יוסי אמרוסי– האיש שנעל את הרגש במגירה

שלושים שנה חי יוסי אמרוסי בזהות בדויה כחוקר שירות-הביטחון-הכללי (שב"כ). רק לאחר שפרש העז לפתוח את המגירות, שהיו נעולות כל השנים, ולספר על הילד שהתבייש בשפת-אמו, על המחבלים שחקר ועל אחיו, יגאל, שלימד אותו חמלה מהי.

מאת: מאיר חוטקובסקי

תאריך: 20/07/2026

הוא לא סיפר על מבצעים חשאיים, אלא בחר לספר על אמו, על השפה הערבית, שבה התבייש בילדותו, על אנשים שקופים, ובעיקר על אחיו, יגאל– סיפור מטלטל על אדם עם צרכים מיוחדים.
במשך יותר משלושה עשורים חי יוסי אמרוסי חיים כפולים. בבוקר היה יוצא מהבית כאב-משפחה מן השורה; שכן רגיל, אדם שנוסע לעבודה כמו כולם. בערב היה חוזר לביתו, כשהוא נושא עמו סודות, מראות קשים ומשאות נפשיים, שלא יכול היה לחלוק כמעט עם איש. גם ילדיו לא ידעו באמת במה עסק. לשכנים סיפר, שהוא עובד במשרד-הביטחון, לפעמים במשרד ראש-הממשלה. האמת נשארה מאחורי החומות.

רק לאחר פרישתו משירות-הביטחון-הכללי החליט להסיר את שכבות-ההסתרה. הספר שכתב לא היה ספר-זיכרונות על מבצעים חשאיים, כי לא ביקש ליהפך לגיבור ביטחוני. במקום זאת, בחר לספר על אמו, על השפה הערבית, שבה התבייש בילדותו, על אנשים שקופים, שפגש ברחובות בנגקוק, ובעיקר על אחיו, יגאל– אדם עם צרכים מיוחדים, שסיפור-חייו נהפך לאחד הפרקים המטלטלים ביותר שכתב.

כבר מן הרגע הראשון היה ברור, שאין זוֹ הרצאה על טירור. זוֹ הייתה הרצאה על בני-אדם.

בהרצאה, שנשא לאחרונה בספרייה הציבורית בכוכב יאיר, נחשף אמרוסי לפני הקהל באופן יוצא-דופן– לא כחוקר שב"כ, אלא כאדם. לעיתים רעד קולו, לעיתים הצחיק את השומעים. ובעיקר– הוא דיבר בכנות נדירה, כמעט ללא מסיכות.

"אני מרצה המון", פתח את הערב, "אבל ההרצאה הזאת היא הרבה יותר אישית. אני נחשף בה לא-מעט... אני מאוד מקווה, שאצליח לגעת בכם."
כבר מן הרגע הראשון היה ברור, שאין זוֹ הרצאה על טירור. זוֹ הייתה הרצאה על בני-אדם.

סיפורו מתחיל בעיר העתיקה של צפת, במשפחה שעלתה מטוניס– בית מסורתי, חם, גדול ואוהב. עד גיל ארבע, סיפר, הייתה הערבית השפה היחידה ששמע ושדיבר. אולם אז קיבל אביו החלטה, ששינתה את מסלול-חייו: כל מאות בני-הדודים שלו נשלחו לבתי-ספר דתיים. רק את יוסי רשמו לבית-ספר ממלכתי-חילוני.

"בסוף, הייתה זוֹ החלטה, ששינתה את החיים שלי", הכריז. אך באותם הימים לא הרגיש כך. הילד מצפת נהפך לפתע לחריג. הוא הגיע לבית-הספר, כשהעברית שבפיו מגומגמת, הערבית עדיין שפת-אמו, והמבטא הטוניסאי מסגיר בכל משפט את מוצאו. הילדים צחקו. הוא רצה להיות כמוהם.

"כשאמרה לי אמא 'כפרה עלכ'– התכווצתי. כשקראה לי 'עַיְשִׁי'– הסתתרתי."

בהרצאה הקריא אמרוסי קטע מתוך ספרו, שבו תיאר את הרגע, שבו החל להתבייש דווקא באישה שאהב יותר מכול– אמו. היא הייתה הולכת לצידו בדרך לבית-הספר, עטופה במטפחת צבעונית, ופונה אליו בערבית במילות-חיבה.
הבושה לא הייתה באם עצמה. היא התבטאה בפחד להיות שונה.

לדבריו, הוא עשה כל מאמץ למחוק את סימני-הזהות הישנים: החליף מוזיקה, אימץ מנהגים חדשים, התרחק מהשפה הערבית, ואפילו שכח אותה כמעט לחלוטין. אולם החיים, כך מסתבר, יודעים לסגור מעגלים בדרכים בלתי-צפויות– מבין כל המקצועות האפשריים, דווקא הוא נשלח שנים אחר-כך ללמוד... ערבית.

"היא לימדה אותי פתגמים, שלא מלמדים בשום אוניברסיטה. החזרתי לה את הכבוד, שנמחץ עשרים שנה קודם-לכן."

"נסתרות הן דרכי-האלוהים", אמר לקהל. "דווקא אותה השפה שניסיתי למחוק מהזיכרון שלי– מצאתי אותה פתאום מופלאה."
באותו הזמן בדיוק, סיפר, גם אמו החלה ללמוד לקרוא ולכתוב עברית, באמצעות עיתון "השער". הוא למד מחדש ערבית ספרותית, ואמו למדה עברית בסיסית. לדבריו, זה היה הרבה מעבר ללימודי-שפה. זה היה תיקון. לא רק של מילים– של מערכת-יחסים, של זהות, של זיכרון.

זו הייתה אחת מנקודות-השיא של הערב– לא משום שעסקה בשב"כ, או בטירור, אלא מפני שחשפה עד כמה עמוקים יכולים להיות הפצעים, שיוצר הרצון הפשוט ביותר של ילד: להיות כמו כולם.

״כשענתה שהיא מבקשת להציע לי להתמיין לארגון, אפילו לא טרחתי לברר במה מדובר...״
יש סיפורים, שמתחילים בהחלטה מודעת. אחרים מתחילים במקרה. אצל יוסי אמרוסי, כך לפחות הוא מספר, הכול התחיל בשיחת-טלפון אחת. הוא השתחרר משירות של שבע שנים בצה"ל, חזר לבית-הוריו בצפת, ובעיקר נהנה, כהגדרתו, ״מערימות של קוסקוס ופריקסה". דבר לא רמז על הקריירה שתבוא.
ואז צלצל הטלפון. "מהצד השני אמרה לי אישה: 'שלום, מדברת אריאלה ממשרד ראש-הממשלה'."
אמרוסי מודה, שבאותו הרגע לא היה לו מושג, מי עומד מאחורי השם הסתמי.
"אמרתי לה: 'מה אַת רוצה ממני? מה כבר עשיתי?'."
כשענתה שהיא מבקשת להציע לו להתמיין לארגון, הוא אפילו לא טרח לברר במה מדובר.
"'עזבי אותי', אמרתי לה, 'יש לי תוכניות.' וניתקתי."

"ראיתי אותם רצים בין הבתים כמו סופרמנים. זה מצא חן בעיניי. רציתי להיות שם."
הקהל באולם פרץ בצחוק. גם הוא צחק, אך רק לשנייה. מיד אחר-כך תיאר את תחושת-ההחמצה. "בשנייה שניתקתי את הטלפון נתתי לעצמי מכה בראש, ואמרתי: 'טמבל... למה לא שאלת עוד שאלה? מה כבר היית מפסיד?'."
הטלפון לא צלצל שוב. גם לא "אריאלה". אמרוסי המשיך בחייו, עבר למרכז-הארץ, הקים משפחה, נולדו לו שני ילדים, והוא שירת תקופות ארוכות במילואים, בתקופת האינתיפאדה הראשונה. דווקא שם החל להיחשף מקרוב לעבודת השב"כ.

"ראיתי אותם רצים בין הבתים כמו סופרמנים. זה מצא חן בעיניי. רציתי להיות שם."
אלא שגם אז לא ידע כיצד, עד שיום אחד מצא מודעת ׳דרושים׳ קטנה בעיתון. זוֹ הייתה תקופה אחרת: לפני האינטרנט, לפני הרשתות החברתיות, לפני קורות-חיים שנשלחות בלחיצת-כפתור.
"הכותרת הייתה: 'למוסד ממלכתי דרושים'."
הוא לא היה בטוח, שמדובר באותו הארגון, אך שורה אחת תפסה מיד את עיניו: "למטה היה כתוב: 'רכב צמוד לקצינים בלבד.'", הוא צוחק.
"'רכב צמוד'... זה מה שתפס אותי."

הוא שלח קורות-חיים בכתב-יד. כעבור עשרה ימים צלצל שוב הטלפון. הפעם כבר הייתה זוֹ אותה אריאלה.

"'יוסי', היא אמרה לי, 'מה קרה? נזכרת רק עכשיו?'."

"'עזבי, אני זוכר ערבית מהבית!', אמרתי לה. התשובה הייתה קצרה: ׳תשכח כל מה שאתה יודע!', הורתה לי."

תהליך-המיון נמשך כחצי שנה, וכלל אין-ספור מבחנים, ראיונות ותרגילים, מבלי שאיש יסביר לו לאיזה תפקיד הוא מיועד. רק בסיום הקורס נאמר לו:
"'ביום ראשון אתה מתחיל אולפן.'"
הוא חשב שמדובר בעוד קורס-שפה, אך מהר מאוד התברר, שזה היה הרבה יותר מזה.
"'אתה אמור לעבוד במגזר הערבי, ולכן אתה צריך ללמוד ערבית!', הבהירה."
אמרוסי ניסה לשכנע, שאין צורך. "'עזבי, אני זוכר משהו מהבית!', אמרתי לה."
התשובה הייתה קצרה: "'תשכח כל מה שאתה יודע!', הורתה לי."

"אשתי היא שקיבלה את ההחלטה בשבילי. היא השתכנעה... והנה עוד החלטה, שהיא קיבלה בשבילי, ששינתה לי את החיים."

כך מצא את עצמו בפנימייה, רחוק מהבית, כשאשתו נשארת לגדל לבדה שני ילדים קטנים. הוא מתאר אותה השיחה עם אשתו בחיוך, אך גם בהכרת-תודה.
"'אשתי התחתנה איתי רק כי עזבתי את הצבא', אמרתי לאריאלה. 'איך אני אספר לה, שאני חוזר הביתה רק פעם בשבוע?'."
לדבריו, אשתו היא שקיבלה את ההחלטה בשבילו. "היא השתכנעה... והנה עוד החלטה, שהיא קיבלה בשבילי, ששינתה לי את החיים."

במשך שנה שלימה למד ערבית, 12-10 שעות ביום. אך לא רק ערבית. לדבריו, לימדו אותם להבין תרבות שלימה.
"מלמדים אותך לקרוא את הקוראן. מלמדים אותך מנהגים. איך מדברים למבוגר. איך מדברים לאישה. מנסים ללמד אותך את המנטליות."
הוא הדגים, כיצד שינוי זעיר בהגייה יכול להפוך שאלה תמימה לעלבון גס, וסיפר כיצד היו מתאמנים ימים שלימים על הבחנה בין אותיות דומות.
"אתה יכול לעבוד יומיים-שלושה רק על ח' ועל ע'."

מאחורי האנקדוטות הסתתרה תפישׂת-עולם: לדבריו, אי-אפשר לעבוד מול בני-אדם, אם אין מבינים את שפתם, את תרבותם ואת דרך-החשיבה שלהם.

"ב׳בין שני עולמות׳ (שם ספרי הראשון) אין מדובר במטאפורה ספרותית. זוֹ הייתה המציאות– אתה חי בשני עולמות."

אחרי שנתיים של הכשרה הגיע הרגע. לא טקס. לא נאום. לא דרגות– רק מפתחות.
"'קח את המפתחות לאוטו,' אמרו לי. 'כל הכבוד. עכשיו סע למחסום-ארז. שם כבר ילמדו אותך את העבודה.'"
היעד הראשון היה רצועת-עזה. שם החל המסלול, שנמשך עשרות שנים– כחוקר, כראש-צוות, ובהמשך גם בתפקידי-ניהול ובשליחויות ביטחוניות בחו"ל. דווקא התקופה הראשונה בעזה, כך עולה מדבריו, עיצבה את השקפת-עולמו. לא רק על טירור– גם על בני-אדם ועל המחיר שמשלם מי שנדרש להתמודד יום-אחר-יום עם האלימות הקשה ביותר.
"בין שני עולמות" הוא גם שמו של ספרו הראשון, אך בהרצאה הסביר, כי לגביו אין מדובר במטאפורה ספרותית– זוֹ הייתה המציאות.
"אתה חי בשני עולמות."

בעולם הראשון הוא היה יוסי: בעל, אבא, שכן, אזרח. "עולם של-בית, של-משפחה, של-אמת ושל-פתיחות."
אך בכל בוקר עבר לעולם אחר. "בעולם השני יש לך בכלל שם אחר."

הוא דיבר כמעט רק ערבית. פגש יום-יום מחבלים, רוצחים ואנשי-טירור. "אתה נמצא בסביבה אלימה."
הוא אינו מתאר זאת בגאווה, אלא בפשטות, כאילו הייתה זוֹ עוד משמרת. עוד יום-עבודה. אך העבודה הזאת חייבה אותו להסתיר כמעט הכול.

"לא יכולתי לספר לשכנים שלי במה אני עובד."
כששאלו אותו, השיב תשובות כלליות.
"בהתחלה אמרנו משרד-הביטחון. אחר-כך: משרד ראש-הממשלה."
אפילו על המכונית הודבקו מדבקות של חברות-בנייה, כדי ליצור מצג-שווא.
"שיחשבו שאתה עובד בפרץ בוני-הנגב."

גם ילדיו לא ידעו באמת. אחד מהם סיפר לחבר, שאביו שוטר. החבר התפלא: "איך שוטר? הוא אף-פעם לא לובש מדים...".
אמרוסי מספר את הסיפור בחיוך. אך בין השורות נשמעת גם תחושת-המחיר: עשרות שנים של חיים, שבהם אינך יכול פשוט לומר: ״זה אני.״

"הקושי האמיתי לא היה רק המפגש עם המחבלים. הוא היה דווקא המפגש עם תוצאות מעשיהם."

מעטים יודעים, כיצד נראה יומו של חוקר-שב"כ. אין בו הדרמה ההוליוודית של סרטי-הריגול. אין מרדפי-מכוניות בכל-יום, וגם לא מבצעים נועזים בכל-לילה. יש הרבה מאוד שעות של המתנה, של איסוף מידע, של תשאול, ובעיקר– זה מפגש בלתי-אמצעי עם בני-אדם, שחלקם ביצעו מעשי-טירור קשים.

אמרוסי אינו מרבה לדבר על מבצעים. הוא גם נמנע מלספר סיפורים, שעלולים להישמע כהתרברבות מקצועית. במקום זאת הוא בוחר לדבר על המחיר הנפשי.
"תשעים אחוז מהזמן אתה מדבר ערבית. אתה נמצא בתוך סביבה אלימה. אתה נפגש יום־יום עם מחבלים, עם רוצחים, עם אידיאולוגים קיצוניים. אנשים שרוצים להרוג אותך בכל רגע נתון."

אך הקושי האמיתי לא היה רק המפגש עם המחבלים. הוא היה דווקא המפגש עם תוצאות מעשיהם.
בשנות התשעים, וביתר-שאת בתקופת האינתיפאדה השנייה, הפיגועים נהיו חלק כמעט יומיומי מן המציאות הישראלית. בעבור הציבור אלה היו כותרות. בעבור אנשי השב"כ– זוֹ הייתה תחילת יום-העבודה.
"היית יוצא בבוקר מהבית, פותח את מכשיר הקשר, וכבר ידעת שלא תגיע למשרד."
הקריאה הייתה קצרה: פיגוע. צומת. רחוב. אוטובוס. מסעדה. וכולם נוסעים.

"אתה מגיע לזירת-הפיגוע, כדי לתשאל עדים, לתשאל פצועים, להבין מה קרה, מאיפה המחבל הגיע, מי שלח אותו... ותוך-כדי אתה רואה מראות מאוד-מאוד קשים."
לרגע אחד הוא שותק. נדמה שגם שנים אחרי פרישתו, יש מראות שאינם מרפים.
"אתה רואה פצועים. אתה רואה הרוגים. אתה רואה דברים שלא צריך לפרט."
ואז הוא אומר משפט, שמסביר אולי יותר מכול את השינוי שעבר עליו: "אט־אט אתה בונה חומות."
החומות אינן בטון– הן נפשיות; מנגנון-הישרדות.
"כדי להגיע לזירה כזאת, ולא להתפרק, אתה פשוט עובד. כאילו שום-דבר לא קרה."
לדבריו, רק כך אפשר לבצע את המשימה. רק כך אפשר להמשיך.

"חדר-החקירה הוא חדר-תיאטרון. הוא כמו במה, שעליה כל תנועה, כל שתיקה וכל חיוך הם חלק מעבודת-החוקר. "

אחד הזיכרונות, שנחרטו בו, התרחש כמעט במקרה– מחבל חטף אוטובוס, לאחר שדרס למוות חיילים בתחנת-אוטובוס. אמרוסי היה באותו בוקר בדרכו לעבודה.
"פתאום אני שומע בקשר: פיגוע."
כמה דקות לאחר-מכן מצא את עצמו נוסע מאחורי האוטובוס החטוף. "במשך מאות מטרים הייתי בערך חצי קילומטר מאחוריו."
המרדף הסתיים סמוך לצומת גן-יבנה, כאשר האוטובוס התנגש במשאית. הוא אינו מרחיב, ומעדיף לדבר פחות על האירוע עצמו, ויותר על השפעתו. "כשאתה רואה מראות כאלה לאורך שנים– זה עושה לך משהו."

אם יש משפט אחד, שבעקבותיו עצר הקהל באולם לרגע כדי לעכל, היה זה המשפט הבא: "חדר-החקירה הוא חדר-תיאטרון."
אמרוסי אינו אומר זאת בציניות. להיפך, הוא מתאר את חדר-החקירה כבמה, שעליה כל תנועה, כל שתיקה וכל חיוך הם חלק מעבודת-החוקר. "זה משחק אחד גדול– מההתחלה ועד הסוף."
אלא שמאחורי המשחק עומדת מטרה אחת: להציל חיים.
"ראשית-לכול, אתה צריך לדעת מה הוא יודע. רק אחר-כך– מה הוא עשה."

"אם צריך להביא לו שווארמה– אני אביא לו שווארמה... לא מתוך רחמים. לא מתוך סימפתיה, אלא משום שמידע מודיעיני יכול למנוע את הפיגוע הבא.״

זוֹ נקודה, שמבחינתו הציבור מתקשה להבין: החוקר אינו נכנס לחדר, כדי לנקום; הוא נכנס, כדי להוציא מידע. "אם צריך לשיר איתו– אני אשיר איתו."
הקהל משתתק.
"אם צריך לצחוק איתו– אני אצחק איתו."
עוד שתיקה. ואז מגיע המשפט, שהותיר את הרושם העמוק ביותר: "אם צריך להביא לו שווארמה– אני אביא לו שווארמה."
הוא ממהר להסביר: לא מתוך רחמים. לא מתוך סימפתיה. אלא משום שמידע מודיעיני יכול למנוע את הפיגוע הבא.
"כל זה, כדי לקבל את המודיעין שיש לו."

"זוהי אולי תמצית-עבודתו של איש-שב"כ– לא להפסיק להרגיש, אלא לדעת מתי אסור לרגש לנהל אותך."

אמרוסי אינו מסתיר עד כמה קשה המשימה, במיוחד כאשר החוקר יודע בדיוק מה עשה האדם שיושב מולו. "ראית את הסרטונים, ראית את התמונות. עכשיו אתה נכנס לדבר איתו."
איך עושים זאת? הוא עונה כמעט בלחש: "לפני שאתה נכנס לחדר– אתה לוקח את כל הרגשות שלך..."
הוא עוצר.
"מכניס אותם למגירה."
עוד רגע של שקט.
"נועל את המגירה."
ורק אז...
"נכנס פנימה."
זוהי אולי תמצית-עבודתו של איש-שב"כ– לא להפסיק להרגיש, אלא לדעת מתי אסור לרגש לנהל אותך.

״כשהחומות התחילו להיסדק, יצאתי-לאור... התחדשתי... השלתי מעליי את הזהות הבדויה ואת סיפורי-הכיסוי... אני קורא, כותב, משתף, שומע מוזיקה... והופך חרב לעט."

במשך יותר משלושים שנה בנה יוסי אמרוסי חומות. הוא-עצמו השתמש במילה הזאת שוב-ושוב: חומות של-שתיקה, חומות של-שליטה, חומות של-איפוק. הן הגנו עליו. אך גם כלאו אותו.
כשהשתחרר מן השירות, הוא הופתע לגלות, שהדבר הראשון שנעלם אינו התפקיד, אלא הזהות. פתאום לא היה עוד צורך בשם-הכיסוי. לא היה עוד צורך להסתיר. לא היה עוד צורך לחשוב פעמיים לפני כל משפט.
"התחדשתי."
כך פתח את אחד הקטעים, שהקריא מן הספר החדש שלו.
"יצאתי-לאור."
ואז הוסיף בחיוך: "אנשים אומרים: 'ספר יוצא-לאור. סרט יוצא-לאור. איך בן-אדם יוצא-לאור?' ואני אומר– כן. אני יצאתי-לאור."

בהמשך הקריא קטע, שנשמע כמעט כמו וידוי אישי:
"השלתי מעליי את הזהות הבדויה ואת סיפורי-הכיסוי. הסרתי את מראות-הקורבנות ואת צלילי-המלחמה. שוחררו רגשות, שאוחסנו שנים ארוכות במגירות עמוקות."
הקהל ישב בדממה. אפשר היה להבין, שהמגירות שעליהן דיבר אינן רק מטאפורה; אלה אותן מגירות, שבהן אִחסן במשך שנים את הכאב, את הזיכרונות ואת הפחדים.
"הורדתי מסע כבד של-אחריות."
ורק אז, לדבריו, התחיל לקרוא ספרות שאינה ביטחונית. לשמוע מוזיקה. להרצות ולכתוב.
"אני קורא, כותב, משתף, שומע מוזיקה... והופך חרב לעט."

זהו משפט, שמסכם לא רק את פרישתו, אלא את כל חייו: דווקא השליחות הביטחונית בבנגקוק היא שהולידה את הסופר. לא אירוע ביטחוני. לא מבצע, אלא איש זקן שלחץ על כפתורי-מעלית. אמרוסי ראה בו אדם, שמצא משמעות בתוך תפקיד זעיר. הוא כתב עליו סיפור, ופרסם אותו בפייסבוק. התגובות הפתיעו אותו.
"אמרתי לעצמי: ׳אם זה מרגש אנשים– אני אמשיך לכתוב.׳"
מאותו הרגע החל לצלם אנשים, שאיש אינו מבחין בהם: שומרים, רוכלים, קבצנים, תופרות, מכווני-חניה– אנשים שחולפים על פניהם, מבלי להביט בהם.

ואז סיפר על ריאיון טלוויזיוני, שבו אמרה לו המראיינת משפט, שאינו עוזב אותו: "יכול להיות שכתבת על אנשים שקופים, כי אתה היית שקוף כל-כך הרבה שנים."
אמרוסי מודה, שמעולם לא חשב על כך. אך ככל שהתקדמה ההרצאה, קשה היה שלא להסכים עם כך. שלושים שנה חי בזהות נסתרת, ורק כשהפסיק להיות שקוף, התחיל לראות את כל האחרים.

יגאל: "כשנולדתי, לא בכיתי. לא רציתי לבכות. פקחתי עיניים– זה הספיק."
יוסי אמרוסי ישב על כיסא משרדי פשוט, בין מדפי-הספרים של הספרייה הציבורית בכוכב יאיר. על השולחן שלצידו נחו כוס-מים, ספל-קפה והספר האחרון שכתב. שום-דבר בתפאורה לא רמז על עשרות השנים, שבהן חי בזהות בדויה. דווקא בין הספרים, במקום שכל תכליתו לשמר זיכרונות ולספר סיפורים, הוא בחר לפתוח את הזיכרון הפרטי ביותר שלו– סיפורו של אחיו, יגאל.
"אני רוצה לספר לכם על יגאל..."
בקול שקט סיפר על אחיו הצעיר ממנו בשש שנים, אדם עם צרכים מיוחדים. לאורך שנים, הודה, כמעט לא דיברה עליו המשפחה. לא מפני שלא אהבה אותו. להיפך, הוריו ביקשו, שילדיהם האחרים ימשיכו לחיות חיים רגילים.

"הם הרחיקו אותנו ממנו. זאת הייתה התפישׂה שלהם: 'אתם תחיו את החיים שלכם. אנחנו נתמודד עם הילד'."
רק בבגרותו החל להבין את המחיר של אותה בחירה. "אמרתי לעצמי: ׳איזה חרא אתה!׳."
הוא לא ניסה לרכך את המילים.
"עבדתי קשה. שבתות, לילות, חגים... אך אמרתי, שאין דבר כזה. אני חייב להתחיל לבקר אותו."
הביקורים במוסד נהפכו לחלק קבוע מחייו. ושם, בין כותלי-המעון, נולדה השאלה, שלא הרפתה ממנו: ״מה היה יגאל מספר, אילו יכול היה לכתוב?״
"לקחתי על עצמי את החוצפה לכתוב בשמו", הוא מכריז.
זוֹ הייתה, אולי, ההחלטה הספרותית האמיצה ביותר שקיבל– לא לכתוב על אחיו. לכתוב בשם אחיו.
"התלבטתי שבועות, אולי חודשים, אם לכתוב בגוף שלישי, או בגוף ראשון."
בסופו-של דבר-הכריע: "לקחתי על עצמי גם את האחריות וגם את החוצפה לכתוב כאילו הוא מספר את סיפור-חייו."
ואז הקריא. הספרייה דממה.
"כשנולדתי, לא בכיתי. לא רציתי לבכות. פקחתי עיניים– זה הספיק."
כך נפתח הסיפור. משפט אחד. והקהל כבר היה איתו.

אמרוסי המשיך להקריא בקולו המדומיין של אחיו– על האבחנה האכזרית של שנות-השישים, על הרופא שאמר להוריו בפשטות מצמררת: "יש לכם ילד מפגר." לא "אדם עם צרכים מיוחדים". לא "ילד מיוחד". כך דיברו אז, בלי מסננים, בלי רגישות.
הוא תיאר את אמו הצעירה, שעלתה מטוניס רק שנים אחדות קודם-לכן, מתקשה להבין את העברית, מתקשה עוד יותר להבין את גודל הבשורה הקשה. הוא הקריא את הקטע, שבו אביו מחבק את יגאל שוב-ושוב.
"מספר אחד אתה, יגאל׳ה...".

ואז הגיע הרגע הקשה ביותר: היום שבו נלקח יגאל למוסד. אמרוסי הקריא, כיצד נאחז אחיו במעקה-המדרגות בכל-כוחו, מסרב לעזוב; כיצד ישב האב ליד מיטתו עד שנרדם, וכיצד הסתגרה האם בחדרה, כי לא הייתה מסוגלת לצפות בפרידה. לא-מעט עיניים בקהל הבריקו.

מי באמת המאושר? "האמת... לא בטוח החיים של מי טובים יותר– שלי או שלכם."
אך הסיפור אינו מסתיים בכאב. דווקא להיפך: אמרוסי בחר לסיים את המונולוג של אחיו במילים, שמערערות כמעט כל מוסכמה על אושר.
"אולי החמצתי את החיים, כפי שאתם מכירים אותם...".
הוא המשיך לקרוא:
"לעולם לא אתחתן. אף-אחת לא תלחש לי 'אהובי'. אף-אחד לא יקרא לי ׳אבא׳..."
ואז באה התפנית:
"אבל אלוהים חייך."
ובהמשך:
"האמת... לא בטוח החיים של מי טובים יותר– שלי או שלכם."

אמרוסי הרים לרגע את ראשו מן הדפים. נדמֶה היה, שגם הוא נזקק להפסקה קצרה.
לאחר-מכן סיפר על יגאל של-היום. על האיש המתגורר עדיין באותו המוסד. על הצוות המטפל, שנלחם יחד איתו, כדי שלא יועבר להוספיס.
"אני מגיע תמיד בלי להודיע מראש", סיפר אמרוסי, "ותמיד הוא נקי. מטופל. מסודר. אוהב. אני מרגיש, שיש שם אנשים מדהימים!"

הוא הוסיף, שהמקום שינה גם את תפישׂתו לגבי מוסדות לאנשים עם מוגבלויות. "יש לנו תדמית שלילית על המקומות האלה. אני אומר לכם– זה אחד המקומות המרגשים ביותר, שבהם הייתי!"

אפילוג: הוא לקח חיים, שהיו עטופים במשך שנים בסודיות ובשתיקה, והפך אותם לסיפור אנושי, שכל אחד יכול למצוא בו משהו מעצמו.
כשעזבו המשתתפים את הספרייה הציבורית בכוכב יאיר, הם לא דיברו על מבצעים חשאיים ולא על חקירות-שב"כ. הם דיברו על יגאל. על האם שעלתה מטוניס. על הילד שהתבייש בשפה הערבית, ושגילה אותה מחדש. אולי משום שיוסי אמרוסי הצליח לעשות באותו הערב דבר נדיר: לקחת חיים, שהיו עטופים במשך שנים בסודיות ובשתיקה, ולהפוך אותם לסיפור אנושי, שכל אחד יכול למצוא בו משהו מעצמו.
לפני שנים, כך סיפר, לימדו אותו להכניס את רגשותיו למגירה ולנעול אותה לפני כל חקירה. הערב, בין מדפי-הספרים של הספרייה הציבורית, נדמֶה היה, שהמגירה הזאת נפתחה סוף-סוף.
וכמו שכתב בעצמו לאחר פרישתו:
"השלתי מעליי את הזהות הבדויה... שוחררו רגשות שאוחסנו שנים ארוכות במגירות עמוקות... והפכתי חרב לעט."