כשהיריב הופך לאויב

הכישלון הגדול של מערכת הבחירות יהיה הרגע שבו המחלוקת הפוליטית תחצה קו אדום ותהפוך למשבר חברתי עמוק • אסור שהבחירות יהיו רק על זהות הממשלה הבאה - הן חייבות להתבסס על יכולתה של החברה הישראלית להישאר מאוחדת למרות המחלוקות. עבור כולנו זה יהיה ״הניצחון המוחלט״

מאת: יוסי רוזנמן

תאריך: 10/07/2026

ישראל צועדת אל מערכת בחירות נוספת - אבל נדמה שהפעם מדובר במשהו עמוק ומסוכן יותר מעוד קרב פוליטי רגיל. לא עוד ויכוח בין ימין לשמאל, בין קואליציה לאופוזיציה, אלא מאבק טעון על עצם דמותה של המדינה, גבולות הלגיטימציה הדמוקרטית ויכולתנו להמשיך לחיות כאן כחברה אחת.
הסקרים, הבריתות החדשות וההיערכות בשטח כבר מעידים שהמערכת הפוליטית נכנסה רשמית למצב בחירות. שיתופי פעולה חדשים במרכז-שמאל, ניסיונות איחוד בגוש הימין והיערכות למאבק על כל קול - כולם מלמדים שהמערכה כבר החלה, גם אם תאריך הבחירות עדיין נראה רחוק; הסכנה האמיתית איננה בזהות המנצח - היא נמצאת באווירה הציבורית שנבנית סביב הבחירות.

זו לא עוד מחלוקת פוליטית - זו מלחמת זהויות
החברה הישראלית נמצאת כבר שנים בתהליך מתמשך של קיטוב; מלחמת חרבות ברזל, סוגיית החטופים, המחלוקות סביב מערכת המשפט, יחסי דת ומדינה והמשבר הכלכלי - כל אלה העמיקו עוד יותר את תחושת המחנות. הרשתות החברתיות הפכו את הוויכוח הציבורי לשדה קרב רגשי, במקום שכנוע - השפלה. במקום דיון - דה-לגיטימציה. כל צד משוכנע שהצד השני איננו רק טועה, אלא מסוכן למדינה.
די להביט בשיח הציבורי ברשת כדי להבין עד כמה האמון נשחק; חלק מהאזרחים משוכנעים שתבוסת המחנה שלהם תהיה ״סוף המדינה״, בעוד אחרים טוענים שגם אם יפסידו - ימשיכו להיאבק ברחובות.
זו כבר איננה מחלוקת דמוקרטית בריאה - זו התפוררות של החוזה האזרחי.

הפוליטיקאים נהנים - הציבור משלם
למרבה הצער, יש מי שמרוויחים מהמצב הזה; פוליטיקה של פחד תמיד הייתה כלי יעיל לגיוס בוחרים; ככל שהציבור כועס יותר, מפוחד יותר ומקוטב יותר - כך קל יותר להניע אותו לקלפיות; במקום להרגיע את השטח, רבים מהפוליטיקאים בוחרים ללבות אותו; כל אמירה קיצונית מייצרת כותרת, כל סרטון מתלהם מביא עוד לייקים, וכל התקפה אישית הופכת לנכס אלקטורלי. כך נוצר מעגל מסוכן: הציבור מאבד אמון במערכת, הפוליטיקאים מקצינים כדי לשרוד, והחברה כולה הופכת עצבנית ואלימה יותר.

הדמוקרטיה לא מסתיימת ביום הבחירות
הבעיה הגדולה ביותר היא שחלקים בציבור מתקשים לקבל מראש אפשרות של הפסד - זה נכון בימין, וזה נכון גם בשמאל - כל מחנה משוכנע שהניצחון של האחר איננו לגיטימי מוסרית. אבל דמוקרטיה איננה באה לידי ביטוי רק בזכות לבחור - היא גם החובה לקבל את הכרעת הרוב ולהמשיך להיאבק בדרכים חוקיות, אזרחיות ומכבדות. מדינה שבה מחצית מהציבור רואה במחצית השנייה ״אויב פנימי״ איננה יכולה להחזיק לאורך זמן; שום צבא לא יוכל להגן על ישראל אם החברה הישראלית תתפרק מבפנים.

הבחירות האמיתיות הן שלנו
הבחירות הקרובות אינן רק מבחן לפוליטיקאים - הן מבחן לציבור הישראלי כולו ומכאן עולות השאלות: האם ניגרר שוב לשנאה, לחרמות, לאלימות מילולית ואולי גם פיזית? האם נאפשר למכונות הרעל לנהל עבורנו את המציאות? או שאולי דווקא אחרי השנים הקשות שעברנו, נבין שהיריב הפוליטי שלנו איננו האויב?
אפשר להתווכח בחריפות. אפשר להפגין. אפשר להחליף שלטון ואפשר להגן עליו - זה לב הדמוקרטיה. אבל אם נאבד את היכולת לראות זה בזה אזרחים שווי זכויות - לא יישאר כאן ניצחון אמיתי לאף צד; מערכת הבחירות הקרובה יכולה להיות הקשה והרעילה ביותר שידעה ישראל, אבל היא יכולה גם להיות רגע ההתפכחות של כולנו; ההכרעה האמיתית לא תהיה רק בקלפי - היא תהיה בשאלה: איזו מדינה אנחנו רוצים להיות ביום שאחרי?

בקטנה
בסופו של דבר, הבחירות הקרובות אינן משאל עם על אדם כזה או אחר ואף לא רק על מדיניות או על הרכב קואליציוני; הן מבחן לבגרותה של החברה הישראלית. מנהיגים יבואו וילכו, ממשלות יקומו וייפלו, אך הנזקים שיותירו אחריהם כמו: שנאה, הסתה וערעור הלגיטימציה של המחנה היריב עלולים ללוות אותנו שנים ארוכות. אם ניכנס למערכת הבחירות הזו מתוך רצון להכריע את היריב במקום לשכנע אותו, לנצח אותו במקום לחיות לצדו, כולנו נפסיד - גם המנצחים. מדינת ישראל חזקה דיה להתמודד עם כל תוצאה בקלפי, אך היא לא תוכל לעמוד לאורך זמן בפני אובדן הסולידריות הלאומית; לכן השאלה החשובה ביותר איננה מי ינצח בבחירות, אלא האם ביום שאחריהן, עדיין נוכל להביט זה בזה ולומר: ״אנחנו עם אחד, יש לנו מדינה אחת - והיא של כולנו״.