם אתה פוחד, שיעשו לך את הבדיקה, אז משהו לא טוב קורה בדנמרק – איך אומרים: 'משהו רקוב בממלכת דנמרק."

ניצול כלכלי נוסף: דמי-הלנה ומיסוי כבד

מעבר לפיקדונות העצומים, הדיירים מתמודדים עם דרישות כספיות נוספות, הנחשבות ניצול. דוגמא בולטת היא גביית "דמי הלנת מטפל אישי". בעוד שבתים מסוימים גובים על כך תוספת של 400-300 שקלים לחודש, ישנם מקרים של דרישות קיצוניות של 1,000, 1,500 ואף 2,000 שקלים לחודש, ובנוסף על כך גם מע"מ. שץ-סופר תוקפת את הדרישה הזו בחריפות. "יש לנו מקרים שמבקשים 1,000, 1,500 וגם 2,000 שקלים תוספת, כשאתה מלין מטפל בדירתך", היא מדגישה, ושואלת: "אני המעסיק, אני משלמת למטפל את שכר-העבודה, אני נותנת לו את האוכל, את המיטה, את המצעים. על מה מבקשים סכומים כאלה גבוהים?". היא מציינת, כי המטפל אינו משתמש במתקני-הבית, ומוסיפה בציניות: "המטפל אינו הולך לבריכה, וגם לא לחדר-כושר; הוא אינו משתתף במסיבות, ולא בא להרצאות. אז על מה הכסף? על זה שהוא נושם אוויר, שהוא הולך במסדרון, שוחק את השטיח?! או.קי., הוא משתמש במעלית, לוחץ על הכפתור במעלית? יש פה איזה ניצול של הגיל ו׳שיטת מצליח׳ של בעלי הבתים, המאפשרת להם לגרוף רווחים על חשבון מצוקת הדיירים".

ולא די בכך. שץ-סופר תוקפת את נושא המיסוי וטוענת, כי "הדיירים נאלצים לשלם מע"מ בצורה מטורפת." היא מפרטת: "אנחנו משלמים שלושה סוגי מע"מ בדיור המוגן, הכוללים: מע"מ על דמי-אחזקה, על שחיקת פיקדון ועל ׳מע"מ ריבית רעיונית׳.״ היא מסבירה, כי מדובר ב"הלוואה שהדיירים נתנו לבעלי הבתים, אך אינם מקבלים עליה ריבית בפועל." המדינה קובעת מדי-שנה את "אחוז הריבית הרעיונית, שעליה צריך לשלם 18 אחוזים מע"מ." שץ-סופר קוראת: "אתם רוצים להנגיש את הדיור המוגן? רק תורידו לנו את המע"מ. כבר תחסכו לנו אלפי שקלים בחודש; זה לבד כבר יוריד את המחיר בצורה משמעותית."

יחס פטרוני ואפליה: פגיעה בכבוד-האדם

הביקורת על בעלי הבתים ועל המדינה נוגעת גם ליחס פטרוני ומזלזל כלפי הדיירים. בתקופת הקורונה חשו הקשישים בבידוד המוני, כשהמדינה התייחסה אליהם כאל "מי שמסכנים את המדינה ואת מערכת הבריאות.״ ״סוגרים אותנו בבתים וזהו!". שץ-סופר מתארת את התחושה: "אנחנו חיים בתחושה, שנהפכנו לבני-ערובה של המדינה." היא מותחת ביקורת על הנטייה לכרוך את כל בני הגיל השלישי בחבילה אחת, מבלי להבחין בין בתי-אבות לבין דיור מוגן לעצמאים: "נאלצנו להיאבק על זה, שיפסיקו לשים אותנו בסלים גריאטריים וסיעודיים וכל השאר. אמרנו: ׳תעזבו אותנו, אנחנו אנשים בקהילה!״, היא מדגישה בכעס, ומוסיפה: "כבוד השר איציק שמולי [הדברים נאמרו בתקופת כהונתו כשר העבודה והרווחה והשירותים החברתיים מטעם מפלגת העבודה-מ.ח.] שכח, שדיירי הדיור המוגן אינם חוסים בחסדי ובכספי המדינה. אנחנו משלמים ממיטב כספנו בעבור השהות ובעבור השירותים הניתנים לנו. אנחנו אחראים למעשינו".

בנוסף על כך, יש טענה לאפליה ולהרחקת דיירים סיעודיים. שץ-סופר טוענת, כי ״בעלי הבתים ייפטרו מהדייר הסיעודי וממטפלו, הפוגעים בנראוּת ובתדמית של הבית, ויוכלו להביא דיירים 'רווחיים' וייצוגיים יותר במקומם." היא זוכרת מקרים, שבהם דיירים ששברו ירך נדרשו לעבור למחלקת-החלמה, כדי "לא להראות את הפרצוף בקרב העצמאים".

קריאה לשינוי: להחזיר את האנושיות למרכז

הקריאה לרגולציה אינה רק דרישה לכללים יבשים. זו דרישה לתיקון מערכתי של יחסי-כוחות, למנגנוני-הגנה בעבור אוכלוסייה פגיעה ולמתן קול לאנשים, שהופקדו בידי מערכת, ששוכחת לעיתים-קרובות את האנושיות שבליבתה. "מנהל חכם והדיירים יהיו הגוף, שאיתו הוא עובד ביחד בשיתוף-פעולה", מדגישה שץ-סופר; שכן ״הדיירים הם המפרסמים הכי טובים של הבית. עם-זאת, הדרך לשיתוף-פעולה ולכבוד הדדי עוד ארוכה."