אלמושנינו הציל עיר הנהיג קהילה ועיצב אומה

שחר העצמאות של בולגריה בסוף המאה ה-19 הביא עמו דמויות פורצות-דרך, שעיצבו את פני האומה החדשה. בין אלה בלטה דמותו של הרב גבריאל אלמושנינו – לפעמים נכתב גם ״אלמוזנינו״ (1804–1894), דמות רבגונית שפעלה בצומת-דרכים היסטורי, והטביעה חותם עמוק לא רק על יהודי בולגריה, אלא גם על בולגריה כולה. הרב הראשי הראשון של בולגריה העצמאית נאבק למען שוויון-זכויות ליהודים, והניח את היסודות לשילובם בחברה הבולגרית, תוך שמירה על זהותם. אף שיש בסיפורו גבורה, תבונה ומאבק בלתי-מתפשר למען זכויות הקהילה היהודית, הוא נשכח לעיתים בדפי-ההיסטוריה המרכזיים, אך זכרו נשמר בגאווה בקרב צאצאיו.

מאת: ניקי דוידוב, מאיר חוטקובסקי

תחקיר וצילומים: ניקי דוידוב

תאריך: 20/07/2025

מניקופול שבבולגריה לירושלים ובחזרה: מסעו של מנהיג

גבריאל אלמושנינו נולד בניקופול בשנת 1804. משפחתו, שהייתה שושלת ספרדית עתיקה, ששורשיה בקסטיליה, וכללה פילוסופים וסופרים בולטים, עברה לירושלים שנים אחדות לאחר לידתו. שם התחנך גבריאל הצעיר בישיבות מובילות. מאוחר-יותר שב לניקופול כשליח, ומונה כרב העיר, מאחר שידענותו הרחבה ונוכחותו הנעימה הרשימו את נכבדי-המקום. בשנת 1855 ניסה, כשליח, לגייס כספים לשיקום בית-כנסת עתיק באיטליה, אך ללא הצלחה משמעותית. בשנת 1875 הגיע לסופיה, וב-1876, בעיצומה של מתיחות בין הנהגת הקהילה לרב המקומי, מונה כרבה של סופיה.

היהודי שהציל את סופיה מהשמדה– הנשכחה העובדה מדפי-ההיסטוריה?

בסוף 1877, בעקבות חציית הכוחות הרוסיים את הרי הבלקן, עמדה סופיה לפני סכנה קיומית. מפקד העיר העות'מאני, סולימאן פאשה, קיבל פקודה מאיסטנבול לפנות את האוכלוסייה ולשרוף את העיר. סופיה הייתה באותה תקופה מיושבת בשלוש קהילות גדולות, כמעט שוות בגודלן – טורקית, יהודית ובולגרית – כל אחת מונה כששת אלפים איש. בעוד המופתי קיבל את הפקודה בשלווה, התנגד לכך הרב אלמושנינו בתוקף, בטענה שבאמצע חורף מושלג וקפוא של 1877–1878 תסכן בריחה כזאת לא רק את רכושן, אלא גם את חייהן של אלפי משפחות יהודיות, שלא היו להן קרובי-משפחה בכפרים, שתארחנה אותן. תמכו בעמדתו הקונסולים של איטליה ושל צרפת, וסולימאן פאשה נכנע לבסוף, והסכים לא לשרוף את העיר.

הצלת סופיה בידי רב יהודי היא עובדה ידועה להיסטוריונים, אך לעיתים-קרובות מושמטת מתיאורים היסטוריים, כנראה בשל הקושי להודות שסופיה ניצלה בידי יהודי. יש הטוענים, כי הסכמתו של סולימאן פאשה נבעה מכך, שהוא-עצמו היה יהודי בשם שלמה שהתאסלם, ולא יכול היה להתעלם מבקשת הרב להציל כששת אלפים מבני-עמו.

לאחר נסיגת הצבא הטורקי החלו כוחות הבאשי-בוזוק (שכירי-חרב) לשרוף ולבזוז. בשלב הזה יזם הרב אלמושנינו הקמת צוות כיבוי-אש יהודי בראשות הקונסול האיטלקי פוזיטאנו, שהצליח להשתלט על השריפות. לאחר השחרור היה צוות הכיבוי של סופיה החדשה מורכב במשך שנים רבות מיהודים.

מנהיגות ראויה באומה מתחדשת

לאחר שחרור בולגריה מעול העות'מאנים ניצבו יהודי-המדינה לפני מציאות חדשה, והרב אלמושנינו היה המנהיג שגישר על הפערים שניבעו כתוצאה מכך. הוא נכלל במשלחת, שקיבלה את פני גנרל גורקו בלחם ובמלח, ולאחר-מכן הציעו השלטונות הבולגריים, שישמש כרב הראשי של כל בולגריה, והקהילות היהודיות ברחבי-המדינה הכירו בכך. בתוקף תפקידו, השתתף הרב אלמושנינו כנציג-היהודים באסיפה הלאומית המכוננת בטרנובו, (האסיפה שנועדה לקבל את החוקה). הוא היה בין 15 אנשי-הדת הבכירים באסיפה, לצד 11 בישופים בולגריים ומופתי אחד, והיה היהודי היחיד מבין 231 הצירים. חתימתו, תחת השם "חריבי מרקדוצ'ו אלמושנינו", מופיעה במקום ה-24 על הטקסט המקורי של החוקה שאושרה. אחד ההיסטוריונים תיאר אותו במילים חמות, שיבח את "תרבותו הגבוהה" (הוא שלט בשש שפות), את חוש-ההומור שלו ואת תמיכתו בבולגריה מול העולם.

תפקידו של הרב אלמושנינו כרב ראשי לא היה קל, והוא נאלץ להתמודד עם אתגרים חדשים, שלא היה להם תקדים. אחת ממטרותיו המרכזיות של הרב אלמושנינו הייתה שילובם של יהודי בולגריה בשפה ובשיח הבולגרי וחיבורם לתרבות המקומית, כאמצעי להשגת שוויון-זכויות מלא. הוא כינס נציגים ואינטלקטואלים מהקהילות היהודיות, כדי להתייעץ כיצד לדרוש שוויון-זכויות מלא בפני החוקים. הוא פעל בדרכים מגוונות: ייצוג מכובד בפני הרשויות, הנחת יסודות איתנים לארגון היהודים במדינה, מאבק למען זכויות, הגנה על אינטרסים שנפגעו ומאבק באנטישמיות. למרות היותו אדם חולני ובעל מבנה גוף חלש, במיוחד בגילו המבוגר, הוא הפגין נחישות וכוח רוחני.

בשנת 1884 נפגע הרב אלמושנינו קשה בתאונה עם מרכבתו של הנסיך. נראֶה, שבשל גילו המתקדם (כמעט 80), הוא לא התאושש באופן מלא מהפציעה. הוא המשיך בתפקידו עד שנת 1888, ולאחר-מכן פרש לגמלאות ועבר לירושלים, שם נפטר בשנת 1894.

בין מאבקיו הבולטים של הרב אלמושנינו:

• יום-השוק (1880): הרב אלמושנינו הנהיג מאבק מוצלח נגד שינוי יום-השוק בסופיה לשבת קודש, שינוי שפגע ישירות ביהודים שומרי-השבת. התוצאה: באמצע שנת 1881 חתם הנסיך על צו, שהחזיר את המצב לקדמותו.

• חופשה לחיילים יהודיים (1880): בזכות פעולותיו מול משרד-המלחמה, קיבלו חיילים יהודיים אישורים לצאת הביתה לחופשה בחג הפסח; זכות שמיוחסת בלעדית לרב.

• עצומה אנטישמית (1882): הרב אלמושנינו התייצב מול השרים, וסיכל ניסיון של סוחרים לא-יהודיים בווארנה לשלול את זכויותיהם של סוחרים יהודיים. פעולתו הוכתרה בהצלחה, והוא אף פרסם בעיתון "הקול הבולגרי" מאמר חריף נגד האנטישמיות העולה.

מורשתו של "המציל של סופיה"

אף שלא היה בקיא גדול בתלמוד, ולא נודע כיוצר ספרות רבנית, ניחן "המציל של סופיה", הרב גבריאל אלמושנינו, בתכונות שאפשרו לו לֵיהפך למנהיג חשוב ומוערך. המקורות מתארים אותו כ"חכם, בעל ראיית הנולד, ובעל אינטואיציה נכונה ובלתי-שגויה". תכונות אלו אפשרו לו לנתח מצבים, להגיע למסקנות נכונות ולפעול לפיהן.

בתוך תקופה קצרה יחסית של כארבע או חמש שנות שירות פעיל כרב ראשי (בשל בריאותו הרופפת), הוא מילא את תפקידו באופן מבריק, והניח את "הפסים שעליהם היו צריכים לנוע אלו שבאו אחריו." הרב גבריאל אלמושנינו היה לא רק "המציל של סופיה", אלא גם הארכיטקט, שעיצב את דמותה של הקהילה היהודית בבולגריה העצמאית, הוביל אותה לשוויון-זכויות, ודאג לשילובה תוך שמירה על זהותה הייחודית. תרומתו ההיסטורית ניצבת כמגדלור של מנהיגות ראויה לציון.

סוף-דבר: מקום-קבורתו של הרב אלמושנינו בהר הזיתים

הרב גבריאל מירקאדו אלמושנינו נקבר בהר הזיתים בתאריך כ"ה בטבת תר"ן - 13 ביוני 1890, (יש מחלוקת בנושא תאריך פטירתו; קיימים מקורות, הטוענים כי נפטר בשנת 1894). קברו של הרב נהרס בתקופה הירדנית, כמו קברים רבים אחרים של בעלי-שם. איתור הקבר נעשה במסגרת מחקר של מרדכי מוטולה על מקומות-קבורה של גדולי-ישראל בהר הזיתים. מיקום-הקבר היה ידוע מפנקסי פרנס, המתארים אותו באזור בוראק, מקום-סלעים, לרגלי קברו של הרב שלמה יוסף. בדיקה מול מרכז-המידע של הר הזיתים העלתה, כי לא הייתה מצבה על-שם הרב, אך כן היה קבר ללא מצבה למרגלות קברו של הרב שלמה יוסף. האיתור אושר באמצעות פנקסי מכירת קברים של החברא קדישא, שמצאו רישומים, המעידים על שורת קבורתו, כולל קברו של שמואל חולו בסמוך, וכן קברם של אברהם בוטון ואשתו שמחה לצידו ולמרגלות הרב שלמה יוסף. תרשים מקום-הקבורה שנבנה נשלח לרב משה אקרמן, שאישר את הממצאים בשטח. הקבר אותר בשנת תשע"ה (כסלו), 2015 בערך. לאחר-מכן נמצאה נינתו של הרב, נעמי הר ירוק, שחיפשה את קברו במשך שנים. בתום תהליך די ארוך, ביקשו נעמי הר ירוק והחברא קדישא הספרדית בירושלים לנסח מצבה חדשה. במקום-הקבורה נמצא שבר- מצבה קטן, ועליו נכתב: 'וי להאי שופרא דבלי'. הוחלט לשלבו בנוסח המצבה החדשה, שהונחה במקומה המדויק. הקבר נמצא במיקום [NB location=”31.776629, 35.241166″].

.