אוכל יהודי מסורתי בסין? הצחקתם אותי

אוכל סיני (לא יהודי) אומץ בידי יהודים בתפוצות השונות וכן בישראל. בארצות-הברית קיים מנהג של שנים, שלפיו בחג-המולד (Christmas) נוהגים יהודים רבים לצאת למסעדות סיניות ולאכול אוכל סיני. הפופולריות של מסעדות סיניות בישראל היא גדולה, אך גם אצלכם, בישראל, הפכו את האוכל הסיני למשהו אחר, כדי שיזכיר בטעמו משהו יהודי.

מאת: פרופ' דן בן-כנען
29/10/2022

אין ולא היה קיים בסין מאכל כמו אגרול (באנגלית: Egg Roll), המתורגם כגלילי-ביצים, בהתבסס על המילה הסינית 蛋卷 - "דאן ג'ואן", שמשמעה "מגילות-ביצים". זה מתאבן, שמקורו במזרח-אסיה. הוא עשוי מבצק ממולא בירקות, או בבשר-חזיר, טבול בביצה, ומטוגן בשמן עמוק. המאכל מוגש לצד רוטב חמוץ-מתוק. ניתן למצוא מאכל כזה בתאילנד ובמדינות הסובבות אותה, אך לא בסין.

האוכל הסיני בארץ אינו סיני!

סיפור פיקנטי, שאירע במציאות, יעמיד הכול על מקומו:

השגריר הראשון של סין בישראל לין זהן (Lin Zhen), שאיתו התיידדתי, לא יכול היה לחיות עם המאכלים היהודיים והישראליים. במהלך החודשים הראשונים לשהותו בישראל ביקר בכל מסעדה סינית אפשרית, ולא רק בתל-אביב. הוא התלונן, שהמסעדות האלה אינן מגישות אוכל סיני אותנטי, אלא כל-מיני גרסאות, שאינן קרובות למאכלים בסין. הוא תיאר, לדוגמא, את המסעדה של אהרוני כ"משהו שמוכר חלומות, ולא אוכל סיני." כשנפתחה מסעדה סינית חדשה באשדוד, נסענו לשם, והוא יצא מהארוחה כועס ונפגע. "זה לא זה", אמר, "איני יודע מה הם מוכרים שם, אך זה לא אוכל סיני!".

בעקבות הנסיונות האלה, הוא ביקש ממשרד-החוץ הסיני, שישלח דחוף טבח, שיצטרף לצוות השגרירות. לאחר שהגיע הטבח, הזמין אותי לין לארוחת-ערב בביתו. בשיחת-הטלפון אמר לי: "עכשיו תלמד אוכל סיני מהו." ואכן, כך היה.

ארוחה סינית מורכבת מחלקים אחדים: מזון בסיסי, העשוי, בדרך-כלל, מאורז, מאטריות שונות, או מלחם מאודה, ומתבשילי ts'ai, שהם ירקות ובשר. אוכל סיני שונה מארוחות מערביות, שבהן בשר או חלבון מן החי הם מנה עיקרית. קינוחים אינם המנה העיקרית בסין; במקום זאת, קינוחים סיניים נחשבים כחטיפים, הנאכלים בין שתי ארוחות. אם הקינוח מוגש בארוחה, הוא יוגש במהלך הארוחה ללא הבחנה ברורה. אם הוא מוגש בסוף הארוחה, הקינוח יהיה, בדרך-כלל, פירות טריים. הסינים מערבבים מנות מתוקות עם כאלה שאינן (מלוחות, או מתובלות), ואם תהיה ריבה על השולחן, הם יאכלו זאת עם תפוחי-אדמה, או עם מאכלים אחרים.

קינוח הוא כמו חטיף

הבשר העיקרי הוא בשר-חזיר. אחריו באים דגים שונים ומשונים במתכונות של בישולים שונים- עוף או ברווז, ורק אחר-כך בשר-בקר, שאינו פופולרי במיוחד.

מנות קרות הן המנה הראשונה בארוחה הסינית המסורתית. מלח, סוכר, אבקת צ'ילי, רוטב סויה קל, חומץ ושמן מהחי (בעיקר חזיר), שמן סויה או תירס ושומשום משמשים לעתים-קרובות להכנת מנות קרות.

מנות חמות מבושלות, בדרך-כלל, באמצעות טכניקות כמו: מוקפץ, טיגון עמוק, ליו, טיגון מהיר. הן כוללות כול דבר שזז או עף.

במקום להוסיף חלב או שמנת למרק, מרקים סיניים מוסיפים עמילנים מתירס לעיבוי המרקים. יש גם מרקים קלים, שאינם משתמשים בעמילנים. מרכיבים רגילים למרקים הם ירקות ובשר, בעיקר בשר-חזיר ועוף.

קונג׳י הוא סוג של דייסה, העשויה מאורז טחון, או תירס טחון. מלבד אורז ודגנים אחרים, בשר, דגים ולפעמים ירקות וחומרי-טעם מתווספים לתוך קונג´י. קונג´י נאכל גם בארוחת-הבוקר.

אורז הוא המזון העיקרי בסין

אורז הוא המזון העיקרי בסין. אנשים תמיד אוכלים אורז מאודה. בצפון סין, שהוא איזור של גידול חיטה, אנשים אוכלים, בדרך-כלל, מזון על בסיס קמח, כמו אטריות, מנטו (סוג של לחם מאודה) וכופתאות, שאינן דומות ל"קרפאלאך" היהודיים (Dumplings), ואינן עשויות כמותם.

הסינים קוראים למאכלי אורז ואיטריות "מנה עיקרית" (main food), כיון שבשנים שלאחר המהפיכה הקומוניסטית, כאשר לא היה מה לאכול, היו המנות העיקריות עשויות מאורז, מלחם מאודה ומאיטריות.

שיאוצ'י הוא סוג של חטיפים (אך לא החטיפים שאתם רגילים להם). הם כוללים שרצים שונים ומשונים, ראשי אפרוחים, מעיים מתובלים, שרימפס, תמנונים ושאר מינים של פירות-ים, והם נמכרים לעתים-קרובות בדוכני-רחוב, או במסעדות קטנות. בדרך-כלל, דוכן אחד מוכר רק סוג אחד של חטיפים. שיאוצ'י הוא סוג של ארוחה קלה, ולעתים-קרובות זו ארוחה עצמאית, שניתן לניידה בקלות. באזורים שונים יש שיאוצ'י שונה.

ישנה אמירה, לפיה הסינים אוכלים כל דבר שיש לו ארבע רגליים, והוא לא שולחן, וכל דבר שעף, והוא לא מטוס. כפי שנאמר, בשר-החזיר שולט באופן מלא במטבח הסיני, והוא נמצא בצורה-זו-או-אחרת בכל מנה.

נחזור ליהודים

בעבר היו קהילות יהודיות אחדות בסין. אלה היו מורכבות בעיקר מפליטים, שחיפשו מקום אחר לחיות בו בשקט יחסי. רוב היהודים באו מרוסיה, ואחר-כך מרוסיה הסובייטית, מאוקראינה וממדינות אחרות במרחב, שהיה נתון להשפעה הסובייטית. במלחמת-העולם השנייה הגיעו פליטים מאוסטריה ומגרמניה. הקהילה הגדולה ביותר במזרח-הרחוק ובסין הייתה זו של העיר חרבין. הרוב העיקרי של חברי הקהילה היה יהודי-רוסי. האוכל שחברי הקהילה אכלו היה אוכל יהודי-אשכנזי טיפוסי. לא אכלו מאכלים סיניים, כיון שאלה לא היו כשרים. משפחות, שעבד אצלן טבח סיני, לימדו אותו לבשל אוכל יהודי מסורתי. מעולם לא בישלו הטבחים האלה אוכל סיני לבעלי-הבית.

הקהילה בשנגחאי הייתה מעורבת; חברי הקהילה העיקריים היו המשפחות העשירות של ה"בגדדים", יוצאי עיראק שהגיעו לסין ולשנחאי כנתינים בריטיים. האוכל שאכלו היה מעורב– אוכל אירופי ואוכל עיראקי. היהודים האחרים, כ-15,000 במספר, היו פליטים, ולא היוו קהילה. הם עזבו את סין בסוף שנות ה-40.

בסוף שנות ה-30 החלו להגיע לשנגחאי פליטים מאירופה הבוערת. חלקם הגיעו בדרך הים וחלקם מחרבין ומערים אחרות, שבהן היו קהילות יהודיות, בהן: מנזולי, הילאר, טשיטשיהר, חרבין, שנגיאנג, בייג'ינג, דאליין, טייאנזין, טשינגדאו, הנז׳ו והונג קונג (Manzhouli, Hailar, Qiqihar, Harbin, Shenyang (Mukden), Beijing, Dalian(Darien), Tianjin (Tientsin), Quingdao (Tsingtao), Hangzhou, and Hong Kong ברוב העיירות האלה מנו הקהילות היהודיות מעט חברים.

ישנה סברה, שהייתה גם קהילה גדולה של יהודים בעיר קייפאנג. אלה, על-פי הסברה, הגיעו לסין בתחילת שלטון הסונג, לפני כתשע מאות שנים. במרוצת-השנים נהפכה הקהילה הזאת לסינית לכל-דבר, גם במראה ובלבוש וגם במנהגים. לא ידוע מה היה סוג האוכל שאכלו. לפני כ-15 שנים ריאיינתי שם אנשים אחדים, שטענו שהם יהודים. דיברתי איתם, בין-השאר, על האוכל שאכלו. אחת מהזקנות סיפרה לי, שאמהּ לימדה אותה להכין מרק מבשר-כבש, ובו כיסונים לחג הפסח. נדמה לי, שמרק-כבש הוא מנהג מוסלמי.

ומה היום?

בסין אין יותר קהילות יהודיות, חד-וחלק!

הקהילה בחרבין התפזרה לכל רוחות-השמיים לאחר המהפיכה, והמשפחה האחרונה שעלתה ארצה (בשנת 1963) הייתה משפחת פודולסקי (הבן, אלכס פודולסקי, חי בהוד-השרון).

כך גם היה בשנגחאי- רוב הפליטים עלו ארצה בסוף שנות ה-40. המשפחות העשירות גורשו מסין לאחר המהפיכה הקומוניסטית, וכל רכושן הולאם, (כך היה גם עם כול הרכוש היהודי בחרבין).

אני הוא היהודי היחיד בחרבין. והיהודי האחד והיחיד בסין שיש לו תעודה של תושב-קבע.

היום ישנם אלפים אחדים של יהודים בשנגחאי ובבייג'ינג. כולם, וביניהם גם ישראלים, אינם מהווים קהילה, כיון שהם באים לסין באופן זמני כאנשי-עסקים, או כבעלי-מקצועות. רובם-ככולם אוכלים מאכלים, שהם מכירים מהבית. בבייג'ינג ישנה מסעדה ישראלית מאוד פופולרית, ובה מגישים מאכלים ישראליים, כמו: פלאפל, חומוס, טחינה, בשרים על-האש וכדומה. הכול כשר.

ומה הלאה?

אני נמצא עתה בתהליך של הוצאה לאור של ספרי החדש: ”Tombstone Histories: Tales of Jewish Daily Life in Harbin” (היסטוריה של מצבות: סיפור החיים היומיומיים של היהודים בחרבין). בספר עדויות של כ-60 משפחות. אין אפילו אחת בין כל אלה ואחרות, שאנשיה דיברו על "אוכל סיני-יהודי מסורתי". איני יודע מהיכן הגיע הרעיון הזה- אין ולא היה!

יש בארץ אגודה ישראלית של יוצאי-סין. המשרדים נמצאים ברחוב הברזל בתל-אביב. נשיא האגודה הוא יוסי קליין, אדם בסוף שנות ה-80 לחייו (כך גם יתר חברי האגודה, שעדיין בחיים). בספר אחר שלי (Echoes of Harbin: Space and Time of a Vanished Jewish Community in Manchuria), , הרואה עתה אור בארצות-הברית, פרק על-אודות האוכל בחרבין.

הערת מערכת האתר: פרופ' דן בן כנען הוא עיתונאי. היה בעברו חבר ב"איגוד הישראלי לעיתונות תקופתית". זה מספר שנים פרופ' בן-כנען מתגורר עם משפחתו בעיר חרבין שבסין, שבה הוא מוכר כ-Lin-Yidan, ומשמש כדיקן/איש-סגל בכיר באוניברסיטה של חרבין. הוא נחשב כמומחה מן-המעלה-הראשונה להיסטוריה של יהדות-סין. בן-כנען מכהן גם כעורך-אחראי של מחלקת החדשות באנגלית של Heilongjiang Television & Radio Broadcast Center China.