סיבוני לוחם, מוזיקאי ומבקר: נתניהו כמו צ׳רצ׳יל!

"נכון, יש אנשים ששכחו מה זה להיות יהודי, כי שכחו מדוע אנחנו פה"– כך מצהיר אלוף-משנה (במיל.) פרופ' גבריאל (גבי) סיבוני, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, מוזיקאי וחובב בישול. בריאיון אישי וגלוי-לב הוא חושף את עמדותיו ואת דעותיו על מדינת-ישראל, על הנהגתה, על מערכות-השלטון ועל רוח-העם, ומביע ביקורת נוקבת על הדרג הצבאי.

מאת: מאיר חוטקובסקי
תאריך: 10/08/2025

"יש אנשים, ששכחו מה עבר על העם היהודי, וּמדוע אנו צריכים להיות כאן."

פרופ' גבי סיבוני הוא אלוף-משנה במילואים בצה"ל, לשעבר מפקד סיירת גולני וחוקר בכיר, שעמד בראש תוכניות-מחקר בתחומי צבא ואסטרטגיה וביטחון-סייבר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). כיום הוא חוקר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון והמרכז לאסטרטגיה (ICGS).

סיבוני הוא מומחה לאסטרטגיה צבאית, ללוחמת-סייבר ולביטחון לאומי, ומשמש כיועץ לצה"ל ולארגוני-ביטחון ישראליים. הוא גם ייסד וערך כתבי-עת אקדמיים בתחומים הללו.

"יש אנשים, ששכחו מה עבר על העם היהודי, מדוע חזרנו לכאן, למה הקמנו פה מדינה וּבית לאומי לעם היהודי, ומדוע אנחנו צריכים להיות כאן. לזה אני קורא בעברית: ׳אובדן צדקת-הדרך׳“– כך מצהיר פרופ' גבי סיבוני בפתח שיחתנו. אמירה זוֹ, שמבטאת תפישׂת-עולם עמוקה באשר לזהות הלאומית ולמחויבות כלפיה, מהווה שער לשיחה מרתקת עם אדם רב-פעלים ובעל דעות עצמאיות, שאינו מהסס להשמיע ביקורת חריפה על מערכות-השלטון, ובעיקר על הדרג הצבאי ומערכת-המשפט.

”אחרי העלייה ארצה עבד אבא בעבודות-דחק, שב לעבוד כחייט במתפרה של משרד-הביטחון בצפת, וסיים כמפקח על כל מתפרות משרד-הביטחון בארץ.“

סיבוני נולד בשיכון כנען שבצפת, לשם הגיעו הוריו מקזבלנקה שבמרוקו בראשית 1955. "העלייה הייתה מתוך ציונות, כמו כל היהודים שעלו אז מצפון-אפריקה, וכחלק מגל-העלייה הגדול של שנות החמישים“, מציין סיבוני. אביו, שבמרוקו היה חייט, החל בארץ בעבודות-כפיים ובעבודות-דחק. סיבוני: "בהמשך שב למקצועו– תחילה כחייט במתפרה של משרד-הביטחון בצפת, ובהמשך התקדם לתפקיד סגן-המנהל, וסיים כמפקח על כל מתפרות משרד-הביטחון בארץ.“

אימו, שהייתה אף היא תופרת, ושבמרוקו עבדה אצל אביו, החלה כאן לעבוד בבית-החולים ״הדסה״ בצפת. משפחתה המורחבת של אימו יוּשבה אף היא בצפת בידי הסוכנות, וסיבוני גדל אצל סבתו, שממנה למד לדבר מרוקאית– שפה שבה הוא מקפיד להשתמש עד היום, בין-היתר בתוכניתו של יורם שפטל ברדיו, "פינת היידיש והמרוקאית" בתחנת ”גלי-ישראל“.

"הורינו הצליחו לבודד אותנו מהקשיים, וכל ההכנסה של אימי הלכה לתשלום

שכר-הלימוד בתיכון, שאז לא היה בחינם."

סיבוני, בן-הזקונים, נולד על אדמת-הארץ, לאחר שאחיו, שמואל, דניאל ומיכאל, באו לעולם עוד במרוקו. אך במקום להתקבל כמתנה שציפו לה, נולד כ"גבר" נוסף, ואִכזב, מבלי שהתכוון, את תקוות הוריו לבת.
"אני חייב להתנצל לפניהם“, הוא אומר בחיוך משועשע, "שגם אני הגעתי כבן, ולא כבת המיוחלת.“

למרות המצב הכלכלי הקשה, השקיעו הוריו של גבי סיבוני את מיטב-כספם בלימודי ילדיהם. "הורינו הצליחו לבודד אותנו מהקשיים“, הוא מציין, "וכל ההכנסה של אימי הלכה לתשלום שכר-הלימוד בתיכון, שאז לא היה בחינם."

הוא מדגיש, כי בשכונה שבה גדל אפשר היה להידרדר בקלות לפשע– מה שמבליט את החשיבות העצומה, שייחסו הוריו לחינוך.
סיבוני מתאר את עצמו כתלמיד "בסדר"– לא חנון, קצת שובב, "אחד מהחבר'ה". הוא אהב במיוחד את המקצועות הריאליים, פיזיקה ומתמטיקה.

אחיו הבכור, דניאל, נהייה פרופסור לבלשנות עברית ולשפות שמיות.“לימים“, סיבוני מבהיר, “שינה אחי את שמו ל׳סיון׳, מתוך הבנה שללא שינוי כזה, לא יצליח לחדור אל המערכת האקדמית."
”הורינו", הוא מוסיף, "היו גאים מאוד בהצלחת בניהם."

סיבוני: “מוזיקה טובה לנשמה; היא כיף!“, והיא גם

סייעה לו להתגבר על אובדן.

סיבוני מתגורר בכוכב יאיר-צור יגאל מאז 1995. הוא אב לשלושה בנים מאשתו הראשונה: עֹפר, נועם ויותם. בשנת 2005 חווה טרגדיה אישית נוראה, כאשר אשתו הראשונה, לאה, נפטרה באופן פתאומי מאירוע לבבי במהלך נסיעה לרומניה. בשנת 2007 עבר עם אשתו הנוכחית, ליאת, לבית אחר ביישוב. את ליאת הכיר, כאשר ניהלה בית-קפה בשם "פרפרים" בכוכב יאיר. ליאת היא קונדיטורית מקצועית, ואף הייתה מורה לקונדיטוריה. היא הייתה גם מאמנת-ריצה, וּלימים למדה משפטים, וכיום היא עורכת-דין, המתמחה בדיני-משפחה. לליאת שני ילדים מנישואין קודמים, וכיום הם חיים כמשפחה מורחבת.

סיבוני משלב תחומי-עניין מגוונים, ממוזיקה ובישול עד עיסוק בהנדסה ובחשיבה ביטחונית. חיבור זה בין עולמות שונים אינו שכיח, אך נדמה שבמקרה שלו הוא מתרחש באופן טבעי. כך מתעצבת דמות רב־תחומית, הפועלת מתוך סקרנות, יצירתיות וניסיון-חיים עשיר.

מצד אחד, הוא לוחם ומפקד בכיר בצה"ל ובעל תואר אקדמי גבוה; מצד שני, הוא אמן בעל נשמה מוזיקלית ואהבה עמוקה למוזיקת שנות השישים.

בעיניו, אין סתירה בין העולמות הללו. "מוזיקה טובה לנשמה; היא כיף!“, הוא מצהיר בפשטות.

"על זה גדלתי. גם כיום, עשרות שנים לאחר-מכן, המוזיקה הזאת

מהווה חלק בלתי-נפרד מעולמי."

סיבוני, יליד 1957, גדל על צליליהם של "הצלליות", האנק מרווין, ברוס וולש, ובהמשך– להקת סנטנה. הוא נזכר, כיצד היה שומע את התקליטים שלהם שוב-ושוב. "על זה גדלתי“, הוא אומר. "גם כיום, עשרות שנים לאחר-מכן, המוזיקה הזאת מהווה חלק בלתי-נפרד מעולמי."

אהבתו של סיבוני למוזיקה החלה כבר בילדותו, בגיל 13, כשאחיו דניאל הביא לו גיטרה. "התחלתי ללמד את עצמי, לבד“, הוא מספר. אחיו נתן לו דחיפוֹת בסופי-השבוע, ובעקבות זאת, כשהיה תלמיד בתיכון, הקים להקה בשם "גשם".

עם גיוסו לצה"ל חדל לנגן לחלוטין, אך שב אל התחביב בגיל 40, כשמצא את הגיטרה הישנה "זרוקה אצל ההורים שלי." הוא הקים הרכב חדש, שנהפך ללהקתו הקבועה – "ג'וקבוקס" ­– הקרויה על-שם תיבות-הנגינה של שנות החמישים והשישים. המתופף והמנהל המוזיקלי של הלהקה הוא יגאל צברי, והזמר הוא רן סנדלר. הלהקה מתמקדת בעיקר בשירי התקופה האהובה עליו. לפני מגיפת-הקורונה והמלחמה בעזה הם קיימו הופעות בתדירות גבוהה, אפילו פעמים אחדות בשבוע. לעיתים מצטרפים אל הלהקה נגנים נוספים, ביניהם: נגנת סקסופון ורקדנים.

“התקנתי בחצר חצובה עם כננת חשמלית, כדי להקל העלאת סלי-קניות מהמדרכה לבית, שנמצא כחמישה מטרים מעליה.“

אך סיבוני אינו רק מוזיקאי– הוא גם איש-רוח, מהנדס, איש מערכת-הביטחון וחובב בישול מושבע. "אני אוהב לבשל– לאכול, להריח, ליצור. זה בא מהבית, מאמא שלי“, הוא משתף. בין מתכוניו המועדפים: מטבוחה, בשר עם זיתים ודגים מרוקאיים. הוא אף הפיק מספר סרטוני-בישול, שבהם הוא חולק את אהבתו למטבח.

גם הצד ההנדסי שבו בא לידי ביטוי, ולעיתים הוא יוזם פרויקטים הנדסיים פרטיים. "לאחרונה הרכבתי בחצר-הבית חצובה עם כננת חשמלית, המסוגלת להרים משאות של עד 250 קילוגרם, כדי להקל העלאת סלי-קניות מהמדרכה לבית, שנמצא כחמישה מטרים מעליה“, הוא מספר בגאווה, ומציג את המתקן שבנה.

“ככל שהקבוצה השלטת קטנה יותר, היא יותר קיצונית בדרכי-הפעולה שלה. זה לא מצב יציב, והוא אינו יכול להימשך כך לנצח.“

כשמדברים על השסע הפנימי בישראל, סיבוני מציג עמדה שונה מהשיח המקובל; לדבריו, אין מדובר ב"שסע גדול מדיי“, אלא ב"שסע קטן שמוגבר באופן קיצוני בתקשורת."

הוא טוען, כי עמדות-הכוח במדינה נשלטות בידי "קבוצה מסוימת, שמטבע הדברים יצא, שהצד המזרחי פחות נמצא שם." עם-זאת, הוא מדגיש, כי הדבר אינו קשור למוצא, אלא ל"עמדות של האנשים." סיבוני אינו רואה בשסעים כמו בין ערבים–יהודים, בין חילונים–דתיים–חרדים וּבין שמאלנים–ימנים קרע בלתי ניתן לגישור. "אתה יכול להפוך כל דבר לשסע– הכול עניין של איך אתה מסתכל על הדבר."
הוא מאמין, כי "יש פערים, אך הם מקבלים, כפי שציינתי, הגברה מאוד גדולה בידי קבוצה קטנה, שיש לה כוח גדול בתקשורת."

סיבוני מתחבר גם לדבריו של השר דודי אמסלם בנוגע ל'פריווילגים' ול'אליטות'.

"אני דווקא מאוד מתחבר לנאומים של אמסלם, ואני לא רואה בכך בעיה... הוא מבטא עמדה לגיטימית“, הוא מכריז. הוא סבור, כי "לפוליטיקה של זהויות אין מקום“; שכן "יש מרוקאים שהם באקסטרים של השמאל, ויש אחרים שהם באקסטרים של הימין." עם-זאת, הוא שב ומדגיש, כי ”מוקדי-הכוח בבית-המשפט העליון, באקדמיה וּבתקשורת נשלטים בידי קבוצה מאוד מסוימת."

לדעתו, "מצב זה הקצין עם הזמן, וככל שהקבוצה השלטת קטנה יותר, היא יותר קיצונית בדרכי-הפעולה שלה." הוא מתאר את המצב כ"אנומליה שאינה יכולה להימשך כך לנצח; זה לא מצב יציב.“

באחרונה, בעקבות שיח מתלהם בין הקואליציה לבין האופוזיציה במועצת היישוב כוכב יאיר-צור יגאל, נתלה בכניסה ליישוב שלט-חוצות ענקי, המשמיץ את ראשת-המועצה. סיבוני מדגיש, כי אף שהוא שלם רק בחלק מהמקרים עם התנהלותה של ראשת-המועצה, הרי ש“אין לתליית השלט מקום, וזה ממש לא לעניין. ראשת-המועצה צריכה להתעלם מכך ולהמשיך את עשייתה כפי שהיא רואה לנכון.“

"גדלתי עם הערצה למערכת-המשפט שלנו; עם המחשבה, שהיא מופתית. אך

עתה אני חושב, שהיא רקובה, וכי יש לתקן אותה ללא-דיחוי!"

יש לגבי סיבוני ביקורת חריפה וחד-משמעית על מערכת-המשפט בישראל, ובפרט על בית-הדין הגבוה לצדק (בג“ץ). הוא מסכים עם האמירה של בנימין נתניהו, שלחש לרב כדורי, כי "בשמאל שכחו מה זה להיות יהודים." סיבוני מפרש זאת, כפי שראינו לעיל, כ"אובדן צדקת הדרך.“

הוא אינו בורר מילים, ומבטא את תובנותיו באופן בהיר וחד-משמעי. לגביו, הדרישה לשינוי במערכת-המשפט היא קריטית: "אני חושב, שמערכת-המשפט שלנו רקובה!“, הוא מצהיר, ומוסיף: "יש לתקן אותה. גדלתי עם הערצה למערכת-המשפט שלנו, ומוריי לימדו אותי, שהיא מערכת מופתית, ושעיני כל העולם נשואות אליה."

בהיותו קצין צעיר, אף בחר לבקר בביתו של השופט לנדוי ז"ל. אולם, לטענתו: "לאט-לאט המערכת הזאת הידרדרה, עד שהגיעה להיות רקובה ברמה שהיא בלתי-נסבלת. יש שם (בבג"ץ) אסופה של פקידים (שופטים) אפורים.“

סיבוני קושר את "ריקבון" מערכת-המשפט גם למערכת של אכיפת החוק, ובמיוחד לייעוץ המשפטי לממשלה. "ממתי ייעוץ זה דבר מחייב? אם הייעוץ מחייב, אז שהיועץ יחליט, וזהו!“, הוא תוקף, ורואה בכך "תופעה הזויה.“

בנוסף, הוא מאשים את המערכת ב“חוסר-הרתעה קיצוני“, כאשר "שופטים דנים עבריינים לעונשים קלים מאוד“, אף במקרים של פשיעה חמורה. הוא מבקר את הכפפת המשטרה לפרקליטות, ורואה בכך דבר שגוי.
הוא מזכיר את הטענה, שהיועצת המשפטית אוסרת על המשטרה לחקור ללא אישורה עבירות מסוימות, ומתאר את פעולתה כבלתי-חוקית (בניגוד לפקודת-המשטרה) וכתועלתנית. הוא מקווה, שתהליך התיקון החל, וכי "המצב יתוקן. לא תהיה ברירה!“.

"בעוד מאה שנה תביט ההיסטוריה על נתניהו כפי שהיא מביטה היום על

צ‘רצ'יל: כמנהיג שנוי-במחלוקת בזמנו, אך גדול בדיעבד."

גבי סיבוני מביע תמיכה נחרצת בראש-הממשלה, בנימין נתניהו, ואף משווה אותו לדמותו ההיסטורית של וינסטון צ'רצ'יל.

"לאחר התקיפה באיראן אמרתי, שנתניהו ייזכר בהיסטוריה כאחד מגדולי מנהיגי העם היהודי בעת החדשה", הוא מצהיר.

בניתוחו את האירועים הנוכחיים, סיבוני בוחן אותם תמיד בפרספקטיבה היסטורית, תוך ניסיון לדמיין כיצד ייראו בעוד חמישים שנים, או מאה שנים. לדבריו, יש דמיון מובהק בין המלחמה, שמנהלת כיום ישראל, לבין מלחמת-העולם השנייה, והוא רואה בכך מקבילה למצב, שבו עמד צ‘רצ'יל.

גם צ'רצ'יל, לדבריו, התמודד עם התנגדות מבית– מצד פקידים, מצד מפקדי-צבא ומצד המערכת הפוליטית בבריטניה.

הוא טוען, שגם צ'רצ'יל עמד לבדו מול הנאצים במשך כשנתיים, כאשר ארצות-הברית "חככה ידיה בהנאה, כשהיא רואה את האימפריה הבריטית מתפוררת“, וסיפקה סיוע "בחצי הכוח בלבד."

סיבוני מזכיר, כי ארצות-הברית נכנסה למלחמה רק לאחר המתקפה היפנית על פרל הארבור, ורק בעקבות הכרזתו של היטלר על מלחמה נגד ארצות-הברית.

את הגישה הזאת הוא משווה להתנהלות של ממשל ביידן כלפי ישראל.

"מה שקרה כאן“, הוא אומר בהקשר הישראלי, "זה שאנחנו עומדים לבד במלחמה הזאת, מול ממשל אמריקני עוין– עוין ממש, עד כדי אמברגו על תחמושת ואמצעי-לחימה חיוניים.“

הוא אף סבור, שנושאות-המטוסים, ששלחה ארצות-הברית לישראל בתחילת המלחמה, לא נועדו להגן עליה, אלא "למנוע מישראל לתקוף את חיזבאללה, כדי לא לסבך את האמריקאים.“

הוא רואה כהישג מרשים את עמידותו של נתניהו בלחץ – הביטחוני, המדיני והפנימי:

"לעמוד לבד, לחטוף מכות צבאיות קשות לאורך-זמן, ולהחזיק מעמד– זה מקביל למה שצ'רצ'יל עשה.“

סיבוני מזהה אצל נתניהו "אסטרטגיה ברורה“, שאותה הוא מגדיר כעומדת על שתי רגליים: רגל אחת – צבאית, ורגל שנייה – מדינית: "להקים ארכיטקטורה אזורית חדשה, להרחיב את הסכמי-אברהם, ולהעמיק את הסכמי-השלום עם ישראל.“

למרות השגיאות של נתניהו לפני ה-7 באוקטובר 2023, סיבוני סבור, כי "מהרגע שקרה מה שקרה, נתניהו הצליח לעשות מהפך אסטרטגי, ולהביא אותנו לאן שהגענו.“

הוא מציג השוואה דרמטית בין המצב האסטרטגי של ישראל ב־6 באוקטובר לבין המצב כיום:

"ריסקנו את שאריות החמאס, את חיזבאללה, שהיום הוא צל-של-עצמו, פירקנו את הצבא הסורי, בשאר אל-אסד נפל, ואיראן חטפה מנה-אחת-אפיים.“

הוא מודה, כי "גם אני לא האמנתי, שדברים כאלה יקרו.“

בהמשך דבריו הוא מביע תקווה להגיע בעתיד להסכמי-שלום גם עם הגדולות שבאויבינו, אפילו עם איראן ועם מדינות מוסלמיות נוספות. לדבריו, מה שנעשה בשנתיים האחרונות ברמה האסטרטגית הוא ”מדהים!“, והוא מייחס את ההובלה לאדם אחד בלבד: "רק בן-אדם אחד בסוף– מול מתנגדים רבים."

סיבוני משוכנע, כי בעוד מאה שנה תביט ההיסטוריה על נתניהו כפי שהיא מביטה היום על צ‘רצ'יל: כמנהיג שנוי-במחלוקת בזמנו, אך גדול בדיעבד.

”הניו-יורק טיימס כתב, שראש-השב״כ התריע לראש-הממשלה לפני ה-7 באוקטובר על המתקפה הצפויה… זה לא רציני. אתה מתריע והולך

לישון– אז איזוֹ מין התרעה היא זוֹ?!“.

שיחתנו מתקיימת בחדר-העבודה של סיבוני, בביתו שבכוכב יאיר-צור יגאל. על קירות-החדר תלויות תמונות משפחתיות ומפת ארץ-ישראל. על שולחנו ניצב מיקרופון, שבעזרתו הוא מציג את תובנותיו בשיחותיו בראיונות עם התקשורת הממסדית וברשתות החברתיות. סיבוני רהוט ושולף את תשובותיו מבלי להסס ומבלי להאריך לחשוב, כאילו ידע מראש את אשר יעלה בריאיון. שפת-גופו נינוחה, אך מדי-פעם הוא יוצא-מגדרו, כאשר נושאים שעולים בשיחתנו גורמים לו להתקומם נגד אוזלת-היד של הדרג הצבאי ושל מערכת-המשפט.

גבי סיבוני אינו פוטר את ראש-הממשלה מאחריות, כשעולה השאלה הנוקבת בנוגע לאחריות על ה-7 באוקטובר. עם-זאת, הוא מדגיש, כי זוֹ הייתה "הצטברות של סיבות רבות“, וּמאשים בעיקר את הממסד הביטחוני. סיבוני: "הממסד הביטחוני – הצבא, שירות הביטחון הכללי (שב“כ), מתאם הפעולות בשטחים (מתפ"ש) – לא יכול לרחוץ-בניקיון-כפיו; שכן הוא האמין, שניתן להרתיע את החמאס ולהגיע איתו להסדר כלכלי."

סיבוני עצמו כתב מאמרים מתועדים, המזהירים מפני התפישׂה הזאת, ואף פרסם שלושה שבועות לפני המלחמה מאמר על הפיכת ארגון החמאס לאיום אסטרטגי. הוא חושף, כי הממסד הביטחוני אף ניסה לגבש הסכם עם הארגון מאחורי גבה של הממשלה.

ב-11 ביולי 2025 פרסם מגזין ”הניו-יורק טיימס" כתבת-תחקיר נרחבת על מלחמת ה-7 באוקטובר – לפני שפרצה וגם את מהלכיה עד היום. אני מציג לפני סיבוני את העובדה, שעל-פי הנכתב בכתבה, ראש-השב“כ התריע ביולי 2023, כי החמאס ויתר אויבי-ישראל מזהים משבר פוליטי פנימי, ורואים בכך הזדמנות לתקוף, אך ראש-הממשלה התעלם מהאזהרה, והורה לראש-השב“כ לטפל במפגינים נגד ההפיכה המשפטית.

סיבוני משיב בביטול, ונראה כי יצא משלוותו: "מי התריע לו? זה לא רציני. אתה מתריע והולך לישון– אז איזוֹ מין התרעה היא זוֹ?!“.

"למרות כפיפות רשמית לממשלה, בפועַל הצבא פועֵל לפי שיקוליו, לעיתים

בניגוד להנחיות הדרג הנבחר."

לדברי סיבוני, קיימת בצה"ל "מחלה עמוקה": היעדר כפיפות אמיתית לדרג המדיני. "הצבא ׳לא סופר׳ את הדרג המדיני כבר שנים!“, הוא טוען. לדבריו, למרות כפיפות רשמית לממשלה, בפועַל הצבא פועֵל לפי שיקוליו, לעיתים בניגוד להנחיות הדרג הנבחר.
הוא מביא כדוגמא את חוסר-הנכונות להקים מתחם הומניטרי בעזה, באיזור שאינו בשליטת החמאס. בדיון עם קצין בכיר לפני המלחמה, שמע נימוקים נגד הפעלת כוח, ״בשל חשש לפגיעה בתיירות ובכלכלה." תגובתו הייתה נחרצת: "מה זה עניינך, תיירות וכלכלה?! אתה צריך לדרוש מה שנכון מבצעית. בשביל זה אתה מקבל משכורת. אל תעסוק בשיקולים מדיניים– זה לא תפקידך!“.

סיבוני מבקר בחריפות קצינים, שמעורבים בהחלטות מדיניות, כמו בשאלה מי מהצבא פעל לטובת הסכם עם חיזבאללה, או כשהצבא פועל לקידום עסקת-החטופים.
"מה זה 'הצבא תומך בעסקת-החטופים?!‘. זה לא עניינך! תביא פתרונות של הפעלת כוח– זה מה שתפקידך מחייב!“, הוא אומר.
לדבריו, מדובר בתופעה חמורה של התרופפות בצבא, כשקצינים עוסקים בנושאים, שאינם בסמכותם, וללא ערך-מוסף. הוא אף מתייחס לפעולות הרמטכ"ל בעניין זה כאל ”הפקרות", וטוען כי הרמטכ"ל "חוטא לתפקידו וללוחמי צה"ל".

"אני מאמין באמונה עמוקה ביכולתו של העם היהודי

להתגבר – תמיד! – על כל אתגר.“
למרות הביקורת החריפה והתחזיות המורכבות, גבי סיבוני שומר על רוח חיובית. "אני אופטימי מאוד“, הוא מצהיר. לדבריו, "נצח ישראל לא ישקר“, והוא מזכיר, ש"עברנו דברים גרועים יותר מזה.“

סיבוני בוחן את המציאות בפרספקטיבה היסטורית רחבה – של אלפי שנים. "אנחנו עם שקיים כבר שלושת אלפים וחמש מאות שנה", הוא אומר, ומזכיר את חורבן שני בתי-המקדש, את הגלות ואת העובדה, שחרף הכול– "אנחנו עדיין כאן!“.

הוא בטוח, כי "לעם שלנו יש כתפיים רחבות מאוד, והוא יעמוד גם בקשיים הנוכחיים."
את השראתו הוא שואב מן העבר: סיבוני לומד רבות על מלחמת-העולם השנייה; תחום שהוא מגדיר כתחום-לימוד מרכזי לגביו. הוא קורא היסטוריה באופן שוטף, כולל את כל כתבי צ'רצ'יל, שאותם קרא פעמיים. וכל אלה מביאים אותו לוֹמר, בסיום הריאיון: "אני מאמין באמונה עמוקה ביכולתו של העם היהודי להתגבר – תמיד! – על כל אתגר."