האם ירושלים מאוחדת?

הגיעה העת שנפסיק להשלות את עצמנו: ירושלים לא באמת מאוחדת • ירושלים היא עיר מחולקת וקרועה • התושבים היהודיים יודעים, שיש מקומות שאליהם אי-אפשר להיכנס, כי זה מסוכן. היהודים יודעים בדיוק היכן נמצא הגבול, שממנו והלאה לא הולכים לבד; שמעבר לו, גם בתוך הרכב, נכנסים לדריכות.

מאת: יוסי רוזנמן

10.06.2022

אירוע של קומץ

הפוליטיקאים, שהתפייטו השבוע על ירושלים המאוחדת והמשוחררת, ניסו להציג את זה כמבחן-אומץ. נראה אותם צועדים לבד, ביום רגיל, במסלול של הצנחנים משחררי מזרח העיר ירושלים, מאוגוסטה ויקטוריה, דרך שער-האריות ועד להר-הבית. אף אחד מהם לא היה מעז לעשות זאת ללא אבטחה ראויה. הליכה במסלול כזה עם דגל-ישראל זו התאבדות ודאית. האמת חייבת להיאמר: ירושלים לא באמת מאוחדת, והיחידים שחוגגים את איחודה החלקי הם חובשי הכיפות הסרוגות.

צריך להפסיק לשקר לעצמנו. אין באמת ריבונות בירושלים- לא בעידן של נפתלי בנט, גם לא אצל הקודמים לו: נתניהו, אולמרט, ברק, שרון וכל הקודמים. כל זה קרה בעטיים של מנהיגים, שלא העזו לקבל החלטות קשות באשר לאיחוד ירושלים, ולכן ירושלים מעולם לא אוחדה. דקות ספורות אחרי שחרורו של הר-הבית העניק משה דיין את המפתחות לוואקף. כך היה מאז ועד היום- מעולם לא נכנסה ישראל באמת לירושלים, לא העמידה לפני מאות אלפי התושבים הערביים, החיים בה, את הבחירה החדה והברורה: האם אתם חפצים בקידמה האדירה, שהבאנו איתנו, ולנוע אל עבר החיים הטובים, או שאתם מעדיפים להתעסק בצד הלאומני ולחיות כפי שחיים אחיכם תחת השלטון ההאשמי בירדן?

למה זה נחוץ?
מה שווה צעדה עם עשרות אלפי אנשים, שנושאים את דגל-ישראל ושרים בגרון ניחר שירי-אהבה לירושלים, כשבעצם אי-אפשר לערוך מצעד כזה בכל זמן נתון? הרי בפועל העיר מחולקת וקרועה לכאורה מכל תושביה.

אירוע-גאווה לאומי כזה- אין בו ממש, אם רגע אחרי שהדגלים קופלו, איש לא היה מעלה על דעתו לצעוד לבד באותם מקומות שעבר המצעד. לכן, מצעד כזה, שכולל את זהות המשתתפים בו, ראוי לחשיבה עמוקה יותר. ראוי לחדד ולציין מי הם החוגגים הבלעדיים במצעד הראוותני; 99 אחוז מהרוקדים, שרקדו וחגגו את איחוד ירושלים, הם חובשי הכיפות הסרוגות. החרדים נהנים רק מהיכולת להגיע בשבתות ובחגים אל הכותל, החילונים חוגגים בו בר-מצווה, אך, משום-מה, היחידים שרואים בו יום מיוחד- רובם בני הציונות הדתית.

ניצול המרות
מה שקורה בפועל הוא, שתושבי מזרח ירושלים מנסים לאחוז במקל משני קצותיו, מצד אחד, הם נהנים מהקידמה שהבאנו אליהם, ומן הצד האחר, הם מנצלים אותה נגדנו- את חופש-הביטוי, את חופש-המידע ואת חופש-התנועה- דבר שאינו קיים בשום מדינה ערבית. הם לוקחים את הדברים הללו לעצמם, ומנצלים זאת כדי להסית, להתפרע ולשלוט על חצי מהעיר. יום-ירושלים והמצעד המרכזי שלו ראויים להתקיים ולו כתזכורת למה שאמור היה להיות. אם לא נתעשת, נצטרך להפסיק לעטות על עצמנו מסיכה חגיגית. כי זה גם יקר וגם מסוכן.

בקטנה

כרוכב-אופנוע מושבע, אני רוכב תמיד כשדגל-ישראל נעוץ בגב מושבי. אני חש גאווה גדולה לרכוב לאורכה ולרוחבה של ארצנו היפה, כמו גם בשטח שמעבר למחסום, זאת למרות שאינני נמנה עם חסידי ההתנחלויות. וסיפור שהיה כך היה: באחד-הימים אני מגיע לאחד המחסומים שבאזור בנימין, רגע לפני שאני חוצה את המחסום, פונה אליי בחור נחמד חובש כיפה סרוגה, שמציג עצמו כתושב האיזור, ואומר לי: "למען ביטחונך, אני מציע לך להוריד את הדגל, כשאתה עובר את המחסום."

לא האמנתי למשמע-אוזניי, ומיד שאלתי: "תגיד לי, בחור, אתה באמת מאמין בירושלים מאוחדת ובארץ-ישראל השלימה?"

"בוודאי!", עונה לי הבחור, "זה שלנו."

ובכל-זאת אני מקשה: "אז איך ייתכן, שאתה חושש להתהלך בגפך עם דגל-ישראל במקום שנחשב לריבונות ישראלית׳?"

הבחור בחר שלא לענות ישירות לשאלתי, ורק אמר: "אני את שלי אמרתי!", והמשיך בדרכו.

וכך גם אני המשכתי בדרכי- עם הדגל, כמובן.

כשפרצה מלחמת ששת-הימים, הייתי נער צעיר. אני זוכר את התמונות של הרב הצבאי הראשי, אלוף הרב גורן ז״ל, שהגיע לכותל ותקע תקיעה גדולה בשופר, תוך שהוא מאחל לכל בית-ישראל לשמוע בקרוב את שופרו של המשיח. שר-הדתות בירך את ברכת ״שהחיינו״.

את התפילות, את ההתרגשות, את האהבה ואת האחדות, ששפעה מכל חייל באותו מעמד, קשה לתאר. הבכיות הרקיעו שחקים. חיילים התחבקו, והאזרחים יצאו מגדרם מרוב התרגשות- כולם רצו להביע את תודתם ואת הוקרתם לגיבורי-ישראל, ששבו מהקרב לשחרור ירושלים. זו הייתה תחילת האופוריה.

אני גם זוכר, שרבים היססו אז לעלות להר-הבית, משום שלפי ההלכה אסור לזר, פרט לכהן הגדול, להיכנס לשטחו; שכן כל שעל עשוי להיות מקום של קודש-הקודשים. אולם הרב הראשי דאז, הרב גורן, פסק, שבעת כיבוש מידי אויב זר ואכזרי, מותר בהחלט לעלות להר-הבית ולקדשו.

ולסיכום: אי-אפשר לסיים ללא מילה טובה להתנהלות של ראש-הממשלה ושל מערכת-הביטחון, שניהלו את האירוע של ״צעדת-הדגלים״ ללא-רבב. אין ספק, שהאירוע נרשם כאחד האירועים הסבוכים שהיו כאן. זאת, אף שלא סטו מהמסלול שנקבע מראש. ובתקווה לשנה הבאה בירושלים!