הבחירות על פי שייקספיר: להיות או לא להיות

הבחירות הקרובות אינן עוד מאבק בין ימין לשמאל, בין קואליציה לאופוזיציה. הן מבחן היסטורי לשאלה אחת: האם מדינת ישראל תצליח לתקן את דרכה ולהבטיח את עתידה, או שתמשיך במסלול שעלול להוביל אותה למשבר קיומי עמוק

מאת: יוסי רוזנמן

תאריך: 25/07/2026

יותר מארבע מאות שנה חלפו מאז כתב שייקספיר את המילים ״להיות או לא להיות״, אך נדמה שמעולם הן לא היו רלוונטיות יותר למציאות הישראלית. מדינה שלמה, פצועה, מותשת ומדממת, ניצבת מול מראה שאי אפשר עוד להסיט ממנה את המבט. מאחורי רעשי הרקע של הסיסמאות, הקמפיינים והספינים הפוליטיים מסתתרת אמת אחת פשוטה: הבחירות הקרובות אינן עוד מערכת בחירות. הן משאל עם על עתידה של ישראל. על יכולתה להתאושש מהאסון הכבד שפקד אותה, להשיב לעצמה הנהגה ראויה ואמון ציבורי, ולבחור אם להיות מדינה חזקה, מאוחדת ודמוקרטית - או להמשיך במסלול שעלול להוביל אותה למקום שממנו קשה יהיה לחזור.

משבר אמון
מאז אירועי ה-7 באוקטובר נסדק אחד הנכסים החשובים ביותר של כל מדינה דמוקרטית: אמון הציבור במנהיגיו. לא מדובר רק בכישלון מודיעיני או מבצעי - מדובר בתחושה עמוקה של אזרחים רבים, לפיה - מי שהופקדו על ביטחונם לא עמדו במשימה הבסיסית ביותר של שלטון - המשימה להגן על אזרחיו.
תחושה זו אינה נעלמת גם כאשר החזיתות משתנות, כשישראל עדיין מתמודדת עם איומים מצפון, מדרום וממזרח; איראן ממשיכה לחתור להגברת השפעתה באזור, חיזבאללה מוסיף להיות איום משמעותי והמציאות האזורית רחוקה מלהיות יציבה.
דווקא בתקופה כזו נדרשת הנהגה שמסוגלת לא רק לקבל החלטות ביטחוניות, אלא גם להחזיר לציבור את האמון במוסדות המדינה; מנהיגות שיודעת לקחת אחריות ולא להפיל אותה על אחרים.

מבחן הדורות
הדור שהקים את המדינה השאיר לנו נכס שאין לו תחליף; דור שנלחם במלחמות ישראל, הגן עליו בגופו ושילם בדם, בעמל ובחלומות - כעת האחריות עוברת אלינו; השאלה איננה רק מה יקרה ביום שאחרי הבחירות - השאלה היא כיצד נביט בעצמנו בעוד עשר או עשרים שנה - האם נוכל לומר שעשינו הכול כדי לשמור על המדינה, לחזק את מוסדותיה ולאחות את הקרעים שנפערו בה?
חובתו האזרחית והמוסרית של כל ישראלי להשתתף בבחירות הקרובות ולהצביע בהתאם למצפונו ולתפיסת עולמו. אבל מעבר לזה, חובה עלינו לדרוש מהמנהיגים שלנו הרבה יותר: אחריות במקום הסתה, ממלכתיות במקום שבטיות, ואחדות במקום פילוג. מדינת ישראל לא תחדל מלהתקיים בגלל אויביה בלבד - היא עלולה להיחלש אם נאבד את היכולת לראות בה בית משותף; הבחירות הקרובות הן הזדמנות לעצור את הסחף, לתקן את הכיוון ולהבטיח שגם הדורות הבאים יוכלו לומר בגאווה: ״אנחנו ישראלים״.

מציאות בלתי נתפסת
לכאורה, החיים בישראל מנסים לשוב למסלולם. הקיץ הגיע, החופים מלאים, בתי הקפה עמוסים, והשווקים מציגים חיים של שפע. אנשים מחפשים כמה ימים של שקט, כרטיס טיסה במחיר סביר או בקיצור - רגעים של נורמליות במציאות שהפכה לבלתי נתפסת, משום שמתחת לפני השטח המציאות שונה לגמרי.
כמעט בכל יום מתפרסמות הודעות חדשות של ״הותר לפרסום״: עוד לוחם, עוד מפקד, עוד צעיר שהקריב את חייו למען המדינה; משפחות שלמות שמתרסקות ברגע, ועם שלם שחווה פעם אחר פעם את אותה צריבה בלב, את אותו כאב קולקטיבי שאינו מרפה. בתוך כך, למרבה הצער, נדמה כי במקומות שבהם נדרשים חשבון נפש, אחריות וצניעות, אנו מקבלים לעיתים קרובות מופעים של יחסי ציבור, מסרים פוליטיים ופוסטים ברשתות החברתיות. במקום הנהגה שמאחדת ומעניקה תחושת ביטחון; הציבור חש לא פעם שהוא ניצב מול מערכת פוליטית השקועה במאבקים פנימיים, בשיקולים מגזריים ובמאבקי הישרדות.

בקטנה
בעוד חודשים ספורים אזרחי ישראל ייקראו אל הקלפיות - במבט ראשון, זו עוד מערכת בחירות, עוד קמפיינים, עוד סיסמאות ועוד עימותים טלוויזיוניים. אבל במבט עמוק יותר - מדובר באחת ממערכות הבחירות החשובות ביותר בתולדות המדינה; הפעם השאלה איננה רק מי יהיה ראש הממשלה או איזו מפלגה תקבל יותר מנדטים; השאלה הפעם היא: איזו מדינה אנחנו רוצים להוריש לדור הבא, והאם נמשיך במציאות של פילוג בלתי פוסק, מציאות בה קבוצות שלמות בחברה הישראלית רואות זו בזו אויב? האם נמשיך להשלים עם חוסר השוויון בנטל, עם שחיקת האמון הציבורי ועם פוליטיקה של שבטיות? או שנבחר בדרך של אחריות, שותפות וחתירה מחודשת למכנה משותף, להיות או לא להיות ישראלי?