עוד קו אדום נחצה - פגיעה באולפני חדשות ערוץ 12
האם יצליח קול-הגמלאים ליהפך לכוח משמעותי, כשבראשו דני מירן?
דני מירן, שנהפך לדמות מוכּרת בציבור הישראלי, בעקבות מאבק אישי להחזרת בנו שנחטף לעזה, פונה כעת לזירה חדשה– הפוליטיקה.
הוא מספר, בריאיון עמו, על ההחלטה לעמוד בראש מפלגת-גמלאים בבחירות 2026, ועל המציאות הקשה, שמניעה אותו לפעול.
מאת: מאיר חוטקובסקי
תאריך: 15/05/2026
דני מירן, תושב יסוד-המעלה, לא תכנן ליהפך לאיש-ציבור. חייו השתנו, כאשר בנו נחטף לעזה, והוא יצא למאבק ממושך להשבתו.
“במשך כל המאבק לא דיברתי על פוליטיקה – לא על ימין ולא על שמאל – רק על החזרת החטופים”, הוא מדגיש.
לאחר שבנו חזר בחיים, מצא עצמו מירן מתבונן במציאות אחרת, שמטרידה אותו לא-פחות– מצבם של הגמלאים בישראל.
ממאבק אישי לשליחות ציבורית
הכניסה לפוליטיקה, הוא מבהיר, לא הייתה מתוכננת. ״הוזמנתי לפגישות עם ראשי ארגוני-גמלאים. דיברתי, ואז אמרו לי: ׳החלטנו לבחור בך לעמוד בראש המפלגה.׳ הופתעתי מאוד”, הוא מודה.
למרות ההפתעה, הוא בחר לקבל את האתגר: “אני חושב, שיש לי היכולת, ברוגע שלי ובשלווה שלי, להוביל מהלך למען הגמלאים.”
מציאות יומיומית שאינה נראית בכותרות: “לא נשאר כסף למזון!”
לדברי מירן, המציאות הכלכלית של גמלאים רבים בישראל קשה במיוחד. “יש גמלאים, שמקבלים 2,600–2,700 שקל בחודש. הם צריכים לשלם ארנונה, חשמל, מים ותרופות, ולא נשאר להם כסף למזון”, הוא מציין בכאב.
מירן מדבר על סיפורים אנושיים שמאחורי המספרים; על קשישים שנאלצים לבחור בין תרופות למזון, או להסתמך על תמיכה קבועה מהילדים.
הבעיה, לדבריו, אינה נעצרת שם. “בסוף הם נופלים לנטל על הילדים״, הוא מסביר, ״שכן גם לילדים יש משכנתה והוצאות. כך ששתי הקבוצות האלה סובלות.”
מבחינתו, אין זוֹ רק סוגיה כלכלית, אלא שאלה של כבוד בסיסי.
מהצהרות למעשים
לצד ההצהרות, מירן כבר מתחיל לפעול, בינתיים בוועדת-הכנסת, שהוא עצמו יזם, העוסקת במשפחות החטופים. במקביל, הוא פועל להקמת התשתית הפוליטית: מטה בתל-אביב, צוות ראשוני וגיבוש רשימה, שעדיין נמצאת בשלבי-בנייה.
כניסתו של דני מירן לפוליטיקה מביאה עמה סיפור אישי חזק ורצון לשינוי. אך הדרך להצלחה פוליטית אינה פשוטה, במיוחד בעבור מפלגות מגזריות.
האם הפעם יצליח קול-הגמלאים ליהפך לכוח משמעותי? התשובה תתברר בבחירות 2026.