המסע המדהים של ד”ר מאיה ליפשיץ

מרוסיה הקומוניסטית אל הקליניקה הישראלית
ואל הבמה הטלוויזיונית

ד”ר מאיה ליפשיץ, רופאת-משפחה, שחוגגת החודש (יוני 2025) 80 ו-60 שנות-נישואין, משלבת בסיפור-חייה עוצמה, הסתגלות וציונות עמוקה. היא עלתה לארץ מרוסיה בגיל 46, נטשה קריירה וחיים נוחים, ובנתה הכול מחדש בישראל. סיפורה האישי, שזכה לחשיפה גם בתוכנית-טלוויזיה פופולרית, משקף את האתגרים ואת ההצלחות של דור שלם של עולים, תוך שהוא מדגיש את גאוותה של ד"ר ליפשיץ ברפואה הישראלית ובזהותה הישראלית.

מאת: מאיר חוטקובסקי

תאריך: 22/06/2025

ד״ר מאיה ליפשיץ, החוגגת החודש יום-הולדת 80, אינה עוד סיפור-עלייה שגרתי; חייה, הרוויים תחנות דרמטיות, מעידים על נחישות, על יכולת-הסתגלות יוצאת-דופן ועל אהבה עמוקה למדינה, שבה בחרה כבית. מִטולה (טולה – עיירה ברוסיה) ועד צור יגאל שבישראל, היא עברה מסע-חיים, שעיצב לא רק אותה, אלא גם את משפחתה המורחבת, שכולה פעילה בתחום הרפואה.

״ישראל בכלל לא הופיעה במפה, שהייתה לנו בבית."

ליפשיץ נולדה באוקראינה, בעיר קטנה בשם קרולוביץ, ולמדה רפואה באוניברסיטת קורסק שברוסיה יחד עם אדי, בעלה, שלמד גם הוא רפואה, והתמחה בפסיכיאטרייה. "שם זה מאוד קשה להתקבל לאוניברסיטה", היא מספרת, רמז לקשיים שעמדו לפני יהודים. היא אמנם סיימה את בית-הספר עם מדליית-זהב ואת האוניברסיטה סיימה בהצטיינות, אך אחיו של בעלה לא הצליח לעבור את אחת הבחינות ו"זרקו אותו מהאוניברסיטה רק בגלל שהוא יהודי".

אף שהוריה והסבים שלה, שחיו באוקראינה, היו דתיים שומרי-מצוות, ושמרו שבת וחגים יהודיים, וגם היו ברשותם ספרי-קודש יקרים, (הם היו מצופים זהב), לא דובר על נושא העלייה לישראל באופן גלוי. "סבא שלי, לייזר, וסבתא שלי, חיה, היו אומרים כל יום: 'בשנה הבאה בירושלים', אך לא היה מדובר בכלל על לעלות לארץ." ידיעותיהם על ישראל היו אפסיות: "שום-כלום... ישראל בכלל לא הופיעה במפה, שהייתה לנו בבית".

״עקב היותם יהודים, נתנו לילדים ציונים נמוכים, כדי לא לאפשר להם קידום.״

המעמד הכלכלי של משפחת ליפשיץ ברוסיה היה גבוה מאוד. "אנחנו חיינו ברמה גבוהה מבחינה כלכלית... שימשנו כמנהלי-מחלקות בבתי-חולים." חייהם היו נוחים: הייתה להם מכונית, "דאצ'ה" (בית בכפר) ודירת ארבעה חדרים. "לא היה חסר דבר." ובכל-זאת, בשנת 1991, כשהחלה ברית-המועצות להתפורר, ו"כשגורבצ'וב בא ופתחו את השערים", החליטה משפחת ליפשיץ לעלות לישראל.

הסיבה העיקרית לעלייה לא הייתה כלכלית, אלא חברתית וחינוכית. "בשל הסביבה של הילדים", היא מציינת. "היו סביבנו המון נרקומנים ואלכוהוליסטים." בעלה, כמנהל מחלקה של אלכוהוליסטים ונרקומנים, ראה את פגעי החברה הרוסית מקרוב. הילדים, ליאוניד ואנה, בני 21 ו-24, למדו רפואה ברוסיה, אך היה קשה יותר-ויותר ליהודים להתקבל לאוניברסיטאות, גם לתלמידים מצטיינים. "שלוש שנים לקחתי מורים פרטיים לכל אחד בכל מקצוע, שבו היה צריך לעשות בחינה. הם היו מוכנים לכול, אך בסופו-של-דבר, עקב היותם יהודים, נתנו להם ציונים נמוכים, כדי לא לאפשר להם קידום."

״היו אנשים, שעזבו את מרפאתי עקב מוצאי, אך כעבור זמן שבו והתנצלו, וּביקשו שאקבל אותם בחזרה.״

המעבר לארץ היה חד; שכן המשפחה, שחייתה ברוסיה ברווחה, יכלה לקחת עמה רק 100 דולרים לאדם. "כל החסכונות שלנו– הכול נשאר ברוסיה." בקונסוליה הישראלית אף ניסו להניא אותם מהתהליך: "מה אתם תעשו שם? אתם תהיו מטאטאי-רחובות!", אך האופי שלהם וההבנה ש"אף ישראלי לא חייב לנו כלום", דחפו אותם קדימה.

גם ההתאקלמות בארץ לא הייתה קלה. ליפשיץ ובעלה, רופאים מנוסים, נאלצו להתחיל מאפס. היא עבדה כרופאת-משפחה 21 שנה בקופת-חולים הכללית בהרצליה, אך תהליך קבלת הרישיון היה כרוך ב"הסתכלות על הרפואה הישראלית" בבית-חולים. היא עבדה תקופת-הסתגלות בבית-החולים מאיר בכפר-סבא, שם הכירה את פרופסור מוטי רביד, שאותו היא מכנה "גאון״.

ד"ר ליפשיץ מספרת על קשיי-הקליטה הראשוניים "כעולה חדשה המדברת בקושי עברית, עם מבטא." היא מעידה, כי בתחילה היו אנשים שעזבו את מרפאתה עקב מוצאה, אך כעבור זמן "הם באו אליי ואמרו: 'דוקטור ליפשיץ, סליחה, אנחנו היינו כאן... ועזבנו. את תקבלי אותנו בחזרה?׳״, והיא קיבלה אותם. בניגוד לתחושות קשות של עולים אחרים מאותה התקופה, היא באופן אישי לא הרגישה אפליה, או קיפוח. היא מדגישה, כי "זה היה אולי בזכות אישיותי, או בשל מעמדי כרופאה, או אולי בזכות הסביבה הקרובה שאליה השתייכתי." היא מעידה על עזרה רבה, שהיא עצמה נותנת לחברים, שאינם יודעים עברית, ומשמשת להם מתורגמנית אל מול הרשויות.

בעלה, הפסיכיאטר, התקשה עוד יותר, בשל מחסום השפה. "פסיכיאטר צריך לדבר בשפה של המטופל... זה קשה מאוד״, הוא מסביר. הוא נאלץ לעבוד ״בכל העבודות הפיזיות... בלי בושה." ילדיהם, למרות שהיו תלמידים מצטיינים לרפואה ברוסיה, לא זכו להכרה בישראל. בנם סיים ארבע שנות רפואה, אך "פה לא הכירו לו בלימודיו ברוסיה", והוא נאלץ לעשות מבחן פסיכומטרי. כיום הוא אח בדיאליזה, ובתם היא אחות אפידמיולוגית במשרד-הבריאות. "כל המשפחה ברפואה".

"הנכדים אומרים, שאני סבתא מצוינת".

המשפחה היא נדבך מרכזי בחייה של ליפשיץ. יש לה שבעה נכדים ונין. היא מקפידה לדבר רוסית עם נכדיה ועם נינה, מתוך אמונה, ש"כל שפה היא אוצר." נכדיה "ישראלים לכל-דבר. נכדי ה'קטן', עידן ליפשיץ, עשה עבודת-שורשים מכובדת על-אודות משפחתנו. אני סבתא מסורה, שמכינה לכל נכד את המאכלים האהובים עליו, ומלווה אותם בפעילויות שונות." והיא מוסיפה בחיוך: "הנכדים אומרים, שאני סבתא מצוינת".

אין זה מפתיע, שאחד הרגעים המיוחדים בסיפורה של ד"ר ליפשיץ היה השתתפותה בתוכנית-הטלוויזיה "סבתא בישלה" בערוץ 11, בהנחיית תום יער.

זה קרה בזכות נכדה הגדול, יאיר סמוליאנוב, "בחור מאוד מעורב ואכפתי", ששמע שמחפשים "סבתא שמדברת עברית, אבל מרוסיה." הוא התקשר למפיקה ואמר: "יש לי סבתא כזאת. קודם-כול, היא לא סתם מבשלת– אנחנו מכירים את הבישולים שלה, ואנחנו אוהבים את הבישולים." צוות-הצילום הגיע לביתה, וּבתוכנית היא בישלה רגל קרושה (חולדץ) וגפילטע פיש שלם, וגם ורניקס עם גבינה.

"אנחנו מעורים עם ישראלים ותיקים."

ד"ר ליפשיץ אומרת בגלוי על הרפואה הישראלית: "אני גאה ברפואה פה. היא מתקדמת." היא מתארת את ההלם החיובי שחוותה מרמת הפרופסורים ומרמת הטכנולוגיה כאן, לעומת העבודה ברוסיה, שבה רופא "הוא עם עצמו בלבד. אין לו עם מי להתייעץ." היא פרשה לגמלאות בגיל 69, אף שרצו להעסיק אותה עוד שנתיים. היא אומרת: "אמרתי לא. מספיק. הרגשתי שזהו. מיציתי הכול. זה קשה." היום היא חיה חיים מלאים ופעילים. היא מצהירה, כי היא ובעלה עוסקים בפעילויות רבות: "ביום שני אנחנו עם הנין. קבוע. יום שלם." הם משחקים ברידג' מתקדם שלוש פעמים בשבוע, מתעמלים בחוגים, וגם עושים התעמלות במים. הם שוחים כמעט כל יום. ליפשיץ היא גם יושבת-הראש של ארגון הוותיקים (הווטרנים) בכפר-סבא, ומשתייכת לקבוצת גמלאים עובדי-צה"ל מכוכב יאיר. "אנחנו מעורים עם ישראלים ותיקים", היא מדגישה. בנוסף לכל אלה, היא מטפלת לבד בגינה, מנקה את הבית, ואף מספרת את הכלבים שלהם בעצמה.

"אני ישראלית. גם האופי שלי ישראלי! אנחנו רגילים,

שכל אחד תורם למדינתו."

כשהיא נשאלת, אם היא מרגישה יותר רוסייה, או יותר ישראלית, תשובתה נחרצת: "אני ישראלית. גם האופי שלי ישראלי!". היא אינה מתגעגעת לעבוד ברפואה, ומייעצת לצעירים ללכת ללמוד רפואה– "רק מי שאוהב", ומדגישה שזה "מקצוע מאוד קשה, שאין בו גבול לידע, וכל הזמן יש שינויים." היא אינה חושבת על דיור מוגן, ונהנית מהחיים הפעילים בביתה בצור יגאל, שבעלה מכנה אותו "גן-עדן".

היא מביעה דאגה עמוקה לגבי השסע בין חילונים לחרדים במדינה: "זה הדבר היחיד שאינו נותן לחיות פה באופן נורמלי." כבת למשפחה שורשית דתית, שבה "סבא, שהיה אדוק מאוד, עבד כל חייו באוקראינה, ולא חי מקיצבאות", היא מבקרת קשות את תופעת אי-השוויון בנטל: "אצלי במשפחה אח אחד נפל במלחמה (במלחמת-העולם השנייה), אבא חזר בלי רגל. אנחנו רגילים, שכל אחד תורם למדינתו."

"כשיש לך חלום גדול יותר מהפחדים שלך, אין דבר שיעצור אותך!"

סיפורה של ד"ר מאיה ליפשיץ הוא עדות מרגשת לא רק להתגברות על קשיים ולבנייה מחדש, אלא גם לטשטוש הגבולות בין תרבויות ולקבלת זהות חדשה. "כשאני מסתכלת על שבעת הנכדים ועל הנין שלי, אני יודעת שעשינו נכון כשהקרבנו את החיים הנוחים ברוסיה. הם ישראלים צברים, וזה הכי יפה שיכול להיות. אנשים שואלים אותי, איך התחלתי מחדש בגיל 46. התשובה פשוטה: "כשיש לך חלום גדול יותר מהפחדים שלך, אין דבר שיעצור אותך! וישראל הייתה החלום הכי גדול שלי."